משחקי הרעב העשרים וחמש- הרבעון הראשון (6)

״תומס לורד!״ צועקת מיילי בשמחה. ״בוא אלינו.״
הוא צועד על הבמה בקצב משונה כזה, לא אחיד.
״אז, תומס,״ אומרת מיילי לאחר שהוא התיישב והקהל השתתק. ״קיבלת 4 באימונים. ואני חייבת לציין, שזה נראה לי די מזר שילד מקסים כמוך יקבל 4, אפילו שאתה רק בן 12. מה קרה לך שם?״
״אני לא יודע.״ מלמל תומס. ״לא יכולתי שלא להפסיק לדאוג.״
״למי?״ שואלת מיילי. בקהל שרר שקט כזה, שנוצרה מין הרמוניה כזו, של סאונד של רמקולים ונשימות קצרות.
״למשפחה שלי,״ אומר תומס. ״היה לי אבא, והוא ואחותי מתו ברעידת האדמה של מחוז 7. אני לא ממש זוכר את אימא שלי. ואני גם לא בטוח אם היו לי עוד אחים או.. אחיות.״
השקט המופלא שהיה קודם נעלם. הקהל בוכה, מתייפח, מתאבל.
״אני מצטערת,״ אומרת מיילי.
״זה בסדר.״ עונה תומס.
הם ממשיכים לדבר על הקפיטול, על המיועדים האחרים. ואז נשמע זמזום, תומס קם והילדה הצרפתייה מתיישבת במקום שלו.
״קולט ג׳ן!״ קוראת מיילי בהתלהבות. קולט, כפי שהתברר לי שקוראים לה, לבושה בשמלה בצבע תכלת כמו העיניים שלה. שערה פזור וורדים לבנים נשזרו בו. ריחם כה עז, שהוא מגיע עד אליי.
קולט מאוד קלילה, זורמת, וצוחקת על הציון העלוב שלה, שבע. היא מספרת טיפה על החיים במחוז שמונה, ואז פניה נהיות עצובות.
״מה קרה, קולט?״ שואלת מיילי.
״נזכרתי במשפחה שלי. כמה הם אהבו אותי ותמכו בי.״
״אז למה את עצובה?״
״כי היו ילדים בבית הספר.. טוב, שאהבו להציק לי. בגלל המראה שלי. אני לא נראית כמו כולם במחוז שלי. זה עניין של דורות על גבי דורות.״
״מה עשו לך?״ מהרהרת מיילי בשקט. עכשיו יש דממה כמו שתומס דיבר, אבל דממה עמוקה יותר. של מתח או ציפייה.
״הכו אותי. החרימו אותי. זרקו עליי דברים. קראו לי בשמות.״ אומרת קולט. ״סביר להניח שאם עכשיו היו משחקים רגילים, הייתי עכשיו בבית שלי במחוז שמונה, צופה בעוד מיועד-שנראה-נורמלי מהמחוז שלי.
״הייתה לי רק חברה אחת, אבל גם היא נסחפה עם הזרם. הדרך היחידה שלי לשרוד היה עם ההורים שלי ושני אחיי הקטנים, תאומים בני 3. הייתה לי באמת משפחה מדהימה. בגלל זה אני נמצאת איתכם כאן היום, בדרך למוות שאיחר לבוא במקום שהייתי תולה את עצמי מרוב בושה.״
עכשיו הדממה הופרה, וחלק מהקהל ממש קרא לבטל את המשחקים. המצלמות מיהרו להסתכל על קולט ומיילי. אסור שיראו אי-רצון למשחקים, ועוד מצד תושבי הקפיטול.
הראיון של קולט נגמר, ובמשך כל שאר הערב אני יושבת וחושבת על מה שקרה לה. זה כזה לא הוגן שבחרו בה.

