משהו מיוחד- פרק 1!!!

השמש החמה כבר עמדה באמצע השמיים ונחה בהם בעצלנות. הציפורים הקטנות שרקו בעליצות ועפו מעץ לעץ בשמחה. הדשא הירקרק מצופה הטל הבריק באור השמים התכולים חסרי העננים.
היה זה יום ראשון רגיל באמצע שנת הלימודים. דילן עדיין שכב במיטתו. שיערו השחור כפחם נח על הכרית הנעימה ומחשבותיו נדדו למרחקים בזמן שחלם. חלם על הים, על הגלים הגבוהים. בחדרו נתלו הגביעים הרבים ותמונותיו מהעיתונים. עשרות מדליות זהב מבריקות נתלו על קירו בשורה מדוקדקת ליד מתלה הבגדים שלו אשר הכיל בגדי גלישה רבים ואת בגדי קבוצת הכדורסל שלו. בגדי בית ספרו ושאר בגדיו נחו בערימות יפות בתוך ארונו הגדול.
השעון המעורר הקטן צפצף בצורה מעצבנת והעיר את דילן משנתו הטובה. דילן הביט בעיניו הכחולות בשעון בחוסר נוחות והוציא יד משמיכתו ולחץ על הכפתור המשקיט.
"בוקר!" שמע קול נעים מהקומה התחתונה. ריח הביצים המקושקשות הגיע עד לחדרו והפיץ אווירה נעימה של בוקר.
באותו רגע ידע שאם לא יקום מיד, אמו יכולה לחרוץ עליו שבוע שלם בלי אימוני גלישה וכדורסל. הוא רצה לקלל אותה בשקט אך ידע ששמיעתה החדה תבחין בכך והתוצאה תהיה זהה.
דילן קם ממיטתו והתלבש בחולצת בית הספר הכחולה ובג'ינס ארוך. הוא צחצח את שיניו ושטף את פניו. במהירות הוא ירד אל הקומה התחתונה של ביתו ואל אמו אשר עמדה במטבח הגדול ובישלה לשלושתם ארוחת בוקר.
דילן תיעב ארוחת בוקר. זה היה אחד הזמנים שהוריו והוא שהו באותו מקום באותו זמן, ובדרך כלל (אם לא תמיד) התלוננו על עיסוקיו המתמידים בגלישה ובכדורסל וחוסר עינינו בלימודים.
"אתה גולש כל היום ובזמן שאתה לא גולש אתה עסוק בכדרור כדור במגרש!" צעק עליו אביו בזמן שאכל מהסלט הרענן.
"אתה לא מתאמן, אתה לא חוזר על החומר, ואתה מזלזל בלימודים! מה יהיה אתך, דילן?"
הכעס התחיל לבעור בתוכו. הוא הניח את המזלג מידו על צלחתו ועליה החביתה הצהובה.
"אני מתאמן ואני מקבל ציונים טובים! בכל מבחן השנה קיבלתי לפחות 90! מה רע בזה?!"
"כי אתה מסוגל ליותר, דילן." אמא הפצירה בו. "אתה פשוט לא עושה את זה."
"אתה בן 16, דילן." הזכיר לו אביו. "עוד מעט אנחנו לא נהיה פה. אתה תתחיל ללמוד להסתדר לבד."
"אני אאחר." דילן סינן בעצבנות וקם ממקומו. הוא לקח את התיק שלו וג'קט בית ספר שחור ויצא מן הבית בטריקה רועמת.
"מה יהיה עם הילד הזה…?" מלמל אביו והמשיך לאכול את ארוחתו.
למרות שהשעה הייתה רק שבע ורבע, דילן העדיף להיות בבית הספר מוקדם מאשר לשמוע את כל התלוננויות הוריו על כמה הוא מעדיף לעשות את הדברים שהוא אוהב מאשר ללמוד.
"לא מספיק להם שאני מצטיין," מלמל דילן בכעס. "הם תמיד יהרסו הכל!"
קולות התנשמות קלים נשמעו מאחוריו. דילן הסתובב והופתע לגלות ילדה קטנה וצנומה שרצה לעברו. שערה הבלונדיני הדליל שלה הסתיר את פניה ורגליה הצנומות והקטנות רצו במהירות מפתיעה, יחסית לגודלן. היא רצה קדימה כשהתיק הגדול והכבד שעל גבה מכריח אותה לבהות ברצפה.
"ילדה?" הוא אמר לכיוונה, אך עד שהרימה את מבטה לכיוונו כבר התנגשה בו בחזקה ונפלה על הרצפה.
