מקהלת בורי – ג'סיקה: פרק 1

פרק ראשון: בניין של זכוכית, ודשא ירוק

כאשר הגעתי אל מגדל הזכוכית של בורי, עליתי במעלית.כמו תמיד אבל קצת אחרת.נכנסתי לחדר החזרות.החדר היה ריק , ובתקופה הזאת ובמקום הזה טוב שזה כך.הקדמתי בעשרים דקות!
עמדתי. הבטתי סביב . "מה אפשר לעשות עכשיו?" שאלתי את עצמי, לחשת בשקט, מנבה להירגע… מבינה שהכול פה שונה יותר, לא מה חששבתי. התחלתי למלמל.."אוקי. לא להתעצבן"."איך לא להתעצבן!!! המקהלה הזאת כבר לא אמתית, היא שקופה לגמרי כולם מתנהגים כאילו היו אותו אדם, טוב לא פלא הם משרתים את אותו אדם. זה כבר לא מקום מפלט. זה המקום האחרון שאני רוצה להיות בו.הוא מסוכן בשבילי אבל אם אעזוב זה יהיה אנוכי, ומי יודע מה עלול לקרות אם 'אנגל' תשטלת על כולם וכל המקום הזה שתפחנו שנים!" צעקתי, גם ככה אף אחד לא שמע אותי, אז מה אכפת לי?.נאנחתי. הבטתי דרך החלון.
חיוך פתאום עלה על שפתי , משהו שלא קרה כבר המון זמן. "אחרי החזרה…" הקלה רבה מילאה את גופי, אבן ענקית ירדה מליבי ."אחרי החזרה…" מילמלתי לעצמי בשלווה גדולה.
אבל אז אנגל נכנסה והחיוך המטופש והמנומנם שהיה מרוח על פניי נמחק מיד."אבל עד אז אני חייבת לשמור על עצמי" אמרתי לעצמי בנוקשות והתחלתי לסדר את הכיסאות בחצי עיגול. אנג'ל שלפה כיסא מתוך ערימת כיסאות צדדית, הניחה אותו בשקט מופתי על רצפת הפרקט החורקת, והתיישבה, משלבת את ידיה במין נזיפה משועשעת, כמו אם שראתה את בנה מפלח תפוחים מהמטע של השכן. או כמו אדם שרואה את כלבו, חופר בור בפעם הראשונה, עויני הכלב מביעות חרטה אילמת. אבל מלאת חיים.
היא נעצה את מבטה המשועשע בסופו של דבר, בי. בגופי הצנום והמסכן שלא חסרו בו מבטים מלאי צחוק, לעג ושעשוע. מבטים מלאים בבושה ונבוכה. מלאי הפתעה, שעשוע ולעג. לא. לא רציתי שאנג'ל הזו תסתכל עליי. והשם שלה ממש ממש לא הצדיק אותה.
הספיקו לי ילדים טובים ומלאכים אצלי בלב, בחיים ובסביבה. לא תודה.
"נו, אז מה קורה? גברת חיילת?" אמרה לי בשעשוע אנג'ל, יכולתי לדמיין איך היא מצמחיה כנפיים, ואיך אני מעיפה אותה מפה במהירות על, עד שההילה הסתומה הזו תעוף מהפנים שלה, והיא תחזור לקבר.
הזתכלתי סביב, בטוחה שאין אף אדם שמתקרב לפה, פתחתי את הדלת אל המרפסת שמשקיפה אל הרחוב ויצאתי אלייה בריצה, מסתכלת עם אף אחד לא מגיע. ציפיתי לראות את האוטו של פניה,טיילר וג'סי. אבל נראה הי שזה עוד חיזיון תעתועים של מוחי ורצונותי. נאנחתי, נשענת על המעקה, מתפללת, בכול כוחי, שכול מה שקרה בחודשיים האחרונים ימחק. וימחק מהר.
כאילו זה אל קרה מעולם, כאילו רק עכשיו אני רואה את טיילר וג'סי כננסים דרך הדלת, בומקום לכעוס ולהגיד להם "היי" קודר, לחייך אליהם ולהציע להם תה. גיחכתי מהמחשבה המגוחכת הזו. עברו שלושה חודשים מאז ארבעתם נחטפו. כלומר- ג'סי וטיילר, קים ופניה. אין לי משוג עד עכשיו איפה הם, ולהמ הם נחטפו. אבל הייתה לי הרגשה שאני אדע עוד רגע.
"הם לא כאן, את יודעת" אמרה אנג'ל במין לעג תמידי כאשר נכנסתי. היא עדיין הייתה באותו הפוזה, רגליים ויידיים משולבות, ורק גבותיה עלו בצורה די אלגנטית. רציתי לחנוק אותה. איך היא מעיזה בכלל לבוא לפה! ועוד אחרי שהייתי חייבת לנשק בגלל את ג'סי, ואחרי ש.. אחרי ש… אחרי שהיא גררה לגיהינום את החברים שלי!
"אבל הם חברים שלך?" הסתכלה עליי במבט די מופלא אנג'ל. זה שהיא קוראת מחשבות לא הפתיע אותי בכלל. אבל העובדה שחדרה לפרטיותי היא זו שהפריעה לי. אבל זה לא כזה שינה לי באותו הרגע, היות ואמרתי להגיד לה הכול בפרצוף.
" איך, את מעיזה, לעזאזל, דאמט איתך וכול המקום ממנו הגעת, אבל בכול מקרה" נשמתי עמוק "איך את מעיזה לבוא לפה! ועוד אחרי שחטפת אותם!" התחלתי לשמוע צעדים בזווית האוזן שלי, לא הזיז לי. לא נראה היה שאנג'ל רצתה להגיד משהו, היא רק שתקה, והסתכלה עליי בחיוך, כאילו אני עושה בדיוק מה שהיא רוצה "לא אכפת לי ממה שאת עושה ולמה, אני רוצה שתחזירי אותם" צעקתי "ועכשיו!" ידיי עפו לכול עבר, מכריחות את הילדים שעמדו בפתח הדלת להתצמרר ולסוג.
הסתובבתי אליהם, נעצתי בהם את מבטי הכעוס ביותר, הזועם ביותר. הכי קשה שאי פעם עשיתי.
"מה?!" צרחתי אליהם, לא מבינה למה הם מסתכלים עליי במבט העקום הזה, המפוחד הזה, שתמיד העביר בי בחילה עזה. "אני המפחידה פה?!" הצבעתי על עצמי, הרגשתי איך אני מאדימה כולי, איך אני מתחיהל לקפצץ בעצבנות, ואיך אני מחווה בידי הרועדת אל אנג'ל, שגיחכה.
"היא המפחידה פה! היאאאאא!!!" צעקתי. מחווה אלייה, מסתכלת עלייה, אדומה, עוברת בזכרונותי הרופפים על טיילר- הילד המתנשא למדי שאהב לשתף אותי בדבריו, אהז להסתכל עלי במבט משועשע ולקפוץ עליי, הילד שתמיד חייך, והילד שעשה לי את המתיחה הכי קשה בעולם.
על ג'סי- שנגרר אחריו, ורק בזמן האחרון הוא התחיל להיות עצמו, לצאת מהשלשלאות של אחיו ודעת הקהילה והחברה! אבל עכשיו הוא חזר אל השלשלאות, אבל לשלשלאות קשות יותר, כואבות יותר. שגוזלת ממך את אהבתך! את חייך! ואתה מאבד את התקווה.
חשבתי על קים- שהיית האחות הגדולה שלי, שתמיד חייכה, ותמיד הייתה כמו אימא לכולם, היא קיבלה את כולם כמו שהם היו! היא לא רצתה לשנות אך אחד, ותמימותה חיפתה על מראה הלא מושלם.
וחשבתי על פניה- שהיית כמו תינוקות פיה שרק יצאה לעולם, יצאה מתוך פרח קטן, ועייניה, תרות אחרי דבר מה מעניין. היא תמיד רצתה ריגוש בחיים שלה, כאילו כול חייה היא מפולת שלגים, שנערצת כאשר היא מתעייפת, אבל מיד מתחילה שוב לגרור אחריה, להרוס אחריה כול מה שקיים.
ראיתי את ג'ייסון בזווית עיני., נשען על הקיר . הוא חייך אבל עיניו הראו בתנועות קטנות ומאומצות שזה לא בדיוק מה שהוא רוצה לעשות.הסתובבתי בחזרה אל הילדים. הראש שלי רתח מכעס. הם היביטו עלי כאילו נפלתי מהירח והוסיפו למבט שלהם הבעת פנים מבעיטה ששידרה לי משהו כמו:"את לא מבינה שלא אכפת לנו מההצגות שלך?!" התאפקתי שלא ללכבוש את פניי ולפרוץ בבכי."גסיקה חכי רגע" אמר ג'ייסון, הוא נכנס פנימה בסערה , רקע ברגליו , העיף את ידיו לכל עבר, ולבסוף הוא הצליח ללחוש " גסיקה , אני חושב כמוך". הוא אחז בכתפיי במין נימה אבהית, מנדנד את ראשו מצד לצד, וכאילו שאינני בסדר פאתום, הוא לק אותי,מוציא אותי כמלאך גואל, מתוך החדר. הוא הביל אותי אל הלובי\מסדרון הקטן, ומשם הוא הוביל אות, דרך המעלית, למה. אל המדשאות הקטנות של בניין בורי.
הריח החזק של גשם וקור צרב את עורי החשוף, הטמפרטורה ירדה במהירות עצומה. נרעדתי, מצמיד את ידיי ומחבקת את עצמי. מנסה להתחמם. התיישבנו על הדשא הלח והקריר, שילבתי את רגליי, והחםרתי בידי בעדינות בתוך הדשא, מעסה אותו במעט.
"מה היה שם?" שאל ג'ייסון. נרעדתי. קיבלתי את רגלי אל בטני. והתנדנדתי קצת, אחורה, קדימה, אחורה וחוזר חלילה. ג'ייסון נאנח, והוריד בתנועות איטיות את מעילו, כאילו בכוונה מושך את הזמן. הוא לבש מין מעיל עור חום-שחור כזה, שהיה מצוייר עליו תו אדמדם, שנראה לי מאיים ושטני.
הוא הניח את המעיל על כתפיי. לא שואל שאלות. הוא התיישב לידי, עיניו נשואות אל בניין הזכוכית.
"לא קר לך עכשיו?" הוא שאל הםסקתי להתנדנד. סידרתי את מעיל העור החלקלק על כתפיי. מפחדתי ללבוש אותו כמו שצריך.
" לא יודעת" עניתי בשקט. חושבת על מה שקרה לפני כמה רגעים. לא מצליחה להבין איך עשיתי את זה, הבכתי את עצמי מול החדשים בעיקר, ועשיתי את מה שנאג'ל רצתה שאעשה, יצאתי מטורפת.
אזל מה זה מזיק עם אני יודעת שאני כזו? מוזרה, כזו שנופלת ועושה את מה שאנשים רוצים ממני. אנג'ל קיבל האת מבוקשה- לא? אז מה אני עיתי אל בסדר? יוצא שאני דווקא בסר גמור- עשיתי את המצופה ממני, נכון?
"אנג'ל הזו היא כלבה מטומטמת, מה אכפת לך?" אמר ג'ייסון "לשיר היא לא יודעת, ואת כן יודעת-"
"לשיר אני לא יודעת" קטעתי אותו מיד.
"כן את כן" אמר ג'ייסון, מחייך קצת "ולא אכפת לי המ את חושבת בנושא" חיוכו התרחב. נחרתי נחרת סוז וקברתי את ראשי בברכיי.השמעתי מין אנקה יללנית ואומללה מפי. ג'ייסון גיחך. "חוץ מיזה, אנג'ל… מה אני איגד- אנה תעיף אותה ברגע שתוציא ממילה מהפה שלה" אמר ג'ייסון, הוא הפנה את מבטו אליי. לא הסתכלתי עליו, מבטי היה נעטוץ בדשא שרמסתי עם התחת שלי. נעצתי את ציפורני באדמה ובתנועות מכניות הוצאתי, תלשתי את שושרי הצמח הירוק מהאדמה.
"אתה באמת חושב ככה?" שאלתי אותו, עדיין לא מביטה בו. שמתי לב שהמעיל סודר איכשוא, ועכשיו חם לי יותר.
"למה שאני אשקר לך?" הוא שאל אותי. מביט בי. כמו נג'ל, ברגשתי ערומה תחת מבטו.
"גי, תפסיק להסתכל עליי!" אמרתי בחיוך. הוא צחק צחוק קטן וחרישי.
"אוקיי, אני אפסיק" הוא הסיט את מבטו לרגע, אבל אז הגניב מבט אל עבר המעיל שלו, ואז חזר להתסכל על הבניין.
קמתיף מנערת מעצמי שאריות דשא. המעיל של ג'ייסון נפל ממני, התחלתי לשמוע צעדים מתקרבים. העפתי מבט אל בר הדלת. לילי הגיעה.
מבטה היה קפוא לגמרי, אפילו מבועת אפשר להגיד, שיערה השחור והגלי- שלא כהרגלה- היה פזור על כתפיה הצנומות, והליכתה, האיטית לרוב, הייתה נמרצת ומהירה.
"אנה קוראת לשניכם!" היא צעקה אלינו, ומיד, בריצה קלה נכנסה פנימה.
"מה אני אגיד… אין מה לעשות" חייכתי אל עבר ג'ייסון.
"תעזרי לי לקום". נאנחתי. הוא הושיט י את ידו, משכתי בה בכי חזק שיכולתי, מרוב תנופה הוא קם, קפץ ואז נחת על התחת. צחקתי.
"במחשבה שניה, אני אסתדר לבד" הוא אמר, מסוחרר. חייכתי.. הוא קם במהירות, אסף את המעיל מהדשא הרמוס, והוא צחק כאשר ראה שהדשא יצר צורה מושלמת של הגב שלי. דחפתי ושנינו עלינו למעלה, ממורמי רוח ומורל. חששתי פחות, פחדתי פחות… ידעתי שהכול יהיה בסדר.