מפחדת לומר בקול- פרק שני :)

"שמעת מה אד אמר אתמול לקייטי? את מתה…" שמעתי את ליסה מתלחששת מאחורי גבי עם ויקי, החברה הכי טובה שלה, עוד סנובית בפיסגת המקובלים.
ישבתי במקומי בכיתה, בטור השלישי מימין ובאמצע. איפה שיושבים כל הרגילים. זאת אומרת- לא הסנובים. אני עדיין לא מבינה למה וויל רוצה להיות חלק מהם, להתחבר עם אחת מהם.
אני יודעת שלפי המראה שלה, בלונדינית עם גוף של 'דוגמנית' כל אחד היה רוצה אותה אבל מה עם קצת התחשבות בשכל?
"עוד פעם חולמת?" שאל וויל בחיוך כשהתיישב בכיסא לידי. עדיין לידי.
"אולי די כבר! אני לא חולמת וזהו…" שילבתי את ידיי ברוגז.
"וואו…מישהי עצבנית פה." נאנח קלות וסיבב את ראשו אל ליסה. אלוהים למה אתה עושה לי את זה? ולמה זה בכלל אכפת לי?
"וויל, השיעור מתחיל." דחפתי לו מרפק בין בצלעות כדי שיסתובב כבר לראות את פני המורה.
"שלום כיתה. רציתי להזכיר לכם שמי שלא נרשם למבחנים למחנה השירה שיירשם עד מחר," הזכירה והמשיכה במילמוליה. אני נרשמתי, עוד אתמול. ולא כי אני כל כך אוהבת לשיר, אלה כי אני רוצה לברוח מהכל, להירגע בטבע.
"נרשמת נכון?" שאל אותי בפעם המאה.
"כן" עניתי כמו בכל הפעמים האחרות.
וויל דאג לי שאירשם כדי שנוכל לבלות ביחד. לברוח ביחד. אבל הוא, בניגוד אליי ממש אוהב לשיר. הוא התחבר לשירה ולגיטרה מגיל כל כך צעיר שזה פשוט פשע לא להקשיב לו או לנסות לנתק אותו מכך.
"לבנדר, מה קרה?" נגע בידי. זרם חד עבר בי עד שהגיע לליבי. לא שוב.
וויל בדרך כלל קורה לי בכינוי שהדביק לי בכיתה א', דרי, ורק במקרים רציניים הוא קורה לי בשמי.
"שום דבר. אולי תלך אל ליסה שלך…" החמרתי פנים. החלטתי להסיח את דעתי על ידי התבוננות בילדי הכיתה. נקודת מבטי איפשרה לי לראות רק את אלה מקדימה ואת התלמידים בצדדים.
הכיתה התחלקה לכמה חלקים ובעקבות כך גם מקומות הישיבה. המוזרים- בצדדי הכיתה. החנונים- בקידמתה. הרגילים- כמו שאמרתי באמצע. והמקובלים כביכול בסוף.
"מקנאה?" שאל ובעינייו ניצוץ שובב.
"מה קשור?" העברתי את מבטי הרציני אליו.
"אני עדיין אהיה החבר הכי טוב שלך…", אמר. הוא שוב חושב על האהבה בינינו כמובנת מאליה, כאהבה בין ידידים. אבל אנחנו לא כאלה? ידידים? חברים טובים? אוהבים אך ורק בנשמה?
למה לעזאזל אני חושבת את מה שאני חושבת?
בילבול תקף אותי. כמו ערפל סמוך שלא ניתן לראות מבעדו כלום. שום דבר.
"מה שתגיד" שלחתי לעברו חיוך מאולץ ויצאתי מהכיתה עם הצילצול הגואל.

~~

אני יודעת שזה נראה כאילו אני קשה ורצינית. אבל אני לא, זה לא מתאים לי. משהו קורה לי. אבל אני לא יכולה בדיוק להצביע מה.
צעדים מתהלכים מאחורי, הייתי עייפה מדי בכדי להסתובב.
"לבנדר!!" קרא מישהו מהצד השני ברחוב. "היי" צעקתי כזיהיתי שזהו ניק.
"מה את עושה פה?" צרח, הוא כנראה לא רוצה להתקרב.
"הולכת הביתה" עניתי לו בעודי קורעת את הגרון בצרחה.
"תהני" נופף לי והמשיך בדרכו. גם הוא היה איתי בגן, אבל יחסינו לא משתווים ליחסים שלי ושל וויל.
נשימות, חדות ועמוקות.
אני כל כך רוצה שתכירו אותי באמת. אני לא מה שאתם בטח חושבים. אני אפילו מוכנה להתחיל לספר את סיפור חיי כאן ועכשיו. אני אחת עם שם מיוחד. משפחה בעלת ארבעה נפשות- אני, אחותי ושני הוריי. מה עוד?
התנשפות קרובה אליי. מקצב. שאיפה. נשיפה. שאיפה. נשיפה. מי זה?
צעדים מתקרבים, כמעט רצים אליי. וכאן, אני רצה.
רצתי כל עוד נפשי בי, למה שמישהו ירצה לערוב לי? אבל אני לא יכולה להסתכן, אני חייבת לרוץ.
הברנש מאחורי הגביר את קצב הליכתו, הוא רץ אחריי. אני לא מאמינה, במה כבר הסתבכתי?
אני רצה, בורחת, מוצאת סימטה וחותכת בדרכי כדי להתחבא בה.
אני עוצרת, מתנשפת, מביטה לכל הצדדים. הלב שלי דופק כמשוגע. זיעה עומדת במצחי אותה מסתיר שיער הנחושת שלי.
אין אף אחד. אולי טעיתי. למה דווקא אני חייבת להיות פרנואידית?
יצאתי מהסימטה בסנטר מורם, מסדרת את הז'קט שלי ומברישה באצבעותיי את שיערי הרטוב.
פניתי בחזרה לביתי.
בום. חושך. מישהו הניח על עיניי סרט שחור שגרם לי לצרוח בייאוש ובחוסר אונים מוחלט.
רק לא עיוורון.
עזרה! ביקשתי בליבי.
פוחדת להוציא מילה מפי, כדי שאולי אבל אולי לא תוכל לסכן אותי.