מפלצת

נימאס לי לחיות ככה, כולם לא סובלים אותי אפילו המורים שומרים מרחק נגיעה ממני!
ולמה? בגלל העניים שלי, העין ירוקה והעין אדומה וזו הסיבה שכולם כול הזמן מספרים עליי סיפורים מפחידים בתור ´המפלצת´ ´החייזר´ ויש אפילו סיפור דבילי שאומר שהכתי מישהו עם הראש ושיער שלי הפך לאדום והעין שלי לאדומה, מדם..
איכככ נישמע מזעזע, נכון? העניין הוא שאני סתם ילדה ר-ג-י-ל-ה
שיש לה אבא, אימא ואח גדול.
ומין הסתם תדעו שאני מתבודדת הרבה………….
ושאני מתה לעבור בית ספר, דירה, עיר, ארץ וחיים..
אבל הסתפקתי בבית ספר ועדשות
בינתיים אימא שלי רינת מחפשת בית ספר שעולה על הציפיות שלה..
עבר כבר שבוע וחצי שהיא מתלבטת ו… "מצאתי !" שמעתי קריאת ניצחון מלמטה, ופעם ראשונה מזה הרבה אני מחייכת לעצמי חיוך מופנם.
סוף סוף חיים חדשים! התחלה חדשה! ואולי גם חברים?
עברתי ברפרוף על הטופס קבלה והחוקים, בית ספר : ´רולנדלן´, בלה בלה בלה, תלבושת : חופשייייי !!! חייכתי מאוזן לאוזן, בלה בלה בלה ומה!? היה צילום של חדר שינה יפה קטן ומסודר,רגע זו פנימייה !?
"אימא..זו פנימייה..?" ספק שאלתי ספק קבעתי
"כן יולי"היא ענתה לי בהיסוס "אממ.. בחגים את תהיי בבית"
"אהה טוב" עניתי מופתעת, מה זה אמור להביע ´בחגים את תהיי בבית´ שהיא לא נוטשת אותי לגמרי? ואז נעשתה שתיקה מביכה במשך שתי דקות בערך.
עד שאחי אריק ירד מהמדרגות במורד המדרגות של הבית ואמר:"אוי יולי אני אתגעגע אלייך" וחיבק אותי הוא גדול ממני בשלוש שנים בערך והוא תמיד היה כמו אבא בשבילי.
(אבא שלי,ניל עזב אותנו כשהייתי בת חמש ומאז אחי אריק תמיד דואג לי..)
"גם אני.."לחשתי, פניתי לאימא ואמרתי:"טוב אני אלך לארגן מזוודה, אימא מתי אני נוסעת?"
"מחר, קניתי לך שתי מזוודות גדולות לדברים, בחדר שלך" ענתה
"אהה תודה ואיפה העדשות שקנינו?" "בחדר שלך"
"תודה" מלמלתי ורצתי לחדרי, ליד מיטתי היו מונחות שתי מזוודות ענקיות ושלושה קופסאות עם עדשות צבעוניות. פתחתי את המזוודות, שמתי מוזיקה על פול ווליום והתחלתי לדחוף בגדים למזוודות. מזוודה אחת בגדי חורף והשנייה קייץ, רואים ?אולי אני בכול זאת מסודרת. והוספתי עוד תיק ובוא היה כלי כתיבה מחשב נייד ומחברות.. ועכשיו, עם העדשות הייתה לי בעיה תמיד הצבעים בעניים שלי היו שונות אחת מהשנייה ועשינו טיפול במיוחד בשביל העניים שלי שהצבעים יצאו זהים ועכשיו כול מה שנותר זה להתפלל!
קפצתי מאושר! זה עובד! "אריק! אימא! העדשות! זה עובד!" צרחתי וירדתי אליהם, אבל הם רק הסתכלו עלי בעניים עצובות "מה..?מה קרה..?"שאלתי, "העניים שלך חזרו לאדום וירוק"אמר אריק "ובוהקות יותר", מלמלה אימא בחשש.
