משחקי הרעב העשרים וחמש- הרבעון הראשון (5)

אני מרגישה איך הלב שלי עוצר, הנשימות מפסיקות, הנשמה שלי מתרסקת בעוצמה ומותירה אחריה רסיסים של עצב, פחד וכאב.
אני משתדלת לא להגיד לתומס כלום. אני הולכת לחדר שלי ומוציאה כמה שיותר שמיכות מהארון. אני מסדרת את הכריות שלי מסביב למיטה ועורמת שלושת רבעי מהשמיכות זו על זו. אני מתכסה בשמיכה הצמרירית ביותר, ואיכשהו שוקעת בשינה.
בבוקר אני מתעוררת לקול של פטרישה שאומר לי שהגיע הזמן ללכת לתדרוך. אני מתלבשת במהירות ויוצאת איתה החוצה.
אני מבחינה באחד השעונים על הקיר. השעה שבע בבוקר. דווקא אותי היא העירה ראשונה? אבל אני לא יכולה שלא לתהות אם פטרישה רוצה לעזוב את תומס לנפשו. בינתיים.
פטרישה ואני נכנסות לחדר מרובע עם שלל תמונות נוף יפהפיות. החלון הענקי שמכסה רבע קיר משקיף על הקפיטול המתעוררת אט אט לחיים. אני תופסת את מקומי על ספה צהובה כשמש.
״אז, ארינה.״ אומרת פטרישה. ״אני חושבת שנציג אותך כילדה אמיצה אך מנומסת. קרירה אך מחושבת. ילדה מיוחדת בעלת תכונות רבות.״
זה נשמע לי מטומטם למדי, אבל אני הולכת על זה. פטרישה שואלת אותי אלפי שאלות ואני עונה על כל אחת ואחת, בפרוט רב.
משהו מצלצל בתוך כיסה של פטרישה. ״תשע. יש לנו עוד שלוש שעות עד שתים עשרה. ואז אני אביא לפה את תומס.״
אנחנו עוברות נושא בחדות. היא אומרת לי ללבוש חליפות, שמלות, למרוח איפור על פניי, להתקשט ולהתנגדר ולשבת ולהתנהג בכבוד.
בשעה שתים עשרה אני יוצאת מהחדר, עצבנית, רעבה ועייפה בעיקר. אני רואה את תומס בחדר אוכל. יש לו צלחת עמוסה מזון משובח מולו, אבל הוא לא נוגע אפילו בפירור. העיניים שלו אדומות ונפוחות. פטרישה קורא לו בשקט והוא מובל אחריה בגרירת רגליים.
אני לוקחת את הצלחת של תומס. נראה שזה לא מוצא חן בעיני האווקס, אבל לא אכפת לי. אני לא אתן לו לזרוק אוכל שלא אכלו ממנו כלום.
אני נכנסת לאמבטיה החדשה שלי- אמבטיה עגולה בעומק מטר ושלושים. רק כשאוזניי בתוך המים אני מאפשרת למחשבות לנדוד אל פני השטח.
אני תוהה איך הקרייריסטים ונותני החסות אומדים את תומס. האם הם בטוחים שהסתיר את כישוריו? או שהוא באמת חלש? או אולי שלא הלך לו טוב?
ומה באשר אליי? ציון עשר לילדה קטנה כל כך. מה שכן, אני חייבת בעלת ברית. אני חושבת שהברית עם הילדה ממחוז שמונה תקפה עכשיו. היא קיבלה ציון שבע, ולדעתי עלינו לגונן זו על זו, אם נחבור יחד.
כשאני נרדמת על ערמת השמיכות שלי, אני חולמת חלום מוזר מאוד. אני בזירה, שהיא בעצם הר גדול וורוד, ואני והילדה ממחוז שמונה צועדות, לבושות שמלות טיפשיות. שתינו מחזיקות סכין ביד.
לפתע קופצים עלינו קרייריסטים. נשמע קול תותח. אני תוהה אם הילדה מתה. אני נאבקת במרץ ואז קול תותח נוסף. אני תוהה אם הוא בשבילי..
אני קמה בצרחה גבוהה. לוקח זמן עד שאני מבינה שזה חלום בכלל. אני מרגיעה את עצמי ומתלבשת מחדש, אוכלת קצת מהאוכל שהבאתי לחדר. הוא קר, אבל לא אכפת לי.
אני מתהלכת במסדרונות ומגיעה אל השעון ההוא שראיתי בבוקר. עכשיו, לפיו, השעה ארבע. ויש חושף מוחלט בחוץ. הלב שלי צונח לתחתונים. בעוד כמה שעות אפגש עם הסטייליסט המעצבן שלי. היום זה היום האחרון שבו איש אינו מנסה להרוג אותי.

״כמובן שמצעד המרכבות היה כישלון מוחץ. לכן נעשה ׳תיקון׳.״
אני והסטייליסט שלי בדיוק נתקלנו זה בזה. אני אקרא לזה נתקלנו, כל אדם אחר יקרא לזה נפגשנו.
