מרתון אמסטרדם- פרק 26

"ניקול? נו, טוני, היא לא מתעוררת." שמעתי במעורפל את קולה של אזמרלדה. זה הספיק לי בשביל לפתוח את העיניים.
אזמרלדה ישבה מולי בישיבה מזרחית, היא אחזה בידה כוס מים ונראתה כאילו היא עומדת לשפוך אותה עלי, על פניה הייתה הבעה של ייאוש.
טוני ישבה לידה על ברכיה, היא לא הייתה קשורה אבל היא שפשפה את ידיה אז נראה שהיא שוחררה לא מזמן. שמתי לב שאני לא קשורה יותר, אלא ישבתי שעונה אל הקיר.
ניסיתי לקום ולהתמתח אבל הרגליים שלי נרדמו ולא הצלחתי לזוז, הרגשתי כאילו נמלים הולכות מתחת לעור שלי.
"אלוהים, התעוררת! אנחנו כל כך דאגנו לך!" אמרה אזמרלדה בהתלהבות והניחה את כוס המים מידה. טוני לקחה ושתתה אותה.
"תהיי יותר בשקט. ההורים שלך עוד למטה." אמרה טוני בזלזול. נראה שהיא מאוד כועסת על אזמרלדה, לא ידעתי על מה.
"טוני, תירגעי. למה את כועסת עליה כל כך?" שאלתי אותה.
"תשאלי אותה את למה אני כועסת עליה כל כך. הכלבה הזאת-" טוני התחילה לדבר אבל אז נשמה כמה נשימות עמוקות והתרחקה, "אני מתרחקת לפני שאני אוריד לה את הראש. תספרי לה, מרי, תספרי לה למה אני כועסת עליך." אמרה טוני. היא אמרה את שמה של אזמרלדה בזלזול רב כל כך עד שאזמרלדה התכווצה במקומה.
"טוב… אז יש לי כמה דברים לספר לך… אל תכעסי עלי בבקשה…" מלמלה אזמרלדה. כל כך ריחמתי עליה.
"אני לא אכעס עליך. מה את רוצה לספר לי?" שאלתי אותה.
"אני מעולם לא באמת נחטפתי." היא אמרה. פי נפער, הבטתי בה בתדהמה.
"האמת היא שנעלמתי די מרצון… אוי, אני מנסחת את זה כל כך נורא. תקשיבי, ניקול, אני כל כך מצטערת שהדאגתי אתכם. אני לא חשבתי שתדאגו כל כך, אני ניסיתי להסביר לך עוד בכנסיה ש… אני לא באמת כל כך מסכנה כמו שאני נראית. אבא שלי לא באמת כזה גרוע, אבל זה תלוי על איזה מהאבות מסתכלים…." היא צחקקה.
"את מוכנה להסביר את זה כמו שצריך?! אני לא מבינה כלום. ואני רק עכשיו התעוררתי אז תהיי נחמדה אלי ואל תחרפני אותי יותר ממה שצריך!" התפרצתי עליה. היא הפסיקה מיד לצחוק והנהנה, הצטערתי שהבהלתי אותה כל כך.
"בכל אופן, הכומר של הכנסייה ומי שגר פה, פול גרוסק, הם הומואים. והם אבא ואבא שלי. או אבא ואמא שלי, למרות שלא נראה לי שאחד מהם נשי מספיק כדי להיקרא אמא. אבל זה לא משנה. פעם פול גרוסק באמת היה רוצח מטורף, כמו שכתוב עליו באינטרנט, אבל אז הוא חטף את האבא השני שלי, דאג, הכומר. הוא החזיק אותו בביתו במשך המון זמן, ובכל פעם שניסה לרצוח אותו הוא גילה שהוא נסחף לשיחה ארוכה איתו ולא מסוגל להרוג אותו, אחרי חודשיים הוא הבין שהוא אוהב אותו. הוא ניסה להתחכש לזה אבל הוא לא היה מסוגל, הוא רצה את הכומר.
"יום אחד הוא עלה למקום הזה בדיוק, איפה שהוא החזיק את דאג, והתוודה בפניו על אהבתו. דאג, שהיה נשוי לאישה מקסימה שבמקרה היא גם האמא האמיתית שלי והייתה בהריון בזמנו כשאני בבטן שלה, נבהל נורא מהווידוי שלו וקרא לו מטורף. זה היה הרגע שבו דאג הבין שהוא גם אוהב את פול. פול נעלב ממנו מאוד והשאיר אותו שם לבד למשך שבוע, הוא ניסה להכריח את עצמו לבתר אותו כמו שהוא עושה לכל הקורבנות שלו אבל לא הצליח, הוא אהב אותו יותר מידי.
"אחרי שבוע הוא חזר אליו ואמר לו שוב שהוא אוהב אותו. הפעם דאג אמר שהוא אוהב אותו גם. הוא שחרר אותו והם גרו ביחד באושר ואושר חודשיים בבית הזה. פול הפסיק לחטוף אנשים בהתאם לבקשתו של דאג. דאג לא רצה לעזוב את פול, אבל אני נולדתי באותו הזמן והוא היה חייב לחזור לבקר את אמא שלי בבית שעברה את הלידה שלי בלעדיו וניסתה להחזיק את הכנסייה על הרגליים, אז הוא ישב לדבר על זה עם פול. פול אמר לו שזו לא בעיה בכלל, הוא יכול להגיע הביתה, לכתוב לאשתו פתק ולהסביר לה בצורה לא מזיקה את האמת, לקחת אותי ולחזור לגור איתו. וכך דאג עשה.
"הוא חזר לבית בלילה, כתב לאמא שלי פתק ונעלם איתי. אחרי שבוע נודע לו שאמא שלי מתה מהתקף לב ביום שהיא מצאה את הפתק. לא היה לו אכפת מזה בכלל, הוא היה עסוק בלגדל אותי ולהתעלס עם דאג בכל שנייה פנויה.
"ואז גדלתי. היה לו ולפול משבר גדול כשהגעתי לגיל שבע, הגיל שבו אני אמורה ללכת לבית הספר. דאג לא רצה שאלך ללמוד, פול כן. הוויכוח נגמר בזה שדאג לקח אותי חזרה לכנסייה וניתק קשר עם פול למשך כמה שנים טובות, הוא באמת התעלל בי, אבל זה היה בסדר מבחינתי כי עדיין הגעתי לסופי שבוע אצל פול. היינו חוטפים ביחד אנשים ומבתרים אותם, וזה משוגע בדיוק כמו שזה נשמע. עד מצאת אותי הוא ופול לא דיברו בכלל, ברגע שאספת אותי מהכנסייה דאג הלך לפול ואמר לו שהוא מתגעגע, פול הודה שהוא גם. דאג אמר לו שחטפו אותי, פול אמר שירצח את מי שעשה את זה. דאג אמר שהוא חייב לחזור לכנסייה וידברו אחר כך, והם באמת שמרו על קשר קרוב מאוד במשך כל הזמן שהייתי אצלך.
"עד שהוא נכנס לכלא. עד אז עוד אולי רציתי שהוא ישלם על כל השנים של הסבל שהוא גרם לי. אבל כשהלכתי לבקר אותו וראיתי כמה הוא סובל שם ורוצה לפגוש את פול לא יכולתי. הלכתי לפול, סיפרתי לו מה עשיתי. הוא לא כעס, הוא אמר שאני אעבור לגור אצלו ונשחרר את דאג בערבות. אמרתי שאני לא רוצה להיעלם לחברים שטיפלו בי סתם ככה, אז הוא הגה את תוכנית החטיפה. אני באמת מצטערת, לא האמנתי שבאמת אכפת לכם ממני עד כדי כך שתנסו לחפש אותי.
"בכל אופן, ביום שהגעתן לפה בדיוק חזרתי עם דאג מבית הכלא. באמת שחררנו אותו בערבות. ברגע שהודיעו לי שהוא חטף ילדה שדומה לתיאור שלך דחפתי אותם לעשות משהו כדי שאני אוכל לעלות אליך. אז זה הכל." סיימה טוני. הייתי המומה. הייתי מופתעת. לא ידעתי מה להגיד. אבל לא כעסתי עליה.
"את בטח כועסת עלי או חושבת שאני מטורפת לחלוטין." אמרה אזמרלדה בעצב. טוני חיכתה שאני אצרח עליה, אבל אני רק חיבקתי אותה בעדינות.
"אזמרלדה, לא היה לי מושג. אני לא כועסת עליך, ואני לא חושבת שאת מטורפת בכלל. את בחרת לעשות את מה שעשית באמונה שלמה שלא אכפת לנו ממך עד כדי כך, ועצם העובדה שבכלל חשבת עלינו כשהציעו לך פשוט להיעלם כבר מוכיחה שאת בסדר גמור. את אמנם טעית, ובאמת באמת הדאגת אותנו מאוד. אבל אני לא כועסת עליך." אמרתי. נשמעתי כמו מורה או אמא באוזני, וכנראה גם באוזני טוני כי היא גלגלה עיניים.
"באמת?" שאלה אזמרלדה.
"באמת?!" שאלה טוני.
"כן, באמת. ואני אכבד את ההחלטה שלך אם תחליטי להישאר עם ההורים שלך כאן." אמרתי לה.
"אני-" צעדים שעלו במדרגות עצרו אותה, "אני חייבת להתחבא." היא אמרה ורצה לפינה חשוכה של החדר. כעבור שנייה נכנסנו פנימה דאג ופול.
"איך הן השתחררו?!" שאל פול.
"אין לי מושג. איפה מרי? אולי הילדה הקטנטנה הזאת שחררה אותן." אמר דאג. פול צקצק בלשונו. ואז דאג הסתכל עלי. הוא זיהה אותי מיד. היה לי ברור שהוא יודע שאני זו שלקחה את מרי ממנו והכניסה אותו לכלא.
"פול," הוא אמר.
"אז דאג, תקשיב, אני מתכוון להתחיל לחפש את הכלבה שלקחה ממך את מרי ברגע שאני אוכל. אתה תעזור לי? כי אני מתכוון להוציא את האיברים הפנימיים החוצה." אמר פול.
"פול," אמר שוב דאג, אבל פול היה מלא בלהט.
"למרות שמרי אומרת שהיא טובה שאכפת לה ממנה, לא אכפת לי. הכלבה לקחה את מרי ממך, מגיעה לה למות בייסורים נוראיים. ואני בטוח שברגע שמרי תדע שעשית את זה היא תודה לי." אמר פול וקשר אותנו חזרה לקיר.
"פול!" צעק דאג. זה הסב את תשומת ליבו של פול אליו.
ידעתי שזה רע. דאג יספר לפול שאני לקחתי את מרי והכנסתי אותו לכלא ואז פול ירצח אותי, או יוציא לי את האיברים הפנימיים החוצה, או יענה אותי…
לא רציתי למות. ממש לא רציתי למות.
"מה אתה רוצה? אתה לא רואה שאני באמצע נאום חשוב על רצח? אתה יודע שאסור להפריע לי באמצע נאומים על רצח. זה נורא מעצבן כשמפריעים לך באמצע נאום, אתה יודע. כדאי שזה יהיה טוב, מה שאתה רוצה להגיד לי." אמר פול בכעס.
"פול, זו הילדה שלקחה את מרי." אמר בשקט.