משחקי הרעב העשרים וחמש- הרבעון הראשון (10)

ההלם והעצב מטלטלים אותו כמו מכה בראש. הייתי יכולה להציל אותה. ואז אני נזכרת במשהו אפילו יותר נורא. ״תומס..״ אני אומרת. ״אני.. היא.. הייתה חיה.. אם הייתי מקשיבה לה..״
תומס מביט בי המום. כנראה לא ידע שהיינו בעלות ברית. ״מה זאת אומרת, מקשיבה לה?״
אני מספרת לו הכל, את כל הדברים הנוראים שקרו ביומיים האחרונים. איך היא השתגעה. איך איבדתי את הראש ו.. הרגתי אותה. או לפחות חשבתי שהרגתי אותה.
״וחשבתי ששמעתי אנקה מכיוונה..״ הדמעות הציפו את פני ואני מוחה אותן במהרה לא בשביל נותני החסות, אלא בגלל שהן מאיימות לקפוא על הפנים שלי. ״ואס השלישי את עצמי שאני מדמיינת דברים והלכתי משם.״
למשך זמן מה הוא יושב ולא אומר כלום. ״אבל איך זה שהיה תותח?׳ אני שואלת בייאוש אף שאני יודעת את התשובה.
״לא ראית אתמול בערב? הנער ממחוז חמש מת. כנראה חשבת שזה התותח של קולט..״ הוא אומר ואני מרגישה עוד יותר גרוע אף שכבר ידעתי את זה.
הוא מחבק אותי חזק, ואני מרגישה בחמימות המעטה שלו, הנעימה כל כך. זה הדברהיחיד שמחזיק אותי כאן, תומס לורד, בעל הברית שלי.
הוא שוקע מיד בשינה אבל אני נשארת ערה, חושבת על כמה מטומטמת אני. אולי כדאי שאספר על הקטע של עונות השנה למישהו כדי שלא ארגיש מטומטמת לגמרי.

הבוקר מביא איתו מכת כפור, ושלג מנצנץ וקפוא בסופו. קר לנו מאוד, ואנחנו לובשים את כל השכבות שלנו ומנסים להתחמם. מתו 14 מיועדים, ואנחנו לא רוצים להיות הבאים בתור.
תומס אלוף בציד ומצליח לצוד כמה מכרסמים שנשארו מעונת הסתיו שהייתה אתמול. צריך רק לחמם את הבשר.
אנחנו מנסים להתקדם קדימה, למצוא מקום קרוב למחנה הקרייריסטים, שנוכל לתצפת עליהם. אחרי הליכה של כמה שעות אנחנו מוצאים חלקת שיחים צפופה מאוד, שעל אף המחסור החמור בעלים מסתירה אותנו נהדר. חוץ מזה, בטח בסוף היום יהיו פה כל כך הרבה עלים, שלודאי נימעך מהכמות.
אנחנו מתמקמים בפנים ומישירים מבט על אויבינו. הם נראים חבולים ומותשים, אבל אין ספק שאם יהיה רעש כלשהו הם יבואו אחריו.
אנחנו מנסים למקד את מבטינו על דברים חשובים. כמו, איך הם מתנהלים, מה הם אוכלים וכמה, איפה האספקה ממוקמת. למען האמת, אני לא מבחינה בה בכלל.
ואז עולה לי רעיון. אני אומרת לתומס להישאר איפה שהוא נמצא, ויוצאת מהשיח. אני תולשת מקלות מהעצים ומוסיפה להם נסורת, שיצרתי כששיפשפתי חתיכות עץ זו בזו.
אז אני לוקחת את הסכין שלי ומוודאת שאין על הערמה שלג. אני מתחילה לחתוך את העץ הקרוב לערמה. יש לקוות שהרעש של עץוגע בעץ ימשוך אותם לפה ואז נוכל לברר הלאה. הייתי מדליקה אש, אבל עכשיו חורף ואין לי זמן לחכות.
אחרי עבודה של כחמש דקות העץ מתחיל להתנדנד. אני דוחפת אותו הלאה ממני, אל הערמה, ובורחת. אני מספיקה לשמוע איך הענפים נשברים מעוצמת המכה.
הקרייריסטים צועקים זה לזה, ואני מספיקה לראות אותם לוקחים כמה כלי נשק ומועדים לעבר מקור הרעש. ברגע שהם יוצאים מטווח הראייה שלי אני מסמנת לתומס לבוא אחריי. אנחנו מתקדמים לעבר קרן השפע המכוסה שלג. ״מה עשית שם?״ שואל תומס.
״הכנתי ערמת עצים והפלתי עליה עץ גדול,״ אמרתי. תומס מרים גבות בהתפעלות ומהנהן.
״איפה האספקה הזו לעזאזל?״ אומר תומס בתסכול. אני מחפשת למעלה, על ההרים.
אני שומעת יריית תותח ומסתכלת על תומס, ורואה שהוא מסתכל עליי. יש לקוות שמי שמת עכשיו היה אחד מהקרייריסטים.
אני מחפשת מתחת לשלג, על הגבעות, בכל מקום, ולא מוצאת כלום. אני שומעת צעדים מאחוריי ומניחה שזה כנראה תומס שמתהלך בעצבנות. ולפני שאני מבינה מה קורה אני לכודה בידיים שריריות, עם סכין מוצמדת לגרון שלי ובלי אפשרות לברוח.
״תראו תראו,״ אני שומעת קול לוחש.