משאלה: שינוי

האוויר היה מתוח, אפשר היה לחשוב שאנחנו יושבים בתוך פצצה ולא מכונית, אני מניחה שהם תמיד מתוחים כאשר הם נמצאים לבד איתי.
אני לא בטוח מתי זה התחיל, אולי זה תמיד היה ככה, אך מאז שנאי זוכרת את עצמי, ההורים שלי שנאו אותי. טוב, אני כנראה מגזימה, חוץ מזה הם היו הורים אשר תמיד עשו את מה שהם חושבים כנכון, אז הם בטח אהבו אותי, אך אני מניחה שהם מעולם לא חיבבו אותי.
"לאין אנחנו נוסעים?" אני שואלת, קולי שקט ורגוע אף לפי הבעת פניה המפוחדת של אימי היה אפשר לחשוב שצעקתי.
"זה לטובתך." היא אמרה במלמול, כאילו זו התשובה לשאלתי.
אני מביטה בה ובאבי ומבינה שהם עומדים לנטוש אותי כמו כלב לא רצוי. הם עומדים להגיע ליער או משהו להוציא אותי מהמכונית בטענת שווא כולשהי ואז להתחיל לנסוע ברגע שבו אני אתרחק מספיק מהרכב.
"לטובתי?" אני שואלת בצחוק מוזר."אני לא רואה כיצד מה שאתם עושים זה לטובתי, אך אני בהחלט רואה איך זה עובד לטובתכם." קולי חותך את הדממה בינינו ואני יכולה לראות כיצד אימי מתכווצת במושבה, ואני מבינה שצדקתי, לעזאזל, באמת צדקתי.
אני נאנחת ומבינה שכבר לא אכפת לי, ידעתי שזה עומד לקרות, ידעתי שיום אחד הם פשוט לא יוכלו להתמודד איתי יותר, אך הם כבר החזיקו מעמד כל-כך הרבה זמן שהייתי בטוחה שהם כבר יחכו פשוט עד שאגיע לגיל 18 והם יוכלו פשוט להעיף אותי מהבית שלהם.
את המשך הנסיעה אנחנו עושים בשתיקה ואני תוהה אם הם יהיו מוכנים לשלוח לי כמה דברים מהחדר שלי.
אני יודעת שברגע שהם ישאירו אותי איפה שזה לא יהיה, הם כנראה לא יתנו לי לחזור לבית שלהם, אז כדי לי לבקש את הדברים שלי כל עוד הם מרגישים אשמה.
"הגענו." אבי אומר בסופו של דבר, אבל כאשר אני מביטה מהחלון, אני לא מצליחה לזהות את הסביבה, לפחות לא עד שאני מביטה על הצד השני של הרחוב.
"לא."אני אומרת וקולי כל-כך קר שאימי פשוט קופאת במקומה, דבר אשר קצת מביך משום שהיא הייתה בחציה מחוץ למכונית.
"לינה, אנחנו לא עומדים לעשות את זה עכשיו." קולו של אבי קשה כמו פלדה, וזה גורם לי לבהות בו, בגלל שאפילו כאשר השתגעתי ואיבדתי את עצמי לגמרי הוא לא דיבר אליי כך. אני מניחה שהמוח הפגום שלי ראה בזה אתגר.
"למה לא?" אני שואלת וקולי הוא התגשמות המרדנות, או כך לפחות נדמה לי, כי אני לא יכולה לראות עד כמה עצובה אני באמת ניראת, לא יכולה לראות את האיפור שנמרח בגלל הדמעות או את האכזבה בעיני.
"כי אנחנו לא יכולים להתמודד איתך יותר," קולה של אימי חלש, אך לפחות היא עונה לי."מותק, אנחנו אוהבים אותך אבל אנחנו לא יכולים לעשות את זה לנצח," אני חושבת שאבי עסוק מידי בצורך שלו לגרש אותי שהוא פשוט מתעלם ממני."אנחנו לא יכולים לחיות כך יותר."קולה נשבר והיא לא מצליחה להביט בי יותר, ידעתי שהם שניהם נראים פגיעים עכשיו אך בעוד שבוע, כל מה שהם יוכלו לחשוב עליו הוא כמה שקט הבית שלהם וכמה הם מאושרים.
"היי, אריק." אני אומרת לדודי כאשר אני יוצאת מהמכונית, ידעתי שהם רוצים להיפתר ממני, אבל אני מניחה שמעולם לא באמת חשבתי שהם יצרו קשר עם אריק בשביל להגשים את התוכנית שלהם, הוא האדם היחיד שהם מתעבים יותר מאשר אותי, אך אני מניחה שזה חוסך להם חלק מהטרחה, עכשיו הם דחסו את שני האנשים השנואים עליהם ביותר לבית אחד.
"הבאנו לך כמה דברים בשביל שיהיה לך קל יותר להתאקלם." איבי אומר בזמן שהוא מניח כמה קוסאות לצידי, אני לא אומרת כלום בהתחלה, אני פשוט מביטה בדודי, כאילו מקווה שהוא מבין מה אני מרגישה.
"אני אצטרך עוד כמה דברים,"אני אומרת בשקט, מבינה שזה אמיתי."זה יהיה בסדר אם אני אשלח לכם את הרשימה בהודעה?" אני שואלת ואז מבינה שזו לא השאלה הנכונה."אתם כאילו, תהיו מוכנים לשלוח לי את מה שיהיה ברשימה, בבקשה?" אני מוסיפה, אני לא בטוחה למה דיברתי אליהם כך, במין נימוס מסויים ומובכך שבדרך כלל מפנים רק אל זרים, אני מניחה שהמוח שלי פשוט החליט שהם לא ההורים שלי באותו רגע, שהם פשוט קרובי משפחה רחוקים שאני רואה פעם במיליון שנה ואין לי צורך לזכור את שמותיהם.
מפה, הכל היה כל-כך משמים ולא שווה אזכור, או כך לפחות החליט במוח המנוכר שלי, הוא לא טרח לזכור את ההרגשה של החיבוק של אימי, או את המבט ההוא בעיניו של אבי, כל מה שאני זוכרת זה שלא הצלחתי להתיק את מבטי מהשמיים הכהים כמחשבותיי.
"למה את עושה להם את זה?" אריק שואל בזמן שהורי נכנסים אל תוך המכונית, ידעתי שהוא התכוון לקרירות שלי, אך באותו רגע לא ידעתי מה לומר לו על הקרב הספציפי הזה, אך ידעתי מה הייתה המטרה של המלחמה הזו, וזאת הייתה התשובה שלי.
"בגלל שאני לא רוצה שהם יתגעגעו אליי כאשר אתאבד."