כי להיפגש בו זה כמו להיתקל.
״שוב לחכות בחוץ?״ אני שואלת אותו. הוא מהנהן.
אני רואה גם את תומס מחוץ לחדר ההלבשה שלו. הוא נראה, שוב, גרוע.
״היי.״ אני מתיישבת לצידו. ״מה קורה?״
״את יודעת מה קורה.״ הוא אומר בקרירות. ״אני קיבלתי ארבע בזמן שאת חגגת לך עם הציון המעולה שלך.״
״לא באתי להשוויץ. באתי לדבר,״ אני אומרת.
״על מה?׳ הוא נאנח.
״איך את עובר את זה..״
״האמת, לא משהו.״
״אם אתה מתנהג אליי ככה, אז אני אלך.״ אני מרימה את האף ומסתלקת. ״חכי! ארינה!״ הוא צועק. ״לא התכוונתי!״
״עכשיו תתנהג נורמלי?״ שאלתי.
״כן. בסדר. רק.. בואי נדבר על משהו אחר. טוב?״
אנחנו בעיקר מדברים על טקס הפתיחה ועל כמה שהתלבושות היו מזעזעות. ״טוב, אני צריך ללכת,״ אומר תומס. ״בטח הסטייליסטית שלי כבר סיימה.״
בדחף פתאומי הוא רוכן אליי ומנשק אותי על הלחי. אני מסמיקה עמוקות. ״ביי,״ אני אומרת ורצה בלי להביט לאחור.
אני נכנסת לחדר ההלבשה נסערת. ״הכל בסדר?״ שואל הסטייליסט שלי. ״אה-הא.״ אני עונה.
הוא מביא לי את השמלה שלי. ״תעצמי את העיניים.״ הוא אומר.
כשאני פוקחת אותן, אני בהלם. השמלה שלי קצרה ומגיעה עד הברכיים, בצבע כתום שקיעה. הוא מחליט למרוח לי פס דק של צבע בשיער. ״ככה יזהו אותך.״ הוא אומר.
וצוות ההכנה שלי מגיע, מאפר, מביא לי תכשיטים, מכין אותי סופית. בסיום אני נראית כמו השמש במחוז שלנו, שוקעת ביום אביב חמים.
״זה ממש יפה. תודה לך.״ אני אומרת. ״פול.״ נזכרתי לפתע בשם שלו.
הוא מהנהן שוב, והשעיר הבלונדיני שלו מתנופף קלות. הוא באמת די חתיך.
לסיום הוא נותן לי שי נוסף. משקפיים חומות כשוקולד, לשים במקום המשקפיים השבורות, הסדוקות והדהויות שלי.
אני יוצאת החוצה ורואה את תומס לבוש בחולצה חומה כמו המשקפיים שלי, ומכנסיו בצבע שמנת מלוכלך. ״אני רואה שאצלך עוד שמרו על התדמית.״ אני עונה. הוא מחייך אליי חיוך מדהים, ואני אוחזת בידו בחוזקה.
אנחנו מטפסים על הבמה ותופסים את המקומות שלנו, צופים בשאר המיועדים מדברים עם המראיינת, מיילי פליקרמן. היא המראיינת מאז שהתחילו המשחקים אבל נראה לי שעוד מעט היא תוחלף.
״ארינה מייסון.״
אני צועדת לבמה, מחייכת חיוכים מתוקים לכל העולם ואשתו.
״שלום, ארינה,״ היא אומרת. ״את לבושה מאוד יפה היום.״
אני נזכרת במה שתרגלתי עם פטרישה. ״תודה רבה, מיילי.״ אני עונה במתיקות והקהל נשפך.
״אבל בואי רגע נדבר על האימונים. הציון שלך היה עשר, ציון מצוין, דרך אגב.״ אומרת מיילי. ״ספרי לנו מה קרה שם.״
״עשיתי שילוב של כמה דברים.״ אני אומרת ונזכרת בתצוגה הנפלאה שלי. ״סכינים והסוואה ו.. רגע אחד. אסור שישמעו.״ אני פולטת צחקוק קטן והקהל צוחק גם.
״יש לך משפחה?״ שואלת מיילי.
״כן. היה לי אבא, אבל הוא נעלם, לא יודעת לאיפה. ועכשיו אני חיה עם אימא, אחותי והאימא החורגת שלי.
״החבר של אחותי נשלח למשחקי הרעב ה19.״
״מה היה שמו?״ שואלת מיילי.
״אני חושבת שג׳ון קיי לין.״ אני אומרת.
הקהל בוכה כשהוא נזכר בו. הוא באמת היה נאה, ונחמד, והגיע למקום הרביעי במשחקים.
״היא די התמוטטה אחרי זה. אבל היא מעולם לא חזרה להיות אותה אחות.״ אני משפילה מבט.
צפצוף נשמע. ״תודה לך, ארינה מייסון, על הראיון המקסים.״
הקהל מוחא כפיים ושורק, ואני תופסת את מקומי בדיוק כשתומס נקרא לבמה.