"אל תנסי להשתנות אף פעם", ככול שתנסי זה יתחזק" פלטה אימא והמוזר הוא שהיא עשתה את בקול גברי ופנייה נראו חלולות כשאמרה את זה, הייתי המומה "מה..?" היא זאת שקנתה את העדשות איתי ומה זה הקול הזה !? "לא לא משנה" מלמלה בבלבול פחד ובהלה, היא הביטה בי כבעיה שצריך לפתור והחזיקה בשולחן כאילו שהוא זה שמחזיק אותה חיה. "אימא ! אימא את בסדר ??" רצתי לביא לה כוס מים והיא לגמה ממינו בהכרת תודה "כן אני בסדר גמור, עכשיו לכי לישון מחר יש לנו יום ארוך"
"אבל.."
"לישון!"
"טוב.." "לילה טוב נסיכה שלי" "לילה טוב אימא"
עליתי לאט במדרגות נשכבתי במיטה וחשבתי על מחר, על האנשים שאני יראה מה הם יחשבו אליי ואך אני אמורה להתנהג..אף פעם לא באמת הייתי טובה בשיחות חולין, אתם יודעים למה… אבל הדבר שהכי הטריד אותי זה העדשות ומה שאימא אמרה

~למחרת~

"יולי, יולי תתעוררי" שמעתי והרגשתי יד מנערת את כתפי
"לא יש עוד זמן" אמרתי בקול צרוד ועייף
"יולי זה היום הראשון לפנימייה ואת מאחרת" אמר בקול מתחנן אריק
התרוממתי בבת אחת "אחח" אמרנו אני ואריק בו זמנית שראשי ניתקע בשלו ואז התגלגלנו מצחוק
התבוננתי בשעון ופערתי פה "השעה חמש אפס אפס! אני לא קרובה לאחר,אני יוצאת בתשע!"
הוא הרים את ידו השנייה שמחזיקה בחפיסת קלפים וגיחך
"כן אבל ארבע שעות קלפים?!"
"לקחתי בחשבון זמן שלוקח לבחורה להתארגן אז שעתיים קלפים כן." עקץ
"אז למה לא הערתה אותי עוד שעתיים שתסיים להתארגן?" החזרתי לו
"טוב ככה את רוצה לסיים את הארבע שעות היפות שלנו ביחד?"
הרמתי את חפיסת הקלפים והכרזתי "מלחמה"
וככה עברו להם ארבע שעות משחקים וצחוקים עם אח שלי
עד ההתראה של אימא "יולי אנחנו צריכים ללכת!"
"ביי אריק" אמרתי מאוכזבת, הזמן עבר כול כך מהר
"בי מפלצת שלי תראי להם מה זה" אמר אריק בחיוך עצוב
חיבקתי אותו בפעם האחרונה אספתי את התיקים וירדתי למטה
ראיתי את אימא יושבת עם כוס קפה בידיה ומסמנת לי לשבת מולה
התיישבתי והבטתי בה בסימן שאלה
"יש לי משהו להביא לך" אמרה בחיוך והוציאה מהתיק שלה קופסה קטנה וכשפתחה אותה שרשרת יפיפייה מחרוזים קטנים נוצצים במיוחד בצבע זהב התגלתה לעניינו " זאת שרשרת שעברה כבר מספר דורות, למעשה את הדור החמישי שלה. היא בעלת חשיבות רבה וכוחות מיוחדים" אמרה בגיחוך
"תודה.." עניתי במהוסס "זה יפיפייה"
"אין בעד מה" אמרה וענדה את השרשרת על צווארי "עכשיו בואי יש לנו נסיעה ארוכה"

הנסיעה עברה בשתיקה, בתחילה ניסיתי לזכור את הדרך אבל אחרי רבע שעה בערך התייאשתי ונרדמתי

~~~~~~~~

הבטתי מהחלון מבולבלת, אימא עמדה מול אישה קטנה, בלונדינית עם עניים כחולות שהלבושה בשמלה פרחונית בצבע לבן, ודיברה בחופשיות עם אימא שלי שתיהן נראו כמו חברות שמכירות שנים ומאחוריהן ניצב בניין מדהים ברוחבו עם ארבע קומות בצבע ירוק בהיר, פתחתי את הדלת וכשיצאתי החלקתי על גוש קרח, קיללתי חרישית ונעמדתי במגושם
"אוי את בסדר?" שאלו בו-זמנית אימא והאישה בדאגה
"אני בסדר" אמרתי
"אה אני המנהלת, מירי תרגישי חופשי לדבר איתי בכל שעה" הציגה עצמה והסתכלה על עייני בהתעניינות גלויה, "שניכנ-" התחילה המנהלת לומר וצלצול נשמע מהפנימייה תקע את קולה, ואימא הסתכלה בשעון "אני צריכה ללכת" אמרה והוסיפה "את תסתדרי ?"
