משחקי הרעב העשרים וחמש- הרבעון הראשון (17)

״ארינה.. לא.. אל תבכי..״
קולה של טיילר מגיע אליי מצד המיטה. אני בוכה ודמעותיי זולגות על הניילון של המיטה שעדיין לא הוצאה מהאריזה.
״אל תדאגי, ארינה. זו לא הייתה אשמתך שהוא מת..״
״זו כן!״ אני צורחת וחובטת באגרופי על המיטה.
״לא, לא נכון.. אני אוהבת אותך. תסתכלי על מי שכן נמצא איתך, ולא על מי שעבר כבר!״
אני מרימה את מבטי ורואה את טיילר מולי. עיניה האפורות-ירוקות מביטות בי ועורה חיוור יותר מבדרך כלל.
״אני הייתי יכולה לשכוח אותו אם הייתי רוצה.״ אני לוחשת. ״אבל אני לא. כי היה בינינו משהו. את ראית את זה אפילו-״
״בסדר.. אני לגמרי מבינה אותך, באמת.. פשוט הדמעות היקרות שלך מתבזבזות!״
״זה לא נקרא בזבוז,״ אני אומרת. ״הוא היה אח שלי. את מסוגלת להבין את זה?״
״אני מבינה את זה מצוין,״ אומרת טיילר. ״כל המשפחה שלי מתה, זוכרת? ואני לא יכולה לראות אותך ככה..״
״טוב,״ אני אומרת ומחבקת אותה. ״כדאי שארד, שברתי לאימא המסכנה די הרבה צלחות.״
אני והיא יורדות למטה ואנחנו רואות את צ׳ייסה מנקה.
״את בסדר, מתוקה?׳ לא היה כך זעם בקולה.
״כן. טיילר עזרה לי,״ אני אומרת ומחבקת אותה.
״מצוין,״ אומרת צ׳ייסה בעליזות. ״אז עכשיו לכי לחדר שלך ותוציאי את הדברים מהעטיפה. גם ככה יש לי מלא עבודה פה.״
״יש צבע לקירות?״ שואלת טיילר בהתלהבות.
״כן, בחדר,״ אומרת צ׳ייסה. ״מאחורי ה-״
אנחנו טסות למעלה. ״ברי!״ אנחנו צועקות לה. ״צובעים את החדרים עכשיו!״
ברי מחטטת קצת בארון ומציאה שלושה סרבלים, שמתאימים לעבוד עם צבע. ״מעולה! אני רוצה שהחדר שלי יהיה סגול.״
״נתחיל מארינה,״ קוראת טיילר. היא מוציאה כמה מכלי צבע, מכחולים ושלל טפטים מאחורי הארון.
אנחנו בוחרות צבעים לחדר ופורסות ניילון על הרצפה. טיילר מקשטת את קיר החדר שלי בשושנים, פרחים, עלים, ציפורים, עצים, ומציירת דיוקן נהדר שלי מעל המיטה.
״זה נראה מושלם, טיי,״ אומרת ברי. ״תוכלי לעשות לי גם? אני רוצה הרים ועננים!״
טיילר לוקחת כמה מכלי צבע ורצה לחדר של ברי. אנחנו צוחקות, ובסוף קרב הצבע שעשינו יצאנו כולנו צבעוניות ומקושטות, שוכחות מהריב שהיה זה- עתה.

-כעבור 4 שנים-
אני קמה מהמיטה שלי ומתלקחת במהירות. אני מוציאה בגדים לבית הספר ונכנסת בדלת שמחברת בין חדרי לבין חדרה של טיילר.
