משחקי הרעב ה67: ג׳והאנה מייסון (1)

-41 שנים אחר כך-

אני קמה מהמיטה ספוגת זיעה ואט-אט מבינה שלעולם לא ישנתי. אל כאן לצדי, מביט בחלון, עיניו אדומות, מסרבות להיעצם מהלחץ הגובר.
אני צועדת לסוף המסדרון ודופקת על דלת חדרה של ג׳והאנה. במקום שלט לדלת, יש שם כל מיני ציורים וקשקושים ותמונות שהחברות והחברים שלה השאירו פה במהלך השנים. לפי מה שאני מבינה, די אוהבים אותה, בניגוד למה שאני הייתי כשהייתי בגילה, גיל 16. זו השנה שבה.. טיילר ו.. ברי וצ׳ייסה..
ג׳והאנה פותחת את הדלת.
״מה?״ היא שואלת בחוסר-סבלנות. על כף-ידה הימנית מצויר חצי לב, שנמרח טיפה. היא לובשת גופייה קצרה, מכנסיים מרופטות ושיערה השחור הארוך מפוזר על פניה. עיניה החומות-בהירות עם שבבי הירוק נעוצות בי בזעם.
״את צריכה להתארגן לאסיף. כבר תשע וחצי, נתתי לך לישון כמה שאפשר. ״
היא ממשיכה לנעוץ בי מבט. האם גם היא, כמוני, לא עצמה עין הלילה? האם גם היא חוששת מהשעה שתיים, השעה שבה האסיף יתחיל?
״בסדר,״ היא אומרת בזעף וטורקת את הדלת בפניי. אני נאנחת קלות וניגשת לארון שלי. אני מוציאה משם את בגדי האסיף החדשים, חולצה קצרה לבנה וחצאית בצבע תכלת תואמת. שתיהן סרוגות ממלמלה.
אל כבר נמצא במטבח וטורח על הכנת ארוחת הבוקר. ״דייסת שיבולת שיבולת שועל זה בסדר?״ הוא שואל אותי ואני מהנהנת. ״עדיין צריך לעשות את החלוקה, בערך ב-11.״
אני, אל וג׳והאנה מחלקים את רוב האוכל שלנו לתושבי המחוז. אחרי שניצחתי במשחקים נשאר לי המון זהב, ותמיד היה לנו מה לאכול. אז אנחנו מביאים קצת לחברים של ג׳והאנה, לידידים שלנו מהעבודה, לסוחרים בשוק ועוד רבים אחרים.
אני לוקחת סלסילה שג׳והאנה ארגה מעשבים בקיץ. אני מכניסה לתוכה גבינת עיזים, שמנת, לחמים, פירות, ירקות, מיץ תפוזים, בקבוק מים וקצת שמן.
ג׳והאנה יורדת למטה בבגדי האסיף שלה: חולצה קצרה בצבע אפור בהיר, וחצאית לבנה עד השוקיים. ״את נראית מדהים.״ אני נושקת על לחייה. היא מעווה את פרצופה ומושיטה לי מסרק. ״את יכולה לעשות לי תסרוקת לאסיף?״
אני מתחילה בעבודה. עשרים ואחת צמות כרוכות בתסרוקת מסובכת סביב הראש. אני מעטרת את ראשה בפרחי זכריני תכלחלים.
״תודה.״ היא אומרת ולוקחת את הסלסלה. אני רואה אותה רצה במורד שביל הגישה החוצה ותוהה אם זו הפעם האחרונה שאזכה לראות אותה חופשייה ומאושרת.

אני נעמדת בקבוצת הורים מודאגים. אף אחד לא מדבר. ג׳והאנה, בולטת בזכות הפרחים בשיערה, נעמדת בקבוצת בני שש-עשרה יחד עם חברותיה. מבטיהן כבר לא עליזים כמו קודם.
״משחקי רעב שמחים!״ מזמרת המלווה של המחוז שלנו, ג׳ול קולד. הייתי שמחה אם פטרישה הייתה מלווה אותנו ולא ג׳ול. היא קצת מעצבנת, במיוחד הלבוש שלה, ציפורניים באורך 8 ס״מ צבועות בלק כסוף שמסנוור בעיניים.
״וכעת, נתחיל!״ היא קוראת וניגשת לפתקים שבכדור הבנות. אני רואה, שוב, את ג׳והאנה, מחזיקה אצבעות מאחורי גבה. פטרישה קוראת בשם, ואני מרגישה בבת-אחת איך כל עצבי נדרכים, גופי נעשה חלש, ודמעות נקוות בעיניי.
לא צריך להיות בלש כדי להבין איזה שם עלה בגורל שגרם לי התמוטטות נפשית כזו.