מפחדת לומר בקול- פרק תשעי!!!

כמה זמן בן אדם יכול לשבת ולהסתכל באותו הנייר? הדמעות עיוורו אותי.
ניגבתי את דמעותיי, נלחמת ברצון לראות. דמעה אחרונה נולדה בין ריסיי עיניי, ליטפה את לחיי בעדינות ונעלמה בין שפתיי באיטיות.

נזכרתי איך הערב התחיל, איך עברתי את תהליך גילוי האמת שלי.
אמי הפנתה אותי לחדר העבודה של אבי, לחפש מידע בארגז כלשהוא ולגלות על עברי, עבר שקשור ללידתי, וכך עשיתי. אחרי שסגרה את הדלת מיהרתי לחפש את הארגז ההוא.
הארגז עמד מאובק במדף הרביעי והאחרון. לקחתי סולם ובאומץ רב עליתי למעלה, מושיטה את ידיי כדי שיאחזו בארגז ואז קופצת בבת אחת למטה. כאב בגב התחתון, זה מה שהרגשתי.
אך עם זאת? התרגשות לגלות את האמת, את העבר, השלב הבא במשפט-
'הביטי במראה, תלמדי את העבר, תודי בחיים לאלוהים ותפתחי את השער למתים'.
הרמתי את הארגז הכבד בעודי צועדת לאט לאט אל חדרי, עוברת בקושי את המדרגות ומניחה אותו על הריצפה על יד ארון הבגדים. ישבתי על השטיח התכול ופתחתי בעזרת סכין יפני את הארגז.
המון ניירות מסודרים בתקיות כחולות ניגלו לעיניי.
על כל תקייה היה תאריך מסויים, עיניי חיפשו את תאריך הולדתי. השמיני ליוני 1996, מזל תאומים.
ידיי חיטטו בחבילה, מחפשות אחר קצה החוט. הכל היה מאובק, התעטשתי מספר פעמים ברצף.
ניכר כי אף אחד לא נגע בדפים כבר מספר שנים טובות, אולי מאז שנוצרו, מאז לידתי.
מצאתי תקייה עם תמונות מהאולטרסאונד. תמונות מטושטשות כשהייתי בסך הכל עובר קטן בתוך ביטנה של אמי. התמקדתי בתמונה ההיא, הכל היה מטושטש אבל מה שכן בלט היה הצורה הלבבית. כאילו שני ראשים יצרו צורה של לב אחד. כמובן שזה לא מציאותי, כנראה והתמונה הייתה כשהייתי רק בשלב ההיתפתחות.
החזרתי את התקייה והמשכתי לחפש.
הינה זה.
התקווה עם התאריך.
"מזל תאומים", אותיות התנוססו מעל הנייר שהחל להצהיב וכמעט להתפורר בידיי.
פתחתי את החלון השקוף של התקייה, הזזתי קצוות שיער מפניי, העפתי את האבק והתחלתי לקרוא.
' התינוקת שקלה שלוש שש מאות, מצבה הבריאותי היה טוב…', המידע הזה לא עיניין אותי.
דיפדפתי מעט קדימה, לתיאור הלידה בעיניי המיילדת.
' זאת הייתה הלידה הכי קשה שנתקלתי בה בכל חיי. ועברתי הרבה לידות. במזל הצלחתי להוציא תינוקת אחת בחיים', תינוקת אחת בחיים? מה זה אומר?
החלטתי להמשיך לקרוא.
' הן היו שתיים. שובבות מעט, מחוברות אחת לשנייה. תחילה הכל התנהל כהלכה. האישה דחפה ודחפה, יכולתי לראות כבר ראש קטן מציץ. חייכתי באושר ממתינה לרגע בו אתפוס את העולל הראשון והעביר למיילדת אחרת כדי שאוכל לתפוס את השני. אך ההיפך קרה. הן כאילו ניהלו קרב ביניהן. שאלתי את עצמי למה הן לא מבינות ששתיהן יכולות לחיות? אך בטיפשותי דיברתי אל תינוקות שטרם יצאו אל העולם. התחלתי להיתערב, לנסות למשוך אחת מהן. השנייה כנראה תפסה בה ולא נתנה לה מנוח. החליטה שאם היא לא תצא, גם אחותה לא תצא. לידה הישרדותית, ככה אני קוראת לה. מפני שבסופו של דבר החזקה ביותר ניצחה, נבחרה לחיים והשנייה, נפטרה.'
לא ידעתי אם לבכות או לצחוק.
הייתה לי תאומה.
אני תאומה.
ואני זאת שחיה, ואחותי? מתה.
*אחותי*. אצטרך להתרגל למילה הזאת, תמיד חשבתי שאני בת יחידה, אבל מסתבר שלא.
כל כך עצוב לי בשביל הוריי אשר קיוו לשתיים וקיבלו רק אחת, אותי. הם איבדו בת טרם נולדה, לפני שהספיקה לנשום מהאוויר הצח, לפני שהביטה בעיניהם בחיוך ותקווה.
לא הייתה לה תקווה.
מה אני יכולה לעשות?
למה המשפט מוביל אותי לכאן?
האם אני אשמה במותה?
מי הייתה התינוקת שמשכה את השנייה אל התהום?
אחותי מנסה לתקשר עימי?
כל כך הרבה שאלות אך אין את מי לשאול, הוריי בעבודה, ואני? בודדה בחדרי.
לחישה קלה שברה את הדממה מסביבי.
"לבנדר," נשמע קול עדין ומרגיע.
התרוממתי מהריצפה, מנגבת שוב את הדמעות ומתבוננת, מחפשת את מקור הקול.
"אחותי?" שאלתי את האוויר.
"סוף סוף." ענתה לי מהאפלה.