משחקי הרעב העשרים וחמש- הרבעון הראשון (1)

קמתי בבוקר. לא ממש הבנתי מה קורה כאן. הייתכן שיום האסיף היום?
הרגשתי מטושטשת. הרכבתי את המשקפיים שלי וצחצחתי שיניים.
שמעתי בכי מהחדר הסמוך. זו בוודאי ברי, אחותי חסרת המנוח. היא אף פעם לא מצליחה לישון בימים כאלה. היא אמנם בת חמש עשרה, אבל היא לעולם לא תשכח את היום שהחבר שלה, ג'ון, נבחר למשחקים הנוראים האלו.
היא הכי אהבה אותו. יותר מכל אדם אחר בעולם. טוב, זה לא ממש מפריע לי. אף אחד לא אוהב אותי. יש לי רק חברה אחת. אני קבר מחכה לרוץ אל בין זרועותיה הקפואות, להתפלל שהיום הזה יעבור בשלום.
ארזתי את התיק שלי. שמתי בו כמה פריטים בסיסיים. מים, קצת לחם. בדקתי שאף אחד לא עוקב אחריי וחמקתי החוצה.
תמיד ביום האסיף אני הולכת לאגם שליד היער. אני דגה דגים ומוכרת אותם בשוק, לפעמים מבשלת קצת לעצמי, אבל לעולם לא למשפחתי. נו טוב. שיסתדרו לבד.
התיישבתי ליד האגם ושלפתי את החכה שלי. העמדתי אותה ביציבות וחיכיתי. בתוך דקות כבר היו בידיי ארבעה דגי סלמון שמנים.
אני חותכת אותם בגסות עם היד. דם משפריץ ומכסה את פניי. אני מנגבת אותו בתנועה אדישה לחלוטין, כמעט לא מודעת לכך.
זה הדבר היחיד שאני יודעת "לצוד". דגים. אין ברשותי סכין או משהו כזה, אבל אני מקווה להשיג אחד. אני אורזת את הדגים שלי בתוך קופסת פלסטיק ישנה ועוטפת אותם בעלי מנטה.
השעה שש בבוקר ורבים מתושבי המחוז עדיין לא התעוררו. אני לוקחת קרש ישן מאחורי חנות הירקות ומעמידה אותו על שני לבנים קטנות. אני פורשת את הדגים והנה, אני רואה אותה. שערה החום בהיר הארוך מתנופף מאחוריה כשהיא רצה. עיניה האפורות הכהות נוצצות משמחה. טיילר.
היא מחבקת אותי ואני מביאה לה דג סלמון, שכבר הספיק לספוג את הריח והטעם של המנטה. אנחנו לא מדברות, ולא מתוך רשמיות או התרגשות או משהו כזה. טיילר היא אווקס נפשית. לא שחתכו לה את הלשון כמו לשאר, אבל אחרי שהוריה, סבתה ושתי אחיותיה הקטנות מתו ברעידת האדמה של מחוז שבע, היא לא מסוגלת לדבר מהצער.
אחרי שאני משיגה די והותר כסף, אני קונה כמה פריטים לטיילר, כמו מזון או שתייה. היא דוחה את ההצעה שאקח את הכל, אבל אני מסרבת. היא לא יודעת לצוד בעצמה, וצ'ייסה ולייזי מסרבות בתוקף שאביא אותה הביתה. "חיה מלוכלכת," לייזי הייתה נוהגת לומר. צ'ייסה בדרך כלל לא הייתה עונה.
צ'ייסה היא אימא שלי, והיא חברה אל לייזי כשהייתי צעירה מאוד, בת ארבע בערך. הן זוג עכשיו. אני כל כך שונאת את צ'ייסה על זה. תמיד שאלתי אותה איפה אבא שלי, והיא אף פעם לא הייתה עונה.
אני מורה לטיילר לחכות מחוץ לבית שלי ומביאה לה בגדים לבנים לאסיף. לעצמי אני לוקחת מכנסיים שחורות וטוניקה אלגנטית בצבע תכלת. לא שאני יכולה לומר שאני, ברי, צ'ייסה ולייזי עשירות, אבל טיילר גרה לבדה בתוך פח בחלק הדרומי של מחוז שבע.
טיילר הולכת לכיכר, ואני אומרת לבנות משפחתי שיזדרזו כבר. לייזי צורחת בחזרה ש"לא להיכנס הביתה, בדיוק שטפתי!" ומסלקת אותי החוצה בנפנוף חד של ידה החיוורת.
