משחקי הרעב העשרים וחמש- רבעון הראשון (16)

אני זוחלת בבריכה עם הנוזל הורוד בעוד שאר המיועדים שוחים שאר הבריכות. רוחי נופלת כשאני רואה את הנער ממחוז אחת נכנס לבריכה הכתומה-
ומת.
נשמעת יריית תותח, ופתאום מכה בי עוד הבנה. מה שראיתי ביום ההוא, לא היה לבה. זה היה.. נוזל הפסיפלורות.
אבל מה זה משנה? זה מזל שנתקלתי בזה, כי כתום בהיר זה הצבע הכי פחות מחשיד מבין השלושה.
אני והנערה ממחוז אחת יוצאות מהבריכה בתחושה של הקלה.
״קרב עד המוות,״ אומרת מיילי והבריכות נסוגות מעט אחורה. ״בהצלחה.״ אפשר כמעט לשמוע את הצחוק בקולה ככל שכמות הרייטינג מתעצמת.

אני והנערה ממחוז אחת בוהות זו בזו, בלי לדבר, ואז, בבת- אחת, היא קופצת עליי ואני שומעת פיצוח. זו בטח רגלי שנשברה.אני רואה שהאף שלה חסר, ודמה זולג עליי. אני מעיפה אותה אחורה והיא משמיעה קול נוראי, מן הסוג שטיילר הייתה משמיעה. אני תוהה האם היא אווקס.
אנחנו ממשיכות להילחם, וכל פעם כשאני פוגעת בה והיא מייבבת, אני נזכרת בטיילר המסכנה שלי, בבית, שרק מייחלת שאחזור.. אבל אני לא יכולה לשמוע את הרעש הזה יותר. רעש הכאב.
אני נשכבת על הרצפה ומניחה לה להרביץ לי. אני מתעקשת לספוג כל מכה בכבוד, ומדי פעם עושה כאילו אני קמה…
היא פוגעת לי בגולגולת ולרגע אני מוצאת את עצמי מעופפת בשמיים. אני רואה את תומס ואת טיילר מולי.
״אוי!״ אני קוראת להם. ״אתם פה! מה- גם טיילר מתה?״ אני נבהלת פתאום.
״לא, היא רצתה להגיד לך משהו.״ אומר תומס. ״ארינה, את לא צריכה להיכנע לנערה הזו. תילחמי בכבוד, אני יודע שתצליחי.״
טיילר מהנהנת לאות הסכמה.
״בסדר,״ אני אומרת. ״אני אנסה לנצח אותה, אני.. אוהבת אתכם.״
אני מחבקת את טיילור ואת תומס, ורואה בקושי את שפתיו מתקרבות לשלי.. נוגעות בהן קצת-
תוך שנייה אני שוב בזירה, והמכות הפסיקו לרגע כי היא חשבה שאני מתה. רגע זה בדיוק מה שאני צריכה. אני מעיפה אותה אחורה וראשה פוגע במערת האבן, אבל אני יכולה לראות שיש בה עוד שביב חיים. אני מרתקת אותה לרצפה ומסירה את חולצתי. אין לי כלום מתחתיה אבל כבר לא אכפת לי. אני מרביצה לה בבטן ורצה לבריכה הכתומה. אני טובלת במהירות את החולצה ומרגישה בנוזל נוגע בי טיפה, ובן-רגע אני נחלשת, אבל יש לי עוד כמה דקות לחיות. מספיק בשביל להרוג אותה.
אני רצה אליה והיא ניסתה כבר לקום. אני מרביצה לה שוב בבטן ופותחת את פיה. לאט לאט אני סוחטת את המיץ הכתום הבהיר לתוך פיה. היא רועדת קצת, והתותח שלה יורה. אני בקושי שומעת את הקולות מהקפיטול שמשודרים בשידור חי, ומתרסקת על הקרקע, מקווה להצטרף לתומס, אי- שם בגיהינום.

