משחק הצללים – הקדמה

הוא תחב כפות ידיו עמוק בכיסיו, מחל בהתקדמותו אל עבר הסלע המוכר הניצב לצדי האגם השקט, הרגוע, צעדיו כבדים ועייפותו גוברת.
הוא חייך חיוך זעיר, מגביר קצב צעדיו ומחליק ידו לאורכו ורוחבי קימוריי הסלע החלקלק, מנקהו מאבק או כל דבר מה אחר, הלא הסלע היה כמקום פיוס עבורו, כמקום לשחרר לחציו בו, לבהות באגם הזע באיטיות כלפניו ולנקות מחשבותיו ותהיותיו, לחשוב באופן צלול ונטול טעויות.
הוא נשען על גביו ומשך עצמו מעלה, מייצב גופו בנוחות ובוהה במימי האגם הכהים עולים ומלטפים האחד את השני, ממשיכים בדרכם כבדרך קבע, תהיותיו החלו צפות ועולות וכמו כן מחשבותיו, מסבות תשומת ליבו מהעיקר ומפנותו אל עבר התפל, הסיטואציה בה חיי והתמודד, הניסיונות הקשים והכושלים להיפטר ממנה.
הוא ייצב מבטו וסקר שפתו הנגדית של האגם השלו, את עציו ירוקי העד המצלילים אל תוך היער, את שיחיו הכהים המוארים על ידי אור הלבנה המלטף, על הפרחים המלבלבים והחיות המתנועעות בקצב איטי ורגוע, כמושפעות ממקור החיים האינסופי. הוא חייך חיוך מטופש והתקדם אל עבר האגם, מכניס כפות רגליו בזו אחר זו, נהנה ומתענג על הקור הממכר ועל הרוגע המלטף.
הוא החל צועד במימי האגם, חש במגעם מספיג מכנסיו וקרב אל גופו, חש בקור הממכר סוקר ובוחן כל פינה ופינה בגופו, מחפש אחר פגם או דבר מה נבדל, אחר.
רשרוש עלים קליל קטע מחשבותיו, הוא סקר סביבתו בתדהמה, בבהלה, האם מתקיימת ישות נוספת לצדי האגם? הלא חשב כי זהו מפלטו שלו, ולא היו ברצונותיו חלוקתו.
הוא סקר סביבתו בדקדקנות, מבחין בדמות מוצללת מתקדמת בריצה אל עבר היער האפלולי, עושה צעדיה ובריחתה כחייה תלויים בכך. הוא הוקסם מזריזותה חסרת הפגמים, אך עם זאת סוקרן לגביי פניה ודמותה, הלוא הוצללה קודם לכן ואין ביכולתו לנחש פניה.
הוא חייך חיוך זעיר וערמומי ומתח ידיו, שולחן כלפניו ומזנק אל מעמקי האגם האפלוליים, המסתוריים. הקור המלטף הצליף בגופו כפגשו לראשונה, כמאיים לפגוע וליירט תחושותיו. הוא צחק בינו לבין עצמו, בליבו, יודע כי אין דבר היגרום למקור כוחו להפנות גבו אליו, יודע כי לא קיים מצב כי מקור כוחו יופנה כנגדו.
הוא עצר נשימתו והניח לכוחותיו להתחדש, מאיר קרקעית האגם באורו הבוהק, המסנוור, חסר המעצורים, עושה דרכו וגדל אף יותר, והנה נעצר ונשימתו שבה אליו.
הוא שחה את דרכו אל מחוץ לאגם, מסיר חולצתו, הלוא אין בצורכו אחריה, הלוא הכבידה גופו. הוא הסיר מגנו, הלוא אין בצורכו אחריו, הלוא הדמות הנראית כרצה אל בין צללי היער נראתה לא אחרת מאשר נקבה. ומדוע לו ללבוש מגנו כנגד נקבה?.
הוא תחב אצבעותיו בין זקיקי הדשא הזעירים אשר התפרשו לאורכה של שפת האגם, מחייך חיוך רחב ומחל בריצתו, אל עבר מעמקיי היער, בין צליליו, אל עבר הלא נודע.