אני מסרבת לקום, מסרבת להסתכל בשמש החמימה שזורחת אל מחוץ לחלון שלי. מסרבת להבין שיכול להיות שבעוד שלוש שעות לבי יפסיק לפעום.
הארוחה שקטה מאוד. פול, פטרישה, תומס, הסטייליסטית שלו ואני יושבים ובוהים בצלחת המזון שלנו.
אחרי כמה דקות שאף אחד לא מסוגל לאכול עוד, אנחנו קמים וכל אחד הולך לדרכו. אני נפרדת מהר מפטרישה, ומודה לה על כל מה שעשתה עבורנו. ואז אני בורחת לתא ההלבשה יחד עם פול.
מחכה לנו שם ארוחת בוקר נוספת, אבל אני רק שותה קצת מים, מכרסמת גוש לחם ומניחה אותו בצד בהפגנתיות. יש קול שאומר שעכשיו זה זמן להתלבש ולהתכונן לשיגור.
פול מוציא את הבגדים מתוך קופסה לבנה שעליה כתוב ״7 בת״. הבגדים השנה הם שלוש חולצות עבות וארוכות, מעיל לבן עם כובע וצמר, מכנסיים מרופדים, מגפיים חמים, אבל עם זאת, שימושיים בעת ריצה.
במוחי עולה תמונה של זירת החלקה מושלמת, מלאה בכתמי דם. עוברת בי צמרמורת.
״שלושים שניות.״
אני מכניסה לפה עוד קצת אוכל. ״בהצלחה, ארינה.״ אני מהנהנת קצרות.
״עשרים שניות.״
פול ניגש לחבק אותי.
״עשר שניות. תשע. שמונה.״
״ביי, פול! תודה על כל העזרה!״ אני אומרת, לחוצה.
״שבע. שש. חמש.״
אני נעמדת על המתכת ומחכה.
״ארבע. שלוש. שתיים.״
אני מעבירה יד בשיער שלי ותוהה אם אולי פול היה בסדר כל הזמן הזה.
״אחת.״
הגליל נסגר עליי ואני מצמידה ידיים לזכוכית. הדמעות מנסות לזלוג במורד עיניי הסגורות. אבל אני לא אתן להן.
אני עולה במשך כעשר, חמש עשרה שניות. ואז אויר קפוא מכה בפניי ואני מביטה אל הזירה החדשה שלי.
לבן. המון לבן. שלג. בכל מקום. עצים, הרים, אגם ענקי, פיצוץ. רגע, מה?
״גבירותיי ורבותיי, אני מכריז בזאת על פתיחת התחרות העשרים וחמש של משחקי הרעב!״

אני מנסה למצוא היגיון במצב. מאיפה הפיצוץ הזה בא? ואז אני רואה שהספירה לאחור מ-60 מתחלפת בתמונה. כמה תמונות, הנערה ממחוז חמש. יש לה משהו ביד. נראה לי כדור עץ קטן. היא מפילה אותו. ואז פיצוץ. המבט המבוהל שלי, המופתע של האחרים. זה בוודאי היו המוקשים.
המסך חוזר ואני רואה שזה הפך כבר ל-47. אני סורקת את קרן השפע. יש שם אוהל לבן, מצויד באת חפירה ויתדות וכל מה שצריך. יש שם גם שכבה נוספת של בגדים, ואם אחרי כל זה קר לי אני באמת אזדקק להן. יש תיק קטן עם מימייה בצדו. בואו נתערב שהיא מלאה תה חם.
אני רואה את תומס בצד השני, שבור לגמרי. הדמעות זלגו במורד עיניו והוא ממהר למחות אותן לפני שיקפאו.
ואז נשמע קול הגונג, יחד עם צליל תותח, בוודאי של הנערה ממחוז חמש.
דבר ראשון, אני קופצת מהמשטח שלי. אני רוצה לסגת אבל לא יכולה. במקום זאת אני רצה וחוטפת את התרמיל עם המימייה, ועוד סכין שאני רואה בצד. מישהי באה אליי מאחורה וחותכת את המעיל שלי, מנסה לחדור אותו. אני מעיפה לה סטירה ובורחת לעצים.
אני רצה כבר כמה שעות, ובסופו של דבר מתיישבת על סלע קפוא. אני פותחת את התרמיל שלי. יש שם את המימייה, חבל, קופסת ירקות, סכין קטנה לחתוך ולחם לוהט שכאילו יצא הרגע מהתנור.
אני מריחה אותו בשקיקה אבל לא אוכלת. אני לא רעבה כל כך. אני שמה אותו בתיק באי- רצון.
במקום זאת אני שותה מהתה הלוהט שלי. הוא באמת טעים. אני מחליטה שהמחסה הכי טוב כרגע הוא על אחד העצים. באמת, יש כאן מיליונים והם צמודים כמו סרדינים.
אני חותכת ענפים שיהיו ישרים ומניחה אותם על העץ. מסדרת את הדברים שלי בתיק ומניחה עליו את הראש.

בבוקר כולי ספוגת זיעה. יש עננים מעטים בשמיים, והענפים שישנתי עליהם התחממו מעט.
זה מוזר. אני יושבת עם הגב לנוף ופושטת את המעל ואת החולצה העליונה. אני גם הופכת את המכנסיים כך שהצד החם בחוץ. אני מקפלת את המגפיים שלי ומגיעה לקפוץ מהעץ.
יש רק בעיה אחת.
איפה אני?