משחקי הרעב העשרים וחמש- הרבעון הראשון (9)

לקח לי כמה שניות לקלוט. ואז קלטתי. אחרי כתמי הדם שכיסו את חולצתה הבהירה, אחרי יריית התותח, אחרי הסכין שלה, המכוסה בדמה של קולט, שהיה תקוע בגופה.
ניסיתי לצרוח, לצעוק, לבכות, אבל שום קול לא בקע מפי. הנחתי את ידי על חזה של קולט והרגשתי איך הדם מכסה את כף ידי, האיבר שרצח את קולט.
מכל האנשים בזירה, דווקא אני הבאתי למותה. למותה של בעלת הברית שלי. ידעתי שהיא תחת השפעת הטציות ובכל זאת.. כעסתי עליה כי היא אכלה את כל האוכל, העלמתי לה את הקשת והחצים, רצחתי אותה באכזריות. בידיי החשופות. אני לא בטוחה בזה, אבל אני שומעת אנקה חלושה שנשמעת כמוה. יופי. עכשיו התחלתי לדמיין דברים.
הדמעות מתחילות לעלות בגרוני ומגיעות גם לעיניים. אני לא ממהרת למחות אותן. כבר לא אכפת לי אם אמות. מגיע לי.

אין ספק שבגלל שרצחתי את קולט חל שינוי בנותני החסות שלי, לטובה או לרעה. אנשים יראו גאווה על כך שלמרות הכל רצחתי אותה, אחרים זה יזעזע. אני בצד של האחרים.
הנפיחות שלי מתחילה קצת לרדת, ואויר הערב מתחיל להצטנן. אני רעבה ונזכרת בחצים של קולט שירתי בערך מאתיים מטר ממקום מותה. אני צועדת כחמש דקות ואוספת אותם מתוך גזע העץ שבו הם תקועים. אני מכניסה אותם לאשפת החצים ומתמקמת ללילה.
בתוך התיק שחטפתי בקרן השפע אני מוצאת רק את החבל שלי. מזל שקולט לא אכלה גם אותו. אני מנסה להקים מלכודת פשוטה שתשאיר מיועד משתלשל ברגלו מעץ. אני זורקת לתוכה אבן גדולה והמלכודות לא זזה. ״אוף!״ אני פולטת ובועטת בעץ. עלים נושרים ממנו. חלק מהם נשרו על השיער שלי. ואני מבחינה בדבר נוסף. העלים האלה בצבעים שונים. חלקם ירוקים כמו באביב או קיץ, וחלקם חומים כמו בסתיו.
בתחילת המשחק היה קפוא. ביום השני חמים, ביום השלישי לוהט. ועכשיו שוב קריר. אני נזכרת במה שקולט אמרה.
״אביב״.
ולראשונה אני מבינה את המשמעות.
עונות השנה.

המידע הזה יכול לעזור לי מאוד בהמשך. אני אדע אילו דברים אוכל ללקט וכמה חם או כמה קצר אני צריכה להתלבש באותו לילה. וחוץ מזה יש לי תחושה שאני צעד אחד מעל כולם.
מכיוון שביום הראשון היה חורף, עכשיו בוודאי יש סתיו. אני מתכסה במעיל שלי והופכת שוב את המכנסיים על צדם החם, ונשכבת על עץ כשהמעיל של קולט משמש לי שק שינה.
בבוקר אני מבחינה שכעת כל עלי העצים נהיו חומים. אני לא אומרת את מחשבותיי מחשש שקברניטי המשחק יראו שהבנתי שהם מנסים לבלבל אותנו.
במשך היום אני מנסה לצוד עם הקשת והחצים, אבל הדבר היחיד שהצלחתי לצוד זה ציפור פצועה. וגם ככה היא הייתה קטנה מאוד. חבל שקולט לא פה.. אני אומרת ומרגישה בדמעות עולות שוב בעיניי.
איך אוכל לצאת מהזירה הזו? רק בעזרת ניצחון, כמובן. אבל ההרגשה תישאר כמות שהיא. לחץ, עצב, בלבול, אשמה.
אני מנסה לחשוב על בני ברית פוטנציאליים כעת. וכשאני נזכרת באחד אני כמעט סוטרת לעצמי. תומס. איך לא חשבתי על זה לפני??
אני מכינה מן תערובת כזו שיש לה צבע של דם. אני מורחת את התערובת על הדשא ומטפטפת אותה בעקבות מסלול ההליכה שלי. כשהיא נגמרת אני מכינה מלכודת בסופה. יש לקוות שהצלחתי לעבוד על האויבים שלי.
אני מנסה לחפש סימנים ראשונים אחרי תומס. עד עכשיו מתו 13 אנשים, ואני לא אחת מהם. בום. יריית תותח. 14 מתים. אני תוהה אם התותח ציין את מותו.
מרוב עייפות שכחתי להסתכל בשמיים אתמול בערב. לראות את פרצופה של קולט בפעם האחרונה. אני מנסה להשכיח אותה ממחשבותייי.
אני עוברת ליד קבוצת עצים ושומעת ״פססט!״ אני מכוונת את הקשת והחצים שלי לקבוצת העצים. מישהו מחליק במורד העץ. שיער שחור. עיניים חומות. גוף רזה. תומס.
על פניי עולה חיוך רחב ואני רצה לחבק אותו. ״מה אתה עושה כאן?״ אני שואלת.
״חיכיתי לך..״ אמר תומס.
אנחנו מספרים אחד לשני על מה שעבר עלינו, ואני שמה לב שעורו ירקרק וקצת נפוח. ״מה קרה לך?״ אני שואלת אותו.
״אני לא בטוח מה זה היה בדיוק. טציות של נחשים. את יודעת.. כאלה שמסתובבים במדבר. בקיץ.. אולי..״
אז יש להם גם טציות לכל עונה. מעניין. ״בוא נקים מחנה.״ אני אומרת.
אני רואה שתום הצליח לגנוב גם הוא תיק מקרן השפע, אבל הרבה יותר גדול משלי. ״חיסלתי את רוב האספקה שלי, אבל יש לי שק שינה וסכין, כמו שלך בערך.״
עיניי נפערות למראה שק השינה. הוא ענקי, בצבע אפור-חום שמשתלב בדיוק עם העצים פה. יש בשק שינה מקום לשני אנשים. ״את יכולה לישון איתי אם את רוצה.״ אמר תומס.
אני שמחה מאוד, אבל הוא מרגיש אי-נוחות. אני מבינה אותו לגמרי.
בערב אנחנו מתמקמים על העץ, כל אחד מחזיק בידו חתיכת בשר שניסינו לחמם בתוך התיק של תומס, שאוצר חום. המנון הקפיטול מתנגן ואני מביטה בשמיים. עם הופעת הפנים אני מרגישה כל כך מטומטמת, מפגרת, חסרת לב.
הפנים שמופיעות הן של קולט.