לייזי היא המפרנסת הראשית במשפחה. היא מנהלת משק הבית של ראש העיר. אני לא ממש אוהבת את זה כי בתו, סיירה, מעצבנת אותי מאוד. היא בת שש עשרה ולא מפסיקה להתעלל בי ובטיילר.
צ'ייסה עובדת בחנות בגדים. מדי פעם היא מצליחה לגנוב פה חוטי תפירה, שם גליל בד. היא תופרת לנו שטיחים, וילונות ובגדים לאסיף.
ברי לא עושה כלום, מלבד לשבת ולבכות בחדר. היא יודעת לצוד הרבה יותר טוב ממני. יש לה חץ וקשת, והיא מביאה הביתה שלל של בשר מדי פעם, כשהיא לא נזכרת בחבר שלה. היא מביאה לי שלושת רבעי ממנו, ואת השאר היא מביאה לצ'ייסה, אבל היא תמיד מסרבת לקבל.
אני נזכרת בתקופות היפות שברי הייתה ילדה מלאה ושמחת חיים. כשאני מנסה להיזכר בילדותי, אני מצליחה לחשוב רק על צעקה, קול הצלפה, הבזק שיער שחור. אין לי מושג מה זה אומר, ובחיים לא הקדשתי לזה תשומת לב מיוחדת.
בסופו של דבר, טפיפת רגליים. "ארינה!" היא צועקת עליי. "קומי כבר, יצור חסר תועלת," אומרת לייזי.
היא דוחפת אותי קלות עם המגב שלה. אני קמה באיטיות וגוררת רגליים בכיוון הכיכר.
אני מואת את טיילר באזור בני השתים- עשרה, מחזיקה בחבל המפריד כאילו הוא חבל הצלה. אני ממהרת לחבק אותה. "הכל בסדר." אני מייחלת ללחוש לה. אף שאני יודעת שלא כך יהיה. לא אחרי שהיא באה. בעיטות ודחיפות. פניי נלחצות אל החול. אחרי כמה שניות היא מרפה ממני, ואני קמה.
סיירה, בתו של ראש העיר. היא מסתכלת עליי בעיניים התכולות האלה שלה, עם שבבי הירוק. שמלתה ורודה בהירה והיא נועלת עקבים גבוהים מצופים בלקה. כמה כסף הייתי משיגה על כאלה בשוק.. המון.
"מי ייתן והסיכויים יהיו תמיד לטובתך!" היא מסלסלת בקולה. "נקווה שזה יעזור לך.." היא מסתכלת על החבר שלה, קולין, במבט רב-משמעות. הוא מתקרב אליה ומנשק אותה. שפתיהם זזות מהר כל כך שבקושי אפשר לראות. היא חולצת את נעליה ובועטת חול בפרצופי. אני שומעת את קולין צוחק והם הולכים.
"טיילר מוציאה מפית נייר ומנגבת את פניי. "מטומטמת," אני לוחשת. טיילר מהנהנת ומובילה אותי בחזרה למתחם שלנו.
פעמון העיר מצלצל שני צלצולים. אני רואה את פטרישה, המלווה של מחוז שבע.
"שלום לכולם!" היא אומרת. "השנה משחקי הרעב הולכים להיות אירוע מיוחד מאוד. הוספנו לכם קצת שינויים במשחק.." היא מצחקקת. "יש למה לחכות! וכעת, תצפו בשידור ישיר מביתו של נשיאנו, קורניאליוס סנואו."
אני רואה את הנשיא סנואו, הנשיא הכי צעיר שפאנם זכתה לראות. יש לו זקנקן קטן, שחור, ושיער בגוון זהה. על דש בגדיו יש ורד לבן.
"שלום לאזרחי פאנם," הוא מברך. "השנה, הקפיטול החליט שכל עשרים וחמש שנה ייערך 'הגמול הרבעוני'- אירוע מיוחד לזכר הבסת המחוזות ב'ימים החשוכים'. כחלק מכך, ייערך שינוי בבחירתם של השחקנים."
אני שומעת את הקהל מתלחשש בפחד. מה הולכים לעשות לנו? לבחור שחקן מכל מחוז? או כפול שחקנים? אין לי מושג, אני רק יודעת שזה לא הולך להיות טוב.
"במשחקי הרעב העשרים וחמש, הרבעון הראשון," הוא אומר, "הנציגים ייבחרו על ידי המחוז שלהם. הבן והבת שיזכו במספר הקולות הגבוה ביותר ייצג את מחוזו בתחרות."
הקהל צורח, מתענה במחשבות, זועק לעזרה. טיילר אוחזת בידי, ואני שומעת במעומעם את פטרישה אומרת לנו ללכת לתאי ההצבעה.
הסיכויים לא ממש לטובתי..