"ילדה! את בסדר?" הוא אמר בזמן שהוריד מידיה הקטנות והלבנות, כמו שארית גופה, את התיק הכבד. דילן הופתע לגלות כמה התיק כבר – כמובן לא עבורו, אך עבור הילדה הקטנה.. בטוח היה זה מנשא כבד בהחלט.
"כן. אני בסדר…" היא לחשה בזמן שקמה מן הרצפה המחוספסת. היא הזיזה בזהירות צרור של שיער בלונדיני דליל שכיסה את פניה ואת עיניה הכחולות.
"אני מצטערת…" היא מלמלה בביישנות והשפילה את פניה פעם נוספת. אך שהפעם הדבר היה בשליטתה. "לא ראיתי אותך…"
דילן הנהן עבורה בחמלה. "זה בסדר. זו לא אשמתך.. את רוצה שאעזור לך עם התיק?"
היא הרימה את פניה בחיוך קטן. נמשיה הקטנים על אפה כאילו הבריקו מעט באור השמיים. היא חשפה את שיניי החלב הישרות להדהים שלה בזמן שחייכה באושר.
דילן הביט בה בשמחה קלה והניח את תיקה על הגב, דבר שנראה מוזר מעט כשהתיק שלו היה גם על גבו.
"איך קוראים לך?"
"אני פיית'." הילדה הכבר-לא-מסתורית-כל-כך ענתה בביישנות.
"אני דילן, נעים להכיר." הוא הושיט לה את ידו בחביבות. היא רק חייכה ולחצה את ידו באחיזה חזקה הרבה יותר ממה שחשב. "איפה בית הספר שלך?"
"בסוף הרחוב השני מימין." היא ענתה לו והובילה אותו לכיוון בית ספרה. "אתה יודע, אתה לא חייב לבוא.."
"זה בסדר. יש לי עוד קצת זמן.." הוא אמר כשחיוך על פניו. סוף סוף הוא יכל לעשות משהו בלי להרגיש את האשמותיו של הוריו בראשו. הם תמיד על עורפו, לוחשים לו כמה הוא מאכזב אותם. סוף סוף הוא הרגיש קצת נחת. פיית' הנהנה כאות תודה בראשה והמשיכה ללכת.
פיית' המאושרת התחילה לספר לו על חייה. על אחותה ועל אחיה אשר מתעלמים ממנה כל הזמן ועל כך שהיא הקטנה ביותר במשפחה, על הוריה המסורתיים ועל כך שהיא מעדיפה את הנצרות על פני היהדות. דילן הנרגש הופתע לראות כמה פתוחה הילדה הצעירה. לא עבר הרבה זמן (אך הרבה דיבורים) עד ששניהם עמדו מול בית ספרה של הילדה הקטנה. היא הביטה בדילן בהבעת תודה אך בעצב קל.
"אממ…" היא לחשה. "תודה רבה על הכל."
דילן חייך אליה. "אין בעיה. אני שמח לעזור." היא חייכה אליו והחלה רצה אל תוך בית הספר המיוחד. "להתראות!" היא צעקה ונופפה בידה כשנייה לפני שהסתובבה והמשיכה לרוץ.
דילן הביט בה הולכת ומתרחקת, רק כדי לוודא שהיא בסדר, אך כאשר היא נכנסה אל תוך בניין גדול הוא הסתובב והתקדם אל כיוון בית הספר התיכון שבו הוא לומד.
"אוי לא!" הוא קרא בזמן שהביט בשעונו.
השעה עשרה לשמונה. הוא יהיה חייב לרוץ אל בית הספר כדי שלא יאחר. ועדיף שזה לא יקרה. הוא יודע שאם זה יקרה הוריו עלולים אפילו לקחת את הגלשנים שלו.
דילן יצא בריצה מהירה במיוחד אל עבר בית הספר הגדול שלו, קיווה מאוד שלא איחר.
"טוב.." הוא אמר לעצמו ונאנח להקלה כאשר ראה את שאר התלמידים נכנסים אל בית הספר ואת האוטובוסים הגדולים חונים. "להורים שלי לא תהיה הזדמנות מיוחדת להעניש אותי. לא שהם צריכים סיבה…"
"דילן!" נופפה לכיוונו נערה שחורת שיער ובעלת עיניים אפורות. אוזניה היו מחודדות במקצת אך שיערה הסתיר אותן. חולצתה האפורה חסרת סמל בית הסמל הייתה מוסתרת חלקית מאחוריי מעילה. תיק גדול היה שרוי על אחת מכתפיה והתנדנד בכל צעד שלה.