"כן אימא" עניתי
היא חיבקה אותי קצרות ונסעה.
הסתכלתי לעבר המכונית שלה שנסעה ונעשתה קטנה יותר ויותר באופק,
"יולי" קראה המנהלת
"כן?" עניתי, ומבטי עבר אליה
"שניכנס ?" שאלה
"כן בטח" אמרתי בחיוך
"ילדה בת גילך ושמה רוני תעשה לך סיור, בסדר?" שאלה בנימוס
"בסדר" אמרתי
התקרבנו לעבר הפנימייה ועם כל צעד התרגשתי יותר, שמחתי יותר, חששתי יותר, פחדתי יותר…
ניצבנו ליד דלת גדולה ששורשי עץ טיפסו עליה זה היה מפותל ו..יפיפה, המנהלת שמה אצבע על האישון ההצצה של הדלת ובאופן מפתיעה הדלת נפתחה "זה מזהה את האצבע שלי ועשינו את זה גם לשאר הילדים, עוד מעט גם לך" הסבירה מירי המנהלת
הדלת נפתחה לרווחה, אני לא יודעת למה ציפיתי אבל לא לזה !
על כל הקירות היה גרפיטי מקושקש בכל הצבעים ובין הקומה השלישית לשנייה היה כתוב בכתב בלון ענקי "פנימיית" ואת ההמשך היה כתוב בין הקומה השנייה לראשונה: "רולנדלן" זה הדבר הראשון שתפס את העין אבל היה עוד מלא קשקושים, משפטים וציורים הייתי מהופנטת פערתי את פי בתדהמה זה מ-ו-ש-ל-ם !
"אוהבת ?" שאלה המנהלת
"זה..זה מדהים" עניתי "אני יכולה לבהות בזה כול היום"
המנהלת חייכה "טוב בואי אנחנו נלך לחדרי ושם תחכה לנו רוני ולגבי המזוודות ביקשתי מאנשים להשים לך את זה בחדר"
"טוב" אמרתי מנסה לעביר מבטי משם
"אין מה לדאוג זה לא יעלם" גיחכה מירי
"כן נכון" לחשתי ופניתי אחריה
נערה גבוהה, רזה, בעלת עור גוף לבן עם שיער בלונדיני חלק ועניים כחולות, תופפה ברגליה בעצבנות והביטה לעבר דלת, שעליה היה כתוב באותיות מסודרות ורגילות לשם שינוי "חדר המנהלת מירי".
"שלום רוני" קראה מירי
רוני קפצה ממקומה, חייכה חיוך רחב והושיטה לי ידה "אני רוני, את יולי נכון ?"
"כן" עניתי ולחצתי ידה, קצת מופתעת את האמת, לא הייתי רגילה לקבלת פנים כזאת נחמדה וחברותית.
הפלאפון של המנהלת צלצל, היא ענתה, שמה יד על הטלפון ושאלה "תסתדרו מכאן בנות?" מיד רוני קפצה ואמרה "ברור!" המנהלת נכנסה לחדר ומיד אחרי שסגרה את הדלת, רוני מחקה את החיוך ומלמלה לעצמה משהו שלא נשמע מרוצה במיוחד.
