משחקי הרעב העשרם וחמש- הרבעון הראשון (2)

אני מרגישה במגעו הקר של העט על כף ידי. אני יודעת בדיוק איזה שם לרשום, אבל במה זה יועיל?
אבל אני רושמת אותו בכל זאת. סיירה טלאנטי. אין מצב שהיא תיבחר. אבל בכל זאת, אני מעדיפה לרשום את שמה ולא שם אחר, כי אף אחד לא התעלל בי כמוה.
אחרי שאני מסיימת להצביע, אני רואה את טיילר מחכה לי ליד הכניסה לתאים. היא לוחשת בלי קול, "את בסדר?" ואני מתפתה להנהן.
אני נאחזת במוט של מתחם בני השתים עשרה כמו טיילר, אם אני לא איאחז במשהו אני עלולה ליפול, ולא לרצפה, אלא להיכנע לפחד, למחשבות, לרגש.
כעבור חמש דקות פטרישה מכריזה שההצבעה נגמרה. היא מוציאה את הפתק לא מתיבת ההצבעה אלא מכיסה. לא אני או טיילר. לא אני או טיילר. לא טיילר. לא טיילר.
השם הוא ארינה מייסון.
אני.

עכשיו אני באמת נופלת. איזו מישהי תופסת אותי. "ארינה מייסון?" שואלת פטרישה. "איפה היא?" אני ניגשת למרכז הכיכר בצעדים קטנים ומהוססים. אני רואה את פטרישה מסמנת לי בידיה להתקרב. אפילו מכאן רואים את הציפורניים הארוכות שלה, חמישה סנטימטרים, צבועות בזהב כמו השיער שלה.
ברגע שאני מטפסת לבמה אני שומעת קול רגליים רצות. אני מסובבת את ראשי ורואה את טיילר, רצה. היא מנסה לצעוק משהו. כמובן ששום קול לא יוצא לה מהפה. אבל אני יודעת מה היא מנסה לומר.
"טיילר, לא!" אני צורחת לה. היא ממשיכה לרוץ ולנופף ביד, אבל זה לא עוזר, כמובן.
אם זה היה יום אסיף רגיל, אני הייתי נשארת עכשיו בבית וצופה בטיילר מתה. אבל היום לא, היום זה יום האסיף העשרים וחמש, בו מיועדים נבחרים על ידי המחוז שלהם. ולא היא נבחרה, אלא אני. אסור לה להתנדב להחליף אותי. פשוט אסור.
אחד מאוכפי השקט מוציא רובה ויורה חץ בגבה של טיילר, אבל חץ מרדים, למזלו הרב. שיהרגו את לייזי או את ברי או אפילו אותי, אין מצב שאני אתן לטיילר למות. ומשם מובילים אותה למקום לא ידוע, לכלא או לבית החולים או למוות עצמו.
פטרישה מחייכת חיוך מכובד כזה, לא יודעת מה עובר לה בראש. האם היא עצובה על טיילר? או שמא היא שמחה שמחוז שבע הוא שיא האקשן כרגע בפאנם והיא מנסה להסתיר את האושר הגואה בתוכה? אני מניחה שהאפשרות השנייה.
צ'ייסה וברי בוכות ללא הפסק, ולייזי מחבקת אותן אבל לא בוכה בעצמה. אף פעם לא היה לה אכפת ממני. אולי מוטב שעפתי כבר מהבית.
פטרישה מוציאה פתק נוסף ומקריאה את השם תומס לורד. אם הבכי של צ'ייסה וברי קודם היה רגיל, עכשיו הן מעיפות מבט בתומס וממשיכות לבכות עוד ועוד .. מה קרה? מה התומס לורד הזה קשור אליהן?
הפרידה מהמשפחה שלי קצרה מאוד, בהתחשב בעובדה שלעולם לא התקיימה. אני מחכה שם חצי שעה, ואף אחד לא בא. אולי הן עצובות מדי מכדי לראות אותי.
אני עולה לרכבת בגרירת רגליים. אני בקושי מבחינה בספות העטופות עור בצבעים כהים. בטלוויזיה השטוחה הקורנת אור רך המשתקף מהחלונות. באוכל ובמעדנים שמפוזרים על השולחן. טוב, לזה אני כן שמה לב. אני מעמיסה מגש ולוקחת אותו לחדר שלי. אין הוראות מה"מדריך" שלנו בינתיים, מה שאומר שאני יכולה לנוח.
המיטה שלי הייתה יכולה להכיל בתוכה אותי, את ברי, את טיילר, את צ'ייסה ואת לייזי בקלות. במקלחת יש שתי זכוכיות שאפשר לפתוח, כמו דלתות, ולהתקלח בתוכן. אני לא אוהבת את זה, זה עושה לי קלאוסטרופוביה. אני אני כן אוהבת את האמבטיה, שצבעה סגול בהיר, מלאה כפתורים ודברים אוטומטיים. לידה יש כיור בצבע תואם. עליו מונחות מברשות שיניים ומשחות, מגבות, סבונים וקרמים שונים. אני ממלאת את האמבטיה במים ולוחצת על כפתור שמוציא קצף ריחני בצבע ורוד. אני לא מזהה מכשיר כלשהו הצמוד לקיר שמאחוריי. אני מדליקה אותו ומוזיקה בוקעת ממנו.
יצא לי לשמוע מוזיקה הרבה פעמים בחיי. טוב, זה לא נחשב. אלא אם כן אתם קוראים להמנון הקפיטול "מוזיקה". לא? אז בחיים לא שמעתי מוזיקה אמיתית. זה כל כך נפלא, ממלא, ומגיע בצורות שונות. אחת רועשת ורועמת באוזניי. אחת שקטה ורכה. אחרת קצבית ושמחה. ולפעמים יש סתם קולות שמדברים על מזג האוויר, על המצב בקפיטול, על התספורת החדשה של חבריהם, על משחקי הרעב.
אני תוהה על מה אנחנו היינו מדברים אם היינו יכולים ללכת למקום הזה ולהקליט. בוודאי על המחסור במזון או על טקס האסיף האחרון. ודאי משהו שהקפיטול היו מכתיבים.
אני שוקעת כל כך במוזיקה וברחש בועות מתפוצצות, שאני לא שמה לב שהוא מגיע. תומס פותח את הדלת בתנופה וכמעט מקבל התקף לב כשהוא רואה אותי שם.
תודה לאל שיש קצף. אני פולטת צווחה ומכניסה את ראשי למים. אני מוציאה אותו כשלא נותר לי עוד אויר בריאות. "מה אתה עושה כאן?" אני מתנשפת.
הוא רק ממשיך לחייך חיוך מעצבן. "תביא לי מגבת," אני אומרת לו. הוא עדיין ממשיך לחייך כשהוא מגיש לי אותה. "אתה לא יכול לדפוק בדלת?"
"דפקתי." הוא אומר. "לא ענית אז נכנסתי."
אני מגלגלת עיניים. "תעצום עיניים ותפרוס את המגבת." אני פוקדת עליו באותו קול עצבני. הוא עוצם ואני יוצאת. הקצף הבוגדני הזה גולש מגופי אל המים כאילו היה משומן. אין לי במה להתכסות. אני מתקרבת ממש עד למגבת ומושכת את קצותיה אליי. "סיימת?" שואל תומס.
"יש לך בקשות נוספות?" אני מתרגזת.
ברגע שאני יוצאת מהאמבטיה אני פותחת את אחת מדלתות הארון שלי ומתלבשת מאחוריה. "את ממש רגישה," אומר תומס. "במחוז היו בנות שהיו מסתובבות ממש בלי כלום, אבל זה היה רק כי היו עניות, כמובן. את עשירה?" שואל.
"לא. אימא שלי עובדת בחנות בגדים. איכשהו תמיד היה לי משהו חדש ללבוש בכל שבוע," הוא מחייך, ואני נזכרת במשהו. "תגיד, אתה מכיר במקרה את ברי וצ'ייסה מייסון?"
הוא מביט בי ממושכות. "לא, הוא אומר. "למה?"
אני מהרהרת בתשובתי. סביר להניח שלא יאמין לי אם אגיד שאני חושבת שיש בניהם קשר משפחתי, לאור העובדה שאני לא מאמינה לזה בעצמי. ואני לא זקוקה לירידה בתדמית שלי יותר ממה שזה כבר עכשיו, אם זה אפשרי בכלל. "הן חברות שלי. אחיות. והן נורא דומות לך." אני יודעת שהשקר הזה עוד יתנקם בי בסוף, אבל בינתיים הוא לא מזיק לאף אחד. נראה לי.
"כל המחוז שלנו נראה אותו דבר." הוא אומר. לא נראה שהוא השתכנע. אני לא טובה בלשקר.
כמובן שנמנעתי מלהזכיר שעיניה של ברי דומות במדויק בתכולתן לצבע עיניו, ומבנה גופה של צ'ייסה כאילו הועתק ממנו. אבל אני והוא נראים כאילו נשלפנו מאיזו מכונת שכפולים. באמת.
"לא יודעת. חשבתי." אני נוטלת מסרק מהכיור ומסרקת את השיער.
אני רואה במראה את תומס מתיישב על המיטה שלי. יש שקע במקום שהוא התיישב. "אוי. אני בטוח שהאווקס 'יצרח' עליי כשיגלה מה עשיתי." הוא צוחק ונשכב על המיטה.
אם מבטים היו יכולים להרוג, הוא היה כבר מת. "מה יש לך? " הוא שואל כשהוא מתרומם ומסתכל עליי. "עוד חברה שלי. טיילר. היא אווקס נפשית. כל המשפחה שלה מתה ברעידת האדמה ההיא."
"אני מצטער." תומס אומר. הפעם נראה שהוא באמת מתכוון לזה. "זה בסדר. היא לא אוהבת לדבר על זה. כאילו שהיא יכולה בכלל." אני אומרת ומתיישבת לצדו. "אז מה הסיפור שלך?"
הוא נושם עמוקות ומתחיל לספר. "אימא שלי נעלמה בתקופת רעידת האדמה. אחותי מתה שם. נשארנו רק אני ואבא שלי. אני זוכר משהו, אבל זה לא עוזר כל כך. מן כזה קול צרחה. ובכי."
אני מסתכלת עליו ובאמת מצטערת בשבילו. "גם אבא שלי נעלם. קצת אחרי רעידת האדמה, נראה לי. ואז והגענו לצפון מחוז שבע ואימא שלי פגשה את החברה שלה לייזי." אני אומרת. "מצבנו לא ממש השתפר מאז. אחותי ברי, כל הזמן בוכה מאז שהחבר שלה נשלח למשחקים. ובגלל אבא."
הוא לא יודע מה להגיד. אז אני פשוט מחבקת אותו.
זה נעים, להרגיש סוף סוף בידיים עוטפות אותך. מחממות את לבך הקריר מעצב. כמעין שמיכה על הגב הרזה.
"למה באת לפה בכלל?" אני שואלת אותו אחרי איזה חמש דקות.
"לא חשוב. אני לא זוכר אפילו." הוא אומר.
אנחנו מבלים את שארית הערב בסיפורים מהמחוז. בערך בשתים עשרה בלילה אני מצליחה סוף סוף לישון. הוא מכסה אותי בשמיכה, ואני בקושי שומעת את צעדיו החרישיים כשהוא חומק החוצה מהדלת.