משחקי הרעב העשרם וחמש- הרבעון הראשון (4)

בלילה אני חולמת חלום מוזר. אני קשורה לעמוד, יחד עם תומס, וקריאות הבוז צורבות באוזניי. אני מרגישה גם באבנים שמושלכות עליי. ואז אחת פוגעת לי בפנים ואני מתעוררת.
זה לא לילה, זה לא חלום. טוב, זה כן, אבל חלום שאני לא מסוגלת לחשוב על דבר מלבדו. אני כאן במרכז האימונים, ותומס זרק עליי גרגיר יער כדי להסיט את תשומת ליבי.
"אאו," אני אומרת. "מה אתה עושה?"
"את לא מקשיבה," הוא אומר בפנים חמורות-סבר. "את רוצה ללמוד הסוואה או מה?"
"או מה," אני עונה ומגחכת. "זה לא צחוק," הוא מתרגז. "אם אנחנו רוצים לשרוד, כדאי שנלמד משהו מועיל."
"מועיל?" אני שואלת. "אם אתה רוצה באמת משהו שלא בהכרח יפחיד, רק ירתיע את היריבים שלנו, כדאי שנלך לעמדת השלכת הסכינים."
אנחנו משליכים סכינים על בובות, קושרים קשרים, לומדים הסוואה אחרי יומיים של שכנועים מצד תומס. בדיוק כשאני צובעת את העור שלי במין משחה ירוקה כזו שעשויה ממחטי אורן, מבלוטים וממים, היא אומרת, "אני חושבת שזה יילך יותר טוב עם עלים מעוכים."
זו היא. הנערה ממחוז שמונה עם העיניים הכחולות והשיער השחור. "את חושבת?" היא מהנהנת. היא מכינה תערובת חדשה ומחליפה את מחטי האורן בעלים. "הנה," היא מורחת את המשחה על פניה ונשענת על שיח. היא עוצמת עיניים. בקושי אפשר לראות שהיא שם.
"יפה," אני אומרת. "רוצה ללמוד עוד שיטה להסוואה?" היא נראית להוטה מאוד, אז אני מראה לה תערובת של גרגרי יער וחול. אני משעינה את עצמי על רקע סלע והיא פוערת פה. "כל כך פשוט, כל כך מחושב."
פתאום אני שמה לב למשהו בקול שלה, לא מבטא קפיטול או קול רגיל. קול מיוחד. הז' מודגשת, הר' בקושי נשמעת. כנראה משהו בהבעת הפנים שלי הסגיר אותי, כי היא אומרת,"אני צרפתייה."
"מה?"
"צרפתייה. זה עם שהיה פעם ונכחד. בגלל זה בחרו בי. כי אני שונה. לא התנהגתי כמו כולם." אני מרגישה כל כך משונה. בי בחרו סתם כי לא היה מישהו אחר. אבל בה? מה היא עשתה? רק בגלל שהיא שונה בחרו בה?
אני משתדלת לא להתחבר אליה יותר מדי. רק נקווה שלא יהיה לי קשה להרוג אותה אחר כך.

"בחיים שלי לא הייתי כל כך לחוץ."
אני מסכימה איתו לגמרי. המיועדים שמקובצים בצפיפות ובשקט כאלה, הספסל הקפוא, התור שלך ההולך ומתקרב עם כל מיועד שנכנס, גורם לתחושה כללית של קלאוסטרופוביה.
"תומס לורד."
אני רואה אותו קם באטיות ועושה את דרכו לעבר הדלת. "בהצלחה," אני אומרת לו. הוא מהנהן קצרות ונכנס.
עשר הדקות הבאות עוברות עליי בייסורים. אין לי מושג מה אני הולכת לעשות. אולי להסתוות. להשתמש קצת בשיטות שלמדתי מהצרפתייה ההיא. מה שמה? שכחתי לשאול אותה.
"ארינה מייסון."
כל שיערי השחור סומר, עיניי השחורות מתנוצצות. אני מרגישה בעקיצת יתוש ומגרדת עד שזה כואב. כמה מוזר נראית העקיצה על עורי. אדום על רקע חום.
הדלתות הענקיות נפתחות, ואני מרגישה במבטיהם של קברניטי המשחק נעוצים בי. אני משתדלת לא להפגין לחץ או פחד.
אני מביטה על התחנות השונות. תחנת ההסוואה. תחנת השלכת הסכינים. תחנת קשירת הקשרים. התוכנית מתחילה להתגבש אט-אט במוחי.
אני לוקחת חבל ארוך מאוד ותולה אותו בקצה אחד העמודים הגבוהים וקושרת אותו לאחד המתקנים הנמוכים יותר. אני לוקחת בובה וקושרת סביב צווארה חבל קצר. אחרי שתליתי אותה אני מתחילה למרוח קצת מהמשחה שהצרפתייה לימדה אותי. עם עלים, אני חושבת. בלי מחטי אורן.
אני לוקחת חוט תיל וקושרת אותו לבובה. אני מחזיקה בקצה האחר בידי. אני מתמקמת בתוך אחד השיחים, אבל לא לפני שלקחתי סכין מדוכן הסכינים. הבובה תלויה על החבל ללא זוע. התיל מוחזק בידי.
אני מסוגלת לשמוע את הלב של קברניטי המשחק דופק. בום בום. בום בום.
אני משחררת את התיל ושמועת צרחות בהלה מקברניטי המשחק. אני משליכה את הסכין במהירות ובדיוק רבים והוא ננעץ בול במטרה. אני קופצת מהשיח ומולקת את צווארה של הבובה.
התשואות אדירות. קברניטי המשחק שורקים, צועקים, מריעים לי. אני סחרחרה מההצלחה, ואני יוצאת עם חיוך גדול על הפנים מהצד השני של הדלת. בדיוק קוראים למישהו אחר, מישהי אחרת. ממחוז שמונה. אני מנסה לשמוע את השם, אבל לשווא. כנראה אצטרך לחכות עד למשחק בשביל לדעת את שמה של הצרפתייה ההיא.
אני מדלגת בדילוגים משונים כאלה אל חדר האוכל. פטרישה, תומס, הסטייליסט שלי והסטייליסטית של תומס כבר ישובים שם. הם נראים ממורמרים בהחלט. "הכל בסדר?" אני שואלת אותם.
"תומס עשה טעות מטומטמת," מסננת פטרישה בזעם.
אני מקשיבה לסיפור. מתברר שתומס ירה קצת חצים ולא הצליח לפגוע במטרה פעם אחת אפילו. אז הוא רצה להראות להם משהו מרשים. חרב. "אוי לא.." אני מגמגמת. תומס מפשיל קצת את החולצה, ואני רואה תחבושת מוכתמת בדם מכסה את הבטן שלו. "תומס!" אני מסננת ורצה לחבק אותו. "אתה לא נורמלי."
"אני יודע." הוא אומר. "אבל אולי תספרי לנו מה את עשית. אולי זה ישפר לי את מצב הרוח."
אני מספרת להם."והם פשוט צרחו, צעקו, זה היה נפלא." אני מרשה לעצמי לחייך. הסטייליסט שלי בוחן אותי במבט זועם. "את בטוחה שאת לא עובדת עלינו?"
"בטוחה." אני אומרת. הוא מחייך חיוך קטן. "את זה עוד נראה."
כשהסטייליסטים ופורשיה הולכים להתקלח ואני נשארת לבד עם תומס, אני אומרת לו:" אם תקבל מתחת לשש, אין שום סיכוי, ינכשו אותך לגמרי."
"אני יודע," הוא אומר בעייפות. "אבל את תעזרי לי. נכון? נכון?" הוא דורש תשובה. "אני אנסה," אני עונה.
אנחנו נכנסים לחדר גדול עם המון פופים. טלוויזיה אחת מכסה רבע קיר ואנחנו מתיישבים מולה.
הקרייריסטים של השנה זוכים בציונים מפחידים של עשר עד אחת עשרה. הרבה מיועדים מקבלים שש או שבע.
ואז מגיע הציון שלי. אני כוססת ציפורניים.
עשר.
פטרישה צורחת ופולטת משהו לא ברור, הסטייליסטים באים לחבק אותי. "עבודה טובה." פטרישה אומרת לי. דמעות עומדות בעיניה.
הם ממהרים לשבת ולצפות בציון של תומס. כמציגים אותו לא נשמעת שום קריאה, שום צעקה, שום שמחה מסביב.
הציון שלו הוא ארבע.