"קרה משהו?" שאלתי
ואז רוני אמרה "יש לי פגישה, תסתדרי." ועזבה בצעדים מהירים
פערתי פה והרגשתי אבודה "יופי לי" מלמלתי בעצבנות
חזרתי לאזור הגרפיטי, עיטרתי פינה, התיישבתי והבטתי בתקרה באומללות ושם צויר שני מלבנים אחד מתחת לשני לרוחב באמצע ובתוך כול מלבן היו עוד עשרים מלבנים המסומנים לאורך. מצד שמאל של המלבנים היה כתוב בכחול ´בנים´ ומהצד השני היה כתוב בוורוד ´בנות´.מתחת למלבנים היה ריבוע שניצב גם הוא באמצע ומצד ימין שלו היה כתוב ´הנהלה´ בסגול ומצד שמאל היה כתוב ´חצר…´ בירוק ובתוך הריבוע היה כתוב ´מפה לאבודים´.
חייכתי לעצמי, האיש הזה גאון, שיננתי את המפה מספר פעמים ופניתי לקומה השנייה אבל ברגע שסיימתי לעלות את גרם המדרגות התנגשתי במישהו, "סליחה" מלמלנו שנינו הרמתי מבטי וראיתי נער גבוה ממני ב20 ס"מ בערך עם עניים ירוקות, שיער חום מעט זהוב אפילו וחיוך קטן עם שתי גומות "יש לך עניים יפות" אמר.
ואו לזה לא צפיתי.. "תודה..?"הסמקתי "בבקשה?" אמר,
צחקקתי והוא איתי
"אז את חדשה כאן?" "כן.." "אני ניר קאשור ואת?"
"אני יולי, יולי דשנר" "את לא אמורה עכשיו להיות בסיור או משהו?", "אמורה" הדגשתי "צריכה עזרה?"
"אממ את האמת אני יודעת קצת ממפת האבודים" אמרתי בגיחוך "טוב יש יותר" הוא התכופף ברשמיות ואמר "הרשי לי?" "בעונג רב" המשכתי ברשמיות צחקנו והוא הוביל אותי בקומה "זה" אמר והצביע מאחוריי גבי "חדרי הבנות, וזה" אמר והסתובב "של הבנים" המשכנו במסדרון והוא אמר "הפנימייה מחולקת לשני בניינים אחד כיתות ז´ עד ט´ והשנייה וכיתות י´ עד י"ב שזה זאת.." "בן כמה אתה?" שאלתי "אני בן 16 וקצת ואת?" "אני בת 15 וחצי" "טוב.. שנמשיך ?" "כן" הוא נעצר באמצע המסדרון "זה החדר האהוב עלי! -חדר האוכל-" גיחך "ומסביבו זה שיעורים, על כל דלת כתוב את המקצוע. ולגבי השירותים אני לא בטוח זה אמור להיות בתוך המסדרון של הבנות, אבל אני די בטוח שתכנסי לשם יהיה כתוב על הדלת ´שירותים´" "תודה" אמרתי אבל תודה אמיתית כזאת שלא הייתי רגילה לתת, הוא היה כול כך נחמד וזה היה מובן מאליו מבחינתו, הוא עשה את זה בטבעיות.
עובד עלה במדרגות עם המזוודות שלי וכיוון חדרי הבנות, הוא בטח יודע באיזה חדר אני. הלכתי במהירות לכיוונו של העובד לחדרי הבנות וניר אחרי "לאן את הולכת?" שאל ויתקדם אלי בריצה
"המזוודות שלי הוא בטח לוקח אותם לחדר שלי" עניתי
"צריכה ליווי?" שאל
והרגשתי תחושה מוזרה ומדגדגת בבטן שלי, זה מה שנקרא ´פרפרים בבטן´? "אתה מוזמן לבוא" חייכתי.
