משחקי הרעב העשרים וחמש- הרבעון הראשון (14)

אני משחקת בשערותיי בעוד אני צופה בשמש כתומה מטפסת לה באיטיות ומאירה את הזירה החשוכה והלחה שלנו. עוד כמה דקות אעיר את תומס, ונצא אל האתגר המצפה לנו בקרן השפע.
אני ניגשת אליו ומטלטלת אותו בעדינות. הוא קם, מבוהל. ״אהה, זו את,״ הוא אומר ומתנצל. ״חשבתי שאת מישהו שבא להרוג אותי.״
״זה באמת הולך לקרות בקרוב,״ אני עונה לו בשאט נפש.
אנחנו צועדים לקרן השפע, שנמצאת בערך 500 מטר ממקום הימצאנו כעת. הוא מציע לי עזרה ואני מבטלת אותה. הוא עזר לי כל כך בימים האחרונים וסיפק לי נחמה, אוכל ומקום לישון. וחוץ מזה, באמת מצב הרגל והאוזן שלי מתחיל להשתפר.
אנחנו מסתתרים בתוך שיחים באיזור קרן השפע ומשתדלים לא להיאנק מרוב חום. אני לא שומעת שום מיועד אחר בסביבה וממתינה להוראות.
״מיועדים,״ נשמע לפתע קולה של מיילי מלווה בחצוצרות. ״התקרבו לאגם.״
המיועדים יוצאים מהשיח ואני מצליחה להבחין בשני המיועדים ממחוז אחת-עשרה והשניים ממחוז אחת. זה קצת מבהיל אותי ובעיקר- מפליא אותי, שכולנו בהרכב מלא היום. המיועדים ממחוז 1 ו-11 ענקיים.
מהאגם יוצאות שש חתיכות מושלמות של קרח ואנחנו עומדים עליהן. הן טסות קדימה ובבת אחת עומדות. למרות ההדף אף אחד לא נופל.
״אם תסתכלו מתחת לרגליכם תמצאו בקבוקים,״ אומרת מיילי. אני מסתכלת ורואה בקבוק בצבע שחור כהה מאוד שמסתיר היטב את הנוזל שבתוכו. ״בתוך אחד מהבקבוקים יש רעל, כולכם מחויבים לשתות מהם. מי שישתה את הרעל, ימות ויטופל לאגם.״
אני מביטה על האגם ורואה ראשי-כריש ענקיים. אני מקווה מאוד בתוכי שהבקבוק שלי מכיל איזשהו מיץ מגעיל ולא את הרעל.
״שתו,״ אומרת מיילי.
אני פותחת את הפקק ולוגמת מהבקבוק. יריית תותח נשמעת תוך פחות משבע שניות. אני מביטה על תומס ומוצאת אותו מביט עליי. הנערה ממחוז אחת-עשרה נפלה בזרם מים חמימים לתוך האגם, והכרישים שבתוכו קפצו עליה. יש להם שיניים כסופות וזהובות, וגופם בגודל של לוויתן. הם מתעסקים אתה כמה רגעים, ואני רואה את גופתה המחוררת והאדומה צפה על המים. רחפת אות אותה. כולם נשארים עם תחושת חלחלה.
פיסות הקרח טסות קדימה ואנחנו יוצאים אל היבשה.אני רואה משהו זהוב וזעיר צונח עלינו מלמעלה. זה נראה כמו..
״חול,״ אומרת מיילי. ״אבל זה לא. זה בעצם חתיכות זכוכית חדות ביותר. כעת אני אשאל אתכם שאלה, ומי שיענה נכון ייהרג.״
אין ספק שהם טמנו לנו מלכודת מחוכמת ביותר. אף אחד לא רוצה למות, אבל מצד שני לא מתחשק לו לעמוד פה ולהפוך לאט לאט לגוש בשר.
אני מנסה להתכופף, לקצר את הרגע, אבל נדמה שגופי כבול לאדמה החומה שהייתה פעם שלג.
מי שצורחת ראשונה זו הנערה ממחוז אחת. אחריה שותפה למחוז, ואז הנער מאחת-עשרה, ותומס ואני צורחים ביחד. התחושה של חתיכות הזכוכית האלה דומה למסמרים קטנים שנועצים בנו שוב ושוב.
״השאלה היא,״ אומר הקול, ״מי ניצח במשחקי הרעב ה-1 ומאיזה מחוז הגיע?״
כולנו יודעים את זה, כמובן. לימדו את זה המון פעמים בבית הספר כחלק מההכשרה הכללית שלנו. אבל אני לא מתכוונת לענות על השאלה הזו ולהתפוצץ פה או משהו כזה.
״אני יודע את התשובה!״ צועק תומס.
״לא!״ אני צועקת. ״תומס, לא! אל תגיד!״ אני אגיד קודם-״
״ארינה, אני לא אתן לך,״ קורא תומס. ״אין מצב! אני רוצה שאת תחיי! אני אוהב אותך!!!״
אני מרגישה בדמעות שזולגות במורד עיניי וחוצות שבילים נקיים בפניי. ״גם אני אותך!״ אני צועקת לו בחזרה.
״ליסה מרי-אלן!״ אומר תומס. ״ממחוז שתיים!״
משהו ענק בגודלו נופל על תומס ויריית תותח נשמעת. אני עכשיו באמת מתחילה לבכות, ולא שמה לב שהחול הפסיק לרדת עליי. שום כאב לא משתווה לכאב שברצח של תומס.