״קומי, פדלאה,״ אני צוחקת ומעיפה עליה כרית. ״יש בית ספר! היום אנחנו בכיתה י׳ פעם ראשונה!״
״אויש, רק עכשיו,״ אומרת ברי ונכנסת מהדלת השלישית, לבושה במדים לעבודה ביערות. ״איך שנאתי את כיתה י׳!״
״את סתם משקרת,״ צוחקת טיילר ומעיפה את שערה המתולתל הארוך אל מאחורי הראש. ״יש לי שיעור שירה היום, עם..״
״ראיין!״ אני וברי קוראות וצוחקות. לאחרונה ראיין, מהשכבה שלנו, הציע לטיילר חברות. אני מרגישה מאוד בודדה אבל מניחה שהישועה תבוא בסוף.
אנחנו יורדות למטה עם התיקים ומוצאות את צ׳ייסה טורחת על הכנת ארוחת הבוקר.
״קחו את האוכל,״ היא אומרת ומניחה 3 שקיות נייר חומות על השולחן מולנו. אנחנו נוטלות אותן לידינו ואני וטיילר יוצאות לבית הספר. ברי פונה בכיוון ההפוך, אל היערות.
טיילר רואה את ראיין בכניסה לבית הספר ורצה אליו. אני נותרת לבדי ואוספת את ספריי לכיתת המתמטיקה.
אני מניחה את הספרים על השולחן ופותחת את היומן המשופשף שלי. מאז משחקי הרעב אני מרגישה שאני יכולה לפרוק שם רגשות.
״.. נמאס לי כבר של טיילר יש חבר. אני אוהבת אותה והיא כמעט אחותי והחברה הכי טובה שלי, אבל אני מרגישה כל כך בודדה כשאני רואה אותה ואת ראיין ביחד כל הז״
לא הספקתי לכתוב את המילה האחרונה במלואה, כי מישהו נכנס לכיתה. שיערו היה ג׳ינג׳י והגיע עד כתפיו. עיניו היו בצבע חום-זהוב נעים.
״לא ידעתי שיש כאן מישהו,״ הוא אומר. ״תמיד חשבתי שאני פה לבד.״
הוא הסתכל לתוך עיניי ואני מרגישה שאני מסמיקה. אני ממהרת לכסות את פניי עם בד הסוודר שלי.
״קוראים לי אל. אלכסנדר. ולך?״
״ארינה,״ אני מסננת. ״ארינה מייסון.״
״יואו, זו באמת את?״ הוא אומר וטיפה מתכופף בניסיון לראות את פניי מבעד לסוודר. ״זה באמת.. כבוד לראות אותך פה. את אוהבת מתמטיקה?״
״אפשר להגיד,״ אני אומרת ומושכת בכתפיי. אני ממהרת להכניס את היומן לתיק ומנקה את השולחן בהיסח הדעת.
״אני רק לוקח ספר ויוצא.״ אומר אל וצוחק. הוא ניגש לארון הספרים ולוקח משם ספר. הוא מביט פעם אחרונה בעיניי ופונה לצאת.
״להתראות,״ אני אומרת ומרימה את היד. בקבוק חרסינה שהיה לידי נפל ונשבר.
״תגידי, את מפילה דברים גם כשאת לא נוגעת בהם?״ צוחק אל ומתכופף לאסוף את השברים. אני מביטה סביבי ורואה את השולחנות מתחילים לרעוד. צרחות מבחוץ.
״כולם מתבקשים לרדת למקלטי בית הספר,״ נשמע קולו של המנהל. בדיוק באותו זמן נופל ארון שלם של ספרים עליי. הייתי מתה לולא אל משך אותי ברגע האחרון.
אנחנו יוצאים למסדרון בעקבות זרם התלמידים, כשהקרירות ״רעידת אדמה!״ מלוות בכל מקום. אני רואה מזווית עיניי בקבוק חומצה מתגלגל מחדר המדעים לחדר המתמטיקה, נפתח, וניתז על היומן היקר שלי…
״היומן!״ אני צורחת. ״לא!״
״תעזבי את זה עכשיו!׳ קורא אל. ״מה שחשוב זה להציל את עצמנו!״
ובמילים אלה אנחנו נכנסים למקלטים.