משחקי הרעב העשרים וחמש- הרבעון הראשון (13)
אני מביטה למטה ורואה את החומר הכתום והלוהט שמבעבע מתחתיי, מאיים. אני שוקלת לקרוא לתומס ומבינה שאין ממש טעם. אבל למה שמו פה את הלבה הזו?
בגרירת רגליים (או רגל) אני חורת לגזע העץ החלול שמשמש לנו כמחסה. תומס ישן שנת ישרים, בכלל לא מודע למה שראיתי עכשיו. אבל זה חשוד, חשוד מאוד.
אני נשכבת לצדו בתוך שק השינה ומרגישה בנשימתו החמימה על פרק כף-ידי החשופה. אני משתדלת לא לחשוב על הלבה, או לחשוב בכלל, ושוקעת בשינה עמוקה.
בבוקר אני קמה ספוגת זיעה. תומס ישוב בתוך שלולית המים כשהוא לבוש במכנסיו בלבד. הוא מביט לכיוון שלי לרגע ומספיק עמוקות.
״א-אני מצטער,״ הוא ממלמל ולובש את חולצתו.
״על מה?״ אני שואלת.
״שהיית צריכה לראות אותי- ככה.״ אומר תומס ומשחיל את פתח החולצה על ראשו.
הוא נותן לי את בקבוק המים האחרון ואני גומעת אותו בצימאון. הוא מסתכל עליי.
״כמה נשארנו?״
״שמונה.״
״וואו..״ הוא אומר. ״יכול להיות שאחד מאיתנו יחזור הביתה..״
וכאן מסתיימת השיחה שלנו. כל אחד תוהה כעת, את מי כדאי להציל? את עצמו או את האחר?
מחשבותיי נקטעות לקול צרחה איומה של נער צעיר. נשמעת יריית תותח, המון צרחות איומות, ואז עוד יריית תותח.
כל אותו זמן אני ותומס מסתתרים לנו בגזע העץ, דרוכים לכל מקרה. צעדים קרובים, חץ שנורה לכיווננו.
״שישה,״ אני לוחשת לבסוף. תומס מהנהן ומחבק אותי ביד אחת.
במשך היום אין דבר שאנחנו לא עושים. דווקא יש, והוא לא לקבל מתנות מנותני חסות. אני מתמודדת עם הכאב שכרוך בעצירת הדימום ותומס מורח לי מהמשחה שוב ושוב, ואנחנו מנסים ככל שביכולתנו לא להשמיע שום קול או משהו דומה.
הלוואי שיקרה כבר משהו.. שנצא מפה ודי…
״נו, לעזאזל. תני לי את הסכין.״
״קח.״
ישבתי בתוך שק השינה בתנוחה נוחה יחסית, והבטתי בשמיים, מחכה לראות מי נרצח היום. תומס ניסה לכרות ענף עץ גבוה שהכיל פסיפלורות. ״עזוב את זה,״ אני קוראת לו. ״זה בטוח רעיל או משהו.״
״אין- מצב,״ מסנן תומס וניסה לחבוט בענף.
״איזה צבע יש להן?״
תומס מאמץ את עיניו. ״כתומות בהירות כאלה. כמעט צהובות.״
אני מביטה בו במבט כזה שאומר, איך לא ידעת שזה רעיל? ״הפסיפלורות הרגילות בצבע כתום רגיל כזה..״
״מה שתגידי,״ אומר תומס ומגלגל את עיניו. הוא מנסה לטפס על העץ הקרוב בשביל לנסות לראות אם יש ביצי ציפורים בתוך הקינים או כמה גרגירי יער מוכרים בתוך גומחה.
הוא כמעט נופל מהעץ כשנשמע קול חצוצרה.
״מיועדים יקרים,״ נשמע קולה של מיילי, קריינית המשחקים. ״מחר בשעת הזריחה עליכם להתייצב באזור קרן השפע. זה יהיה היום האחרון שלכם בזירה. אל תטרחו להביא נשקים. אתם תילחמו בקרב עד המוות בשישה שלבים ותצטרכו לשרוד משימות מסוכנות. מי שלא יגיע- יומת מיידית.״
אני מביטה בתומס, ועל פניו יש מבט זהה לשלי.
״אני אהיה במשמרת הראשונה,״ הוא מגמגם.
תגובות (1)
איזה מגניבבב! ואו, אני כבר ממש מצפה לפרקים הבאים! סקרנת אותי! יאי! תמשיכי בדחיפות!!