משחקי הרעב העשרים וחמש- הרבעון הראשון (15)

אני מתייפחת בקול, ולא אכפת לי ממבטיהם של המיועדים הנעוצים בי.
״ארינה מייסון,״ אומר הקול. ״אם לא תתקדמי בשניות הקרובות תמותי בדרך של חברך למחוז.״
אני מנסה לעצור את הדמעות ומצליחה- אבל עדיין בוקעות מפי אנקות חלושות.
״כעת לכו עד שנגיד לכם לעצור,״ אומרת מיילי. ״חל איסור להילחם בזמן ההליכה.״
אנחנו הולכים הרבה מאוד, והשמש לא עוזרת בכלל. אני מרגישה כאילו כל השרירים שלי נצלו והפכו לשניצלים ספוגים בלימון, שאכלתי ביחד עם תומס-
״עצרו.״
אנחנו עומדים מול ארבעה מנהרות שלא היו כאן קודם. ״היכנסו למערה שעליה מספר המחוז שלכם,״ אומרת מיילי.
אנחנו נכנסים. אני יכולה לשמוע את צעדיי מהדהדים בתוך קירות האבן. אני לא ממש יודעת מה יקרה עכשיו, והאמת שאני גם לא רוצה לדעת.
הסכין הקטנה שלי צונחת מהתקרה ואני מרימה אותה בתחושת הקלה מסוימת. אני ממשיכה להתקדם ופתאום רואה דמות קופצת עליי. סכין זהוב בידה, עורה ירקרק, עיניה מוטרפות. פניה מוכרות להפליא.
טיילר.
אני שולפת את הסכין שלי וכל הזמן אומרת לעצמי בראש, ״זה לא אמיתי, זה לא אמיתי, זה לא אמיתי.״ היא לוקחת את הלהב הזהוב שלה ומעבירה אותו ליד הראש שלי. במקום לעבור שם וזהו, הלהב חותכת חתיכת בשר מלחיי. כעת כמעט אפשר לראות את השיניים שלי. הכאב כל כך מייסר, שאני נותנת לבכי על אבלו של תומס לפרוץ ולהציף אותי. הלהב שלה עובר לידי שוב ושוב, לכאורה לא פוגע אבל עושה הרבה יותר פגע ממה שהסכין העלובה שלי עושה. עד מהרה חסרה לי עין, אני בקושי מצליחה ללכת ואני נאלצת להילחם ביד שמאל כי ידי הימנית והחזקה נכרתה.
נשמע קול תותח ואני בטוחה שזו אני. סוף סוף אגיע לגיהינום, ושם יקבלו אותי יפה. אנשים שעשו מעשים רעים, כמו לתת למישהו אהוב למות בשבילם במשחקי הרעב-
טיילר-טציה מתרחקת מהמקום שלה וחוזרת אל האפלולית שבהמשך המערה. אני גוררת את עצמי בעזרת יד שמאל בתוך שלולית הדם שלי. אור חזק של שמש אחר-צהריים נמצאת מעלינו.
״מיועדים,״ אומר קולה של מיילי, שכבר לא נשמע כל כך שמח. אני ושני המיועדים ממחוז אחת יוצאים מהמערה. אני מבחינה בבוהק של צבעים בעזרת העין האחת שלי. גם הם לא נראים במיטבם בדיוק.
״שלוש בריכות של חומרים ממתינות מולכם,״ אומרת מיילי. אני מרימה את ראשי ורואה שאורך כל אחת היא כ- 7 מטרים. ״תצטרכו לשחות בכל בריכה, עד סופה. בחרו אחת, כעת.״
אנחנו עומדים- בקושי- ומנסים לבחור בריכה. הבריכות הן בצבעים זוהרים של כתום בהיר, ורוד וצהוב. רגע אחד, כתום בהיר..
אני נזכרת במה שקרה אתמול בערב, כשלבו של תומס עוד פעם בקרבו…
״נו, לעזאזל, תני לי את הסכין.״
״קח.״
הוא ניסה לכרות ענף פסיפלורות..
״עזוב את זה, זה בטוח רעיל או משהו.״
״אין- מצב,״ הוא אמר לי..
״מה הצבע שלהן?״
״כתומות בהירות כאלה, כמעט צהובות.״
הבטתי בו במבט כזה שמרמז על כך שהוא טיפש שהוא לא זיהה את הפסיפלורות.. האמיתיות… הלא-רעילות…
״הפסיפלורות האמיתיות בצבע כתום רגיל.״
אני מתחילה לבכות שוב.
״הבריכה הוורודה,״ אני אומרת ונכנסת.