אני רואה רופאים מעליי, לבושים במדים סטריליים ומוכנים לניתוח הבא.. או שלא?
״הכל מוכן,״ אומר אחד מהם. ״היא עוד שנייה תקום.״
אני מתרוממת קצת ומסוגלת לראות בשתי עיניי. הרגל והאוזן שלי כבר לא כואבות, וכל החלקים החסרים הושלמו.
״איפה אנחנו?״ אני שואלת.
״במחוז שבע״ הוא אומר. ״הועברת לכאן בזמן ה-״
את המשך המשפט אני לא שומעת, כי אני רצה החוצה למסדרון. האיברים שלי כאילו נבראו מחדש אבל עדיין קצת כואבים. אני רואה את צ׳ייסה, ברי וטיילר מחכות לי.
״ארינה!״ צורחת ברי.
אני מחבקת אותן ושומעת קול לא מוכר באוזניי.
״טיילר?״ אני שואלת. ״א-את לא אווקס יותר?״
״לא,״ אומרת טיילר בקולה החדש והיפהפה. ״אחרי שניצחת שמחתי כל כך שהעצב נשכח ממני.״
אני מחבקת אותה. ״אז איך הבית החדש שלכן?״
הן נראות מבולבלות. ״מדהים,״ אומרת צ׳ייסה לבסוף. ״אני נפרדתי מלייזי…״
״אני לא יכולה להעמיד פנים שאהבתי אותה,״ אמרתי והשפלתי מבט אל צ׳ייסה. ״זה בסדר..״ היא אומרת. ״בואו נלך הביתה.״
״אהה, ועוד דבר,״ אומרת טיילר. ״צ׳ייסה הרשתה שאני אעבור לגור איתך!״
אני צורחת צרחת שמחה ומחבקת אותה, כשכל העצב נשכח ממני.
אנחנו הולכות קצת ברגל ומגיעות לשכונת המנצחים. צ׳ייסה בחרה בית בדיוק באמצע השכונה העגולה. אנחנו נכנסות, ואני רואה המון רהיטים יפים, ספרים ודברים חדשים.
עדיין חסר לי את תומס..

״האוכל מוכן!״ קוראת צ׳ייסה מהמטבח. אני, ברי וטיילר יושבות על הספה ואני מספרת להם סיפורים ממשחקי הרעב, ומשתדלת לא להזכיר את תומס בשום דרך כלשהי.
״אני הולכת ומנסה להרגיע את הכאב ברגל, ופתאום אני מגיעה לקצה הזירה שמלאה בלבה שהיא בעצם-״
״בואו כבר!״ קראה צ׳ייסה. אנחנו מתיישבות לאכול בשולחן העגול. הוא עמוס במטעמים; לחמים שונים, גבינות, פירות, ירקות, דגנים, שתייה ובעיקר בעיקר.. שמחה. סוף סוף אנחנו משפחה מאושרת. יש לנו בית יפה, לייזי עזבה וחזרתי הביתה בשלום..
״אממ.. ארינה,״ אומרת צ׳ייסה בהיסוס. ״יש משהו שאנחנו צריכות להגיד לך.״
אני מפילה את המזלג לרצפה, דרוכה בכל עצביי. ״מה?״
״טוב, אז, אממ,״ מתחילה צ׳ייסה. נראה שפתאום ברי וטיילר עסוקות מאוד בגבינה הלבנה שעל השולחן.
״תומס.. זה שהיה איתך בזירה, זוכרת?״
״איך אני יכולה לשכוח?״ אני אומרת ביובש.
״אז אבא שלו ואני, היינו, טוב-״ היא אומרת.. ״חברים, בבית הספר. הכרנו קצת בתקופת העבודה ביער והתחתנו..״
אני מחכה לסוף ההסבר, אף שאני יודעת מה סופו. טיילר ממלמלת משהו על שירותים וברי פתאום נזכרת שיש לה שיעורי בית להכין.
״ילדנו ילדה, קטנה, בשם ג׳ין. ג׳ינג׳ר. ואז הייתה ברי, ואת ותומס.. באתם אחרונים.״
דמעות מתחילות להיקוות בעיניה. אני מרכישה בזעם ובעצב עולים בתוכי ועוד רגע יתפרצו אל פני השטח.
״אז אתם.. את יודעת. והייתה לכם עוד אחות. חשבתי שתרצי לדעת… אוי, מתוקה שלי-״
הנה הוא בא, הזעם הזה. הדמעות זולגות בעיניי ומבלי לומר מילה אני מעיפה את כל המזון העשיר שעל השולחן. הדמעות עכשיו הפכו לנהר, ואני רצה לחדרי החדש ומתנפלת על המיטה החדשה שלי שעדיין באריזה.
איך נתתי לו למות שם? למה לא הצלתי אותו?..
את אחי התאום?