משפחה מפורקת – הקדמה
זאת ההקדמה לאחד מהסיפורים בהמשכים שרציתי לכתוב:
שמי הוא דניאל.
ואני בן. הכי חשוב שידעו שאני בן. אבל מהתחלה.
אני לא כל כך מרוצה מהחיים שלי.
אני לא ממש רוצה שיהיה לי מה שיש לי.
אני רוצה דברים אחרים.
אני כבר לא יודע איך להגדיר את עצמי. כבן או כבת.
עשיתי טעות חמורה בעבר ואני לא יודע איך לתקן אותה.
פעם בגלל שילד צחק עליי. התנהגתי כמו בת למשך שבוע.
זה היה הדבר הכי גרוע שעשיתי.
אחותי דינה ואני דיברנו על זה כמה שנים אחרי.
היא הבינה ממה שאמרתי לה שאני לא מסוגל להגיד שאני בעצם בן.
אני לא יודע מה יגידו על זה ומה יעשו. אני מעדיף לא לעשות דבר בנידון.
"אני מעדיפה שתעשה משהו, אני אקרא לך כמו בת את זה מה שאתה רוצה" דינה אמרה.
אם זה מה שאני רוצה? אבל אני לא רוצה. זה מה שאני צריך.
כולם חושבים שאני בת.
כולם חוץ מהמשפחה שלי. המשפחה שלי? המשפחה שלי לא איתי בכלל!
חוץ מדינה, אחותי. רק היא לא עזבה אותי.
קראתי פעם משהו ביומן של אימא שלי ואני יודע עליה דברים שההורים שלי לא היו מספרים.
אימא שלי כתבה את היומן כשהייתה קטנה. ההורים שלי כתבו ביומן תמיד.
אבל הוא היה של אימא שלי.
הנה קטע ממה שהיא כתבה פעם:
"שלום קוראים לי רונה.
בבית שלי יש את אימא שלי, רונית אחותי רינה ואת בני הדודים שלי (והדודים): דודה טלי, בת דודה טל בת דודה טליה ובן דוד רוני.
יש לי מקום שרק אני יודעת עליו ואני הולכת לשם שאימא שלי מציקה לי או עושה משהו שאני לא רוצה או שסתם אני כועסת/עצובה.
הלכתי למקום הזה ורוני בא אחרי.
הוא אמר לי "רינה, אמרה לי סוד, סוד שלא תרצי לדעת".
אמרתי לו "אם אני לא רוצה לדעת למה אתה אומר לי?" והתחלתי ללכת אבל הוא תפס אותי ואמר לי "סוד שאולי לא תרצי לדעת, אבל את חייבת!!"
אני עוד לא יודעת כמעט כלום על החיים שלי. רוני לא יודע יותר ממני. הוא בסך הכול גדול בשנה. אני לא יודעת למה אבל חשבתי על הילדה שאצלנו בבית.
אימא שלי ואימא של רוני מגדלות אותה. למה אני ורוני צריכים לבחור לה שם?"
היא ידעה לכתוב בגיל מאוד מוקדם. את היומן שלה התחילה בגיל ארבע.
פעם הסתכלנו על התמונות של המשפחה, אני ודינה.
"לאימא קראו רונה פעם." דינה אמרה