עברנו למסדרון הבנות שוב פעם גרפיטי ולחשוב שלרגע שחכתי מזה. וורוד היה הצבע המרכזי, ללבות פרפרים עננים ופרחים הופיעו כמעט בכול מקום והיה כתוב בגדול "GIRL POWER" ועוד כמה ציורים כמו אודמים ומשפטים כמו : "תקפוץ לי" ולידו ילדה מחייכת קופצת על טרמפולינה ועוד.. זה היה ממש חמוד.
לא היה קשה להשים לב שאני מתלהבת מהגרפיטי יותר מהכול בערך."אני מקווה שנרשמת למגמת אומנות" אמר ניר וחייך חיוך עם שתי גומות חמודות ו..אני חושבת שגם ממנו אני מתחילה להתלהב יותר מדי ויש מצב שהוא מבחין בזה גם?
"עדיין לא עשו לי את מערכת השעות אבל כן אני ארשם, אתה רשום נכון ?" שאלתי "כן ברור" מיהר לענות כמעט שכחנו מהעובד שהרגע נכנס עם המזוודות לחדר מספר 23 "אתה חושב שזה זה?" שאלתי בהרגשות ובלי לחכות לתשובה רצתי במרץ לעבר העובד
"הי הי מה קרה ילדה?" שאל העובד אבל משהו בקול ובריח שלו היה לי מוכר.. הוא הסתובב וראיתי את פניו שבחנו אותי בתדהמה
"אבא ?!" שאלתי בהיסוס והלם, בחנתי את פניו, הזיפים שלו, את גבותיו המכווצות, את טווי פניו, את עניו הכחולות שכמעט טבעתי בהם, אבל היה לי חסר הגומה הקטנה בסנטרו, זו שצצה בכול פעם שחייך, "יולי?" שאל בלחישה קלושה, נקודות שחורות הופיעו בכל מקום, הכול נהיה מסוחרר ונפלתי לארץ

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"יולי יולי תתעוררי!" פקודה
´אבל אין לי כוח! אין לי כוח לפתוח עניים, לדבר..´
"יולי!" שני קולות לחוצים
´דיי תנו לישון!´
"יולי בבקשה!" יבבה
פתחתי את עיני באי רצון וראיתי את ניר לידי מחזיק את ראשי ואת ניל-אבא שלי מחזיק את רגלי כלפי מלה ואז הבנתי, התעלפתי.
"עשית לי התקף לב" מלמל ניר "את בסדר?"
"כן אפשר לשבת?" שאלתי
"כן, ניר לך תביא לה כוס מים ומשהו מתוק אני אשאר איתה" אמר ניל
"לא ´אבא´ לך תביא אתה כוס מים" אמרתי והדגשתי את המילה אבא בארסיות, ניר אעביר מבטו ממני לניל בבלבול "רגע, אז בעל הבית של הפנימייה הוא אבא שלך?!" הסתכלתי על ניל מופתעת ´בעל הבית´ "מסתבר" עניתי, אבל אבא שלי הוא כבר לא, במשך עשר שנים שהוא לא. "סליחה" אמר ניל והרכין ראשו "ניל, שני שליש מהחיים שלי נעלמת ואז אתה פשוט מצפה ממני לסלוח?" שאלתי במצמוץ עיניים, "ניל?" שאל ניר, "ניל היה שמי הקודם ועכשיו קוראים לי אהרון, ואת צודקת אני לא מצפה ממך לסלוח לי, רק שתדעי שאני מצטער ו..אממ ניר אפשר דקה?" "לא אי אפשר אהרון" סיננתי בכעס, משכתי את המזוודות איתי לחדר שמאחורינו, חדר 23 וטרקתי את הדלת. "אתה בסדר?" שמעתי את ניר שואל את ניל אהה ´אהרון´ "כן רק תארח לה חברה" אמר והלך. "אתה יכול ללכת" אמרתי אל מעבר לדלת, ואחרי שלוש דקות של שתיקה חשבתי שאולי הוא באמת הלך יצאתי מהחדר וראיתי את ניר עומד ובוהה בחדר מספר 12, החדר היה פתוח למחצה ועד מהרה אני מוצאת את עצמי ליד ניר מציצה אל מעבר לדלת.