טוב, זו הייתה טורי שדילן הכיר ואהב. אחרי הכל, הם ידידים כבר שנים טובות.
"אתה מאחר? יש משהו שאני צריכה לדעת, דילן? אתה מפתיע אותי לרעה…" היא אמרה בסרקסטיות וחיבקה אותו.
"עזרתי ל-"
"יפה מצידך לעזור לילדה קטנה." טורי ענתה עוד לפני שסיים את המשפט.
טוב, אם היה לטורי כישרון חוץ מלהשיג לעצמה צרות, זה היה להשיג את דילן במה שהוא אמר.
הוא כזה צפוי?
"ומה אתך, גרייס? יש צרות באופק?" הוא הרים את גבותיו בסרקסטיות.
ברור שיש צרות! זו טורי!
"שיעור גאוגרפיה נחשב?"
"מתי שיעור גאוגרפיה לא היה נחשב?"
היא צחקה קלות. מפתיע שהיא לא קטעה אותו…
הצלצול השנוא והמעצבן עד מאוד, במיוחד על טורי, התנגן.
"אוף," היא רטנה. "אני שונאת את הצלצול הזה."
"עכשיו.. תואילי בטובך, גברת גרייס, להיכנס?" הוא שאל אותה, למרות שידע שתעדיף לברוח מבית ספר ולצעוק שהיא חופשייה.
"אני חייבת…?" היא נאנחה. דילן הנהן. "את רוצה להיות מושעת? ולפני שתגידי: זה לא משהו טוב."
היא רטנה. "טוב…. אני הולכת.. ואם אני נענשת בגלל המורה לגאוגרפיה אני מאשימה אותך!נתראה בהפסקה דילן…" וכך היא נעלמה בין כל שאר התלמידים.
דילן כבר הספיק ללכת לכיתתו כשהאוטובוס שאיחר באופו קבוע הגיעה לתחנה. התלמידים המועטים שכבר היו בתוך הכיתה מיהרו להוציא את ציודם. הוא הופתע דיי לראות את אליאנה יושבת על הכיסא שלה.
טוב, לא ממש הופתע. אחרי הכל או שהיא משיגה את כולם או שהיא מגיעה אחרי כולם.
"מה קורה, אליאנה?" דילן שאל אותה בזמן שהניח את תיקו בכיסא שלפניה.
"התייצבות." היא רטנה. "בסך הכל הסברתי למנהלת שזה לא הוגן שיש תלמידים שיוצאים משיעורים בשביל 'להתנדב' ו-'לעזור בבית הספר' ולא מקבלים עונש על כך כמו שאר התלמידים שלא מגיעים לשיעורים!"
הוא הנהן לעברה. אחרי הכל, אם יש מישהו שהכי חשוב לו השוויון בין כל התלמידים זו אליאנה. בגלל זה רוב המורים שונאים אותה, כי היא נורא תובענית לגבי זה.
תלמידים רבים החלו להיכנס לכיתה כאשר הם מצוידים בקלסר גדול ובספר היסטוריה. הם התיישבו במקומות שלהם והוציאו מיד את הטלפונים.
תלמידה נוספת נדחקה בין כל התלמידים כשהציוד הרופף על ידה. שיערה החום-כתמתם היה אסוף בצורה רופפת מעט ועל עיניה החומות בגוון האגוז נגלה שמץ של דאגה. "סליחה," היא מלמלה מידי פעם עד שהצליחה להגיע למקומה באנחה זועמת מעט.
"את מסתדרת, אנה?" דילן שאל כאשר ראה את הציוד המוטל על הרצפה.
"כן.. בערך.. אבל הפעם לא איחרתי!" היא אמרה בשמחה קלושה. הוא חייך לעברה ועזר לה עם הציוד.
"תודה דילן…" היא מלמלה בזמן שדילן עזר לה להעמיס את ציודה על שולחנה הקטן. הוא, כהרגלו, חייך לעברה והנהן.
כחכוח גרון רשמי נשמע בכניסה לכיתה. כל התלמידים אשר היו עם טלפוניהם הכניסו אותם מיד אל כיסם – בידיעה שישתמשו בהם במהלך השיעור- ורצו אל מקומותיהם.
המורה היה לבוש בחליפה אפורה בעלת עניבה שחורה. על אוזנו נחו משקפיים עגולים.
אבל.. זה לא היה המורה להיסטוריה…
"שלום תלמידים, אני פרנק." האיש המוזר אמר.
"אני המורה המחליף שלכם."