מפחדת לומר בקול- פרק שש עשרה.

בפרק הקודם:
שיחת אחיות בין ריין ללבנדר. ריין מגלה לאחותה איפה היא משוטטת כשהיא לא איתה, במיסדרון ארוך ולבן, חסר דרך מוצא חוץ מאחת- המוות. לבנדר שואלת את ריין איך וויל ראה אותה כשהם התנשקו והיא אמרה כי וויל רצה לראות את לבנדר ולא רק אלה גם- לנשק אותה.

מפחדת לומר בקול פרק שש עשרה:

"לבנדר?" שמעתי את קולה החושש מהצד השני של קו הטלפון. "כן," עניתי בזמן שקישקשתי להנאתי בדף דפדפת כשאני רוכנת מעל שולחן הכתיבה שלי. יומיים עברו מאז שדיברתי עם פיגי, מאז הריב השטותי שהיה בינינו. אני לא אשקר ואגיד שהריב לא הטריד אותי ביומיים האלה, אבל כבר נמאס לי לנסות להתפייס, להתקשר, להתחנן, לבכות ולבסוף להשלים. כנראה שפיגי הבינה זאת מפני שהיא זאת שיזמה את השיחה. הסתקרנתי לשמוע מה יש בפיה. נשימות חלשות נשמעו מהטלפון ואז היא דיברה, "אני מצטערת על מה שקרה." לחשה בקול רועד ומיד המשיכה, "אבל אני לא חושבת שאני טעיתי, אמרתי כחברה את מה שאני חושבת שמפריע לי אצלך. זה מה שחברות עושות לא?" צחקה מעט, "לפעמים אני מרגישה שאת מתרחקת ממני. לא יודעת למה. את כבר לא מספרת לי הכל. את כבר לא מבקשת שאני יבוא אליך או את אלי, את פשוט…אדישה. כמו חברה רגילה. אבל לא כמו לבנדר שאני מכירה." סיימה והשמיעה קול מוזר שלא הצלחתי לפענח. דמעה דיגדגה את קצה עיני וביקשה לברוח. כואב לי שהיא מרגישה ככה. פיגי היא כמו אחות בשבילי.
אחות.
שמתי לב שאני יושבת על עדן החלון ומביטה ברחוב השומם. מבטי חיפש אותה. ריין עמדה שם ליד העץ מול הבית שלנו כשהיא מלטפת סנאי שהוקפא במקומו בזמן שהוא טיפס על גזע העץ.
פי נפער לרווחה, לא שוב. פתחתי את החלון ופלטתי, "מה?" כדי שפיגי תחשוב שאני עדיין שומעת אותה. "את לא שמעת מה אמרתי?" שאלה עם מעט כעס. "לא, לא, שמעתי." אמרתי אך מבטי היה נעוץ בריין שעדיין ליטפה את הסנאי הדומם. איך היא הקפיאה אותו? "אני לא רוצה שתרגישי ככה. את חשובה לי יותר מכל. אני לא יודעת למה השתנתי…" שיקרתי מפני שבתוך לבי ידעתי מהי הסיבה-ריין.
"פשוט תבטיחי לי שתחשבי על זה, טוב?" שמעתי חיוך בקולה הרך. "בטח." הסכמתי. אחרי כמה דקות של דברי סתם, אמרתי כי אני חייבת ללכת לאכול וניתקתי את השיחה. המצב הרוח שלי היה ירוד. אני משקרת לפיגי, לא יודעת מה לעשות עם ריין ומתחמקת מוויל. נזכרתי באותו היום בו ריין אמרה לי שוויל רצה לנשק אותי, לא האמנתי לה בכלל. אבל זאת האפשרות היחידה לכך שהוא הצליח לראות אותה. אני חייבת לגלות מה הוא מרגיש כלפי, אבל אני לא רוצה. אני מפחדת להרוס את מה שיש בינינו. אך מצד שני, אולי גם מבחינתו השתנתי? אנחנו כבר לא מדברים כמו פעם. למעשה, אנחנו בכלל לא מדברים. מה עובר עליי?
נזכרתי בכך שפיגי שאלה אותי אם אני רוצה לבוא איתה לפתיחת הגלריה "איצ'יגו" שרחוקה מפה במשך נסיעה של עשר דקות באוטובוס. ידעתי כמה זה חשוב לה ולכן מיהרתי לשאול את הורי כדי לוודא שאני אוכל לנסוע ולהיות שם בשבילה. אך אני לא בטוחה אם הורי יסכימו לכך, הם לא אוהבים שאני נוסעת באוטובוסים. "אבא?" שאלתי את אבי שהיה שקוע בקריאת העיתון כשהוא לוגם מכוס הקפה החמה שהעלתה אדים על פניו. "מה פרח?" שאל מבלי להסיר את עיניו מהכתבה. "אני יכולה ללכת עם פיגי," ולפני שהספקתי לסיים את השאלה הוא ענה בחיוב. "אבל לא שמעת עדיין לאן." התאכזבתי מכך שלא הספקתי להתחנן מעט. "אני לא צריך לדעת, אני מסכים." אמר ושאף את האדים החמים לתוך אפו. "אוקיי…" מילמלתי לעצמי ועליתי אל חדרי. אבא שלי התנהג מוזר. זה לא מתאים לו. הוא תמיד, אבל תמיד מודאג לגבי המוקומות שאליהם אני הולכת. החלטתי להניח לחשדות שלי ולהתעמק בלקרוא לריין. "ריין, ריין…" קראתי בקול כשאני מתיישבת בחזרה על עדן החלון. ריין לא הופיעה מולי, אבל היא עדיין עמדה ליד אותו העץ. עץ אלון, שמתי לב.
ריין עדיין ליטפה את אותו הסנאי שנשאר בדיוק באותו המקום, באותה התנוחה, באותה התקווה שיגיע יום אחד אל צמרת העץ, תקווה שהתנפצה על ידי אחותי.

~~~~

"לא יותר ולא פחות, תודה." חייכתי כשהמוכר הוסיף סוכריות צבעוניות לגלידת הוניל שלי. "בבקשה." הושטתי לעברו עשרה שקלים וצימצמתי את הפער ביני לבין וויל ופיגי. "אני עדיין לא מבינה איך אתם אוהבים שוקולד ולא וניל." התבדחתי. "שתקי," אמר בנועם, "את השונה פה." הקניט אותי. "די!" צחקתי. פיגי ליקקה במהירות את הגלידה הנמסה לאור השמש הקודחת ואמרה, "איזה כיף זה לאכול גלידה לפני בית ספר.". "אני אישית מעדיף המבורגר." אמר וויל וסיים את כל הגלידה בביס אחד או בשניים. "המבורגר על הבוקר?" שאלה פיגי מופתעת. אני צחקקתי לעצמי מפני שראיתי כמה פעמים את וויל אוכל המבורגר בבקרים ולכן זה לא הפתיע אותי, רק העלה במוחי זיכרונות כל כך יפים מן העבר המשותף של שנינו. וויל שלח בי מבט מהיר, כנראה הבין על מה אני צוחקת. חיוכי התפוגג ברגע שנזכרתי במה שריין אמרה, "הוא רצה לראות אותך ויותר מזה-לנשק אותך.", מעניין מה וויל באמת רוצה. "אני חושבת שסתם הארכנו את הדרך עם קניית הגלידה." הוספתי. "רק בחמש דקות, לא סיפור גדול." חייכה פיגי. "כן אבל…" המשכתי. "עצלנית!" הקניט אותי ושלח את ידיו החזקות שידגדגו את מותני. נמלטתי ממגעו. אני לא יודעת למה, אבל זהו כבר לא אותו מגע שהיה כשהיה קטן כשהיינו מדגדגים את אחד השנייה, לפחות לא מבחינתי. אני מרגישה, אני מייחסת חשיבות לכל מגע שלו בשלי. אפילו המגע הכי לא מכוון כמו נגיעת יד קלה אשר מרטיטה את כל גופי.
וויל נסוג והמשיך להתהלך בצד השני בארשת פנים מבולבלת, כשרק פיגי מפרידה בינינו.
"את באמת השתנת." לחש לעצמו, אבל אני שמעתי.
"מה אמרת?" שאלתי בתוקפנות. פיגי התחזתה ללא שומעת.
"לא משנה…" אמר והביט על רגליו.
"למה פתחת את זה עכשיו?" שאלתי ברוגז. שניהם מעצבנים אותי, כאילו הם מנהלים איזושהיא כת נגדי.
"לא פתחתי כלום." ניסה לברוח מהתשובה.
"אז למה אמרת את זה?" לא הנחתי לו והמשכתי לפסוע קדימה.
"אמרתי לא משנה, נכון?" התרגז מהעקשנות שלי.
"לא! תגיד את זה עכשיו!" צרחתי עליו.
"הי, הי, תרגעו שניכם!" פקדה עלינו פיגי.
"תגיד!" חזרתי על דברי, "תגיד את זה כבר, תפסיק לשמור את זה בלב. אם אמרת, תגיד." הוספתי.
"את השתנת!" ענה במיידיות.
קיבלתי את שרציתי כל כך לשמוע כסטירה מכאיבה ומוכרת.
"תפרט." מילמלתי.
"לא רוצה." אמר כילד קטן.
"תפרט." חזרתי על עצמי.
"לא יודע. אני לא מרגיש אותך איתי. את מתרחקת. את אחרת. אנחנו לא מדברים כמו פעם…אני מרגיש, זר, פשוט זר לידך." אמר וכאילו התעלם מקיומה של פיגי שעמדה בינינו.
מרחוק ראיתי את ריין מתעופפת בין העצים וצוחקת על מה שקורה איתי. כעסתי כל כך.
"את מפחדת ממשהו. את נסגרת בפני." אמר.
"כן, גם אצלי זה ככה." הוסיפה פיגי.
למה הם עושים לי את זה?
"אני לא." אמרתי, "אני לא מפחדת!" צעקתי. נמאס לי, אני לא מפחדת, פשוט לא.
"את כן. את מפחדת לעשות מעשה נועז." אמרה פיגי.
"כמו מה?" שאלתי כפגועה. וויל נראה פתאום מעוניין.
"כמו, לנשק את מי שאת אוהבת." פלטה. היא לא עשתה לי את זה. היא מכניסה את ההשערות שלה לגבי ולגבי וויל לתוך השיחה המשותפת הזאת. לחי התלהטו.
"אז מה? זה עניין פרטי שלי." אמרתי, מגנה על עצמי.
"עזבי אותה…" ניסה להפסיק את פיגי.
"לא וויל." אמרה ואז פנתה לדבר אלי, "את רואה? את פשוט לא מעזה." התגרתה בי. ריין התעפקה מצחוק שם למעלה בין ענפי העצים שבפארק.
"אני כן מעזה!" הרגשתי מאויימת ומותקפת.
"את לא!" צעקה.
מזווית עיניי יכולתי לראות את הנער המעופף שחור השיער שלומד בכיתתנו כשכל השיעור הוא מתעסק בקישקוש מלאכים ויצורים מוזרים על מחברתו.
מיד ידעתי איך אוכל להוכיח לפיגי כי יש לי את הכוח להעיז.
עזבתי את שניהם, התקדמתי במהירות אל עבר הנער שהביט בי במבט מבולבל ולא מזהה והצמדתי את פי אל פיו. החזקתי בעורפו ודמיינתי את שניהם לא מאמינים למראה עיניהם, את פיגי ההמומה מחברתה שמסוגלת להעיז ואת וויל המופתע ואולי אפילו באיזהוא מקום מקנא.
עזבתי את הנער שנראה סמוק לחיים והמשכתי ללכת לבדי אל בית הספר כשריין הופיעה לידי כשעל פניה חיוך של ניצחון וגאווה.