מרתון אמסטרדם פרק 28

כשהתעוררתי אזמרלדה וטוני כבר לא היו בחדר. למרבה ההפתעה אד כן היה שם. למרבה המבוכה לבשתי פיג'מה ורודה והייתי נקייה לחלוטין, השיער שלי היה קלוע לצמה והיה רטוב כאילו לא מזמן התקלחתי.
היה שקט, אור נעים נכנס לחדר והאיר את פניו של אד. ציפורים צייצו בחוץ, השמש רק התעוררה. השעה הייתה שבע וחצי בבוקר. הייתי מופתעת נורא מזה שישנתי כל כך קצת.
"כמה זמן ישנתי?" שאלתי אותו.
"כמעט יומיים." הוא הפתיע אותי לחלוטין. "לא רציתי לקלח אותך, אבל הסרחת נורא והיית צריכה אמבטיה. אז נשברתי לפני כמה שעות וקילחתי אותך. כולן בבית הספר, אזמי וטוני התעוררו אתמול בצהריים."
"סיפרו לך את הסיפור, הא?" שאלתי והתיישבתי. הרגשתי מנומנמת משהו, והרגל כאבה לי נורא, אבל הייתה שלווה מדהימה שהעלימה את הדברים האלו וגרמה לי להרגיש יותר טוב מאי פעם.
"בערך שש פעמים. את היית ממש גיבורה." הוא אמר.
"אני? אני לא עשיתי שם כלום. אם כבר אתה צריך להגיד את זה לאזמרלדה או לטוני. היא תלשה לו את הביצים מהמקום!" צעקתי בהתלהבות.
"אבל אם לא היית יוצאת לשם ונכנסת לסמטה, לבד, זה לא היה מגיע למצב הזה." אמר אד.
"עדיין, מגיע להן הרבה יותר ממה שמגיע לי. הן באמת גיבורות. אני סתם עוד בחורה שגוועת." אמרתי והלכתי למטבח.
"זה היום הראשון של אזמרלדה בבית הספר היום." אמר אד.
ברגע שהוא הזכיר את בית הספר הלב שלי נפל לתחתונים. התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה.
"מה קרה?" הוא שאל, מבולבל.
"אד! המנהלת אמרה שאם אני אפספס עוד יום לימודים אחד א… אני לא אוכל לעלות כיתה!" צרחתי ובכיתי. הוא רק צחק.
"את יכולה להירגע, אני טיפלתי בעניין. אתמול באתי אליה ואמרתי לה מה קרה. התחננתי שתרשה לך לעלות ושאת תבואי מחרתיים, והיא אמרה לא," הוא אמר בחיוך שלא התאים לנסיבות, "צעקתי עליה שהיא חסרת רגשות לחלוטין, והיא אמרה לי, 'היא לא תוכל לעלות כיתה בלי לקבל צל"ש על האומץ שלה."
ואז גם אני התחלתי לצחוק.
"פספסת רק מבחן אחד, אם לא תבואי היום אז שתיים. את תשלימי אותם בלי בעיה. " הוא אמר.
"אני אבוא היום. אני רוצה לחזור לשגרה כמה שיותר מהר." אמרתי. הוא הנהן.
"אם כך לכי להחליף בגדים, אנחנו הולכים לבית הספר!" הוא צעק. רצתי לחדר, הוצאתי את הבגדים שלבשתי ביום הראשון שהגעתי לכאן וסידרתי את השיער באותו האופן. כשיצאתי אד כבר חיכה לי בסלון.
"אין לנו קביים חדשים, אבל יש לי כיסא גלגלים." הוא אמר. התיישבתי בכיסא השחור והוא הסיע אותי לבית הספר. השומר חייך אלי והכניס אותנו. נראה שהמנהלת היא לא היחידה ששמעה כבר מה קרה, כל אדם שפגשנו חייך אלי ונתן לי משהו מיוחד. או פשוט אמר כל הכבוד.
"אני רוצה לבקר את אזמרלדה." אמרתי. הגענו חמש דקות לפני הצלצול, היום עוד לא התחיל. עדיין יכולתי לברך את הבת שלי ביום הראשון של הלימודים שלה.
"יש מדרגות. אני לא אוכל להוריד אותך. אני אקרא לה לפה." הוא אמר והלך לכיתה שלה. הוא חזר אחרי חמש דקות עם אזמרלדה, היא חיבקה אותי ממש חזק.
"את באת בסוף! אני לא רציתי לבוא כי חשבתי שלא תוכלי לראות אותי ביום הראשון של בית ספר. תראי, אמא, יש לי חולצת בית ספר." היא אמרה בהתלהבות. כל פעם שהיא קראה לי אמא גרמה לי לחייך חיוך יותר גדול.
"מתוקה שלי! אני כל כך שמחה שאת שמחה. טוני תשמור עליך היום, כל דבר שקורה, לכי לטוני." אמרתי.
"טוני אמרה לי שאם מישהו מציק לי, רק לקרוא לה והיא תולשת לו את הביצים מהמקום." אמרה אזמרלדה בחיקוי טוב מאוד של טוני. חיבקתי אותה שוב.
"אבל אל תתני לאחותך להיכנס לך יותר מידי למוח, כן? את יודעת שהיא מטורפת." אמרתי.
"אני יודעת אמא. אני לא באמת ארשה לה לתלוש להם את הביצים." היא אמרה ואז ביקשה מאד להתרחק קצת, והחיוך שלה נעלם.
"את באמת התכוונת לכל מה שאמרת שם? שאת מאושרת שקראת לי אמא? את באמת מרגישה שאני הבת שלך?" שאלה אזמרלדה. הנהנתי במרץ.
"אזמי, אני באמת מאושרת שאת הבת שלי. אני לא יודעת איך מרגישה אמא אמיתית כלפי הילד שיצא ממנה, אבל אני קראתי מספיק על אמהות ושמעתי מספיק מאמא שלי כדי לדעת שאני מרגישה את אותו הדבר כלפיך. אפילו שאת לא הבת שלי ביולוגית אני מרגישה שאת באמת הבת שלי, ואני גאה כשאת מצליחה ועצובה איתך כשאת נכשלת. עכשיו לכי לכיתה שלך, ותראי לכולם שאת חכמה בדיוק כמוהם!" צעקתי.
"אוקי! ביי אמא!" היא אמרה וברחה משם.
הרגשתי מדהים. בעיקר כי לא שיקרתי לאזמרלדה. באמת הרגשתי כלפיה כמו שאמא מרגישה כלפי הבת שלה. אולי זה בגלל מה שעברנו ביחד, אבל היא גרמה לי להרגיש כמו אמא .
וזה הזכיר לי את אמא שלי. אני צריכה לשאול את אח שלי מה הוא רצה.
אבל אז אד חזר והיה צלצול, וכל החשק שלי לעשות את הדבר הנכון נעלם. לא רציתי להרוס את האושר שהרגשתי עם המשפחה החדשה שלי.
"מה היא רצתה?" שאל אד.
"שום דבר מיוחד. תסיע אותי לכיתה בבקשה, נדבר בסוף היום." אמרתי.
"ככה לא מדברים לבעלך לעתיד." הוא אמר. צחקתי. מתי הוא החליט שהוא בעלי לעתיד?!
"מתי החלטת שאנחנו עומדים להתחתן?" שאלתי.
"אנחנו לא? מה, את לא אוהבת אותי? וטוני ואזמי הן הבנות שלנו, אפילו אזמרלדה אמרה את זה. היא קראה לנו אמא ואבא. "אמר אד. הנהנתי, הוא צדק.
"אתה צודק. אנחנו באמת נתחתן, אבל כשנגדל. עכשיו- לכיתה, בעלי לעתיד!" קראתי והוא הסיע אותי בשמחה לכיתה.
התיישבתי ליד אליד. היא חייכה אלי, חייכתי אליה.
"אז, אם את מתחתנת… מה זה אומר לגבי? אני אמורה לקנא בך?" היא שאלה בצחוק. הנדתי בראשי.
"לא, את אמורה להיות מאושרת ולתכנן איתי את החתונה לפרטי פרטים כמו חברה מתלהבת טובה." אמרתי.
"הבנתי. אז זה יהיה הדבר הראשון שאני אעשה בשיעור הזה, ובמשך כל היום המיותר הזה." היא אמרה. ואז נכנס המורה, למדנו פיזיקה. כלומר, הכיתה למדה פיזיקה, אני ואליד תכננו הזמנות לחתונה שלי.
זה היה מגוחך. הייתי בת חמש עשרה, החתן שלי היה בן שבע עשרה. אבל זה לא מנע מאיתנו לתכנן את החתונה ליום שבת הזה. כנסייה ביתית. ואז מסיבה עד הבוקר.
בשיעור צרפתית השלמתי את המבחן. אני חושבת שנכשלתי בו, אבל המורה נתנה לי מאה אוטומטי.
"את יודעת, אם נכשלתי במבחן אז נכשלתי בו, את לא אמורה לתת לי מאה בגלל מה שאני עשיתי." אמרתי. המורה צחקה.
"את קיבלת תשעים וחמש, אבל מה שעשית זה רק בונוס." היא הושיטה לי את המבחן ונתנה לי חיבוק גדול.
המשך היום הרגיש כמו סוף טוב סרט ארוך. חזרנו ביחד הביתה, כל המשפחה שלנו. אני, טוני, אד, אזמרלדה ואליד. אניטה ואליסה נותרו בבית הספר לפרטני עם המורה, או משהו בסגנון.
כשחשבתי על זה, באמת היינו בסוף טוב של סרט.
הסרט שלנו היה רע מאוד, אבל הסוף שלו היה טוב מאוד. חיבקתי את אזמרלדה ואת טוני ולא הרפתי מהם עד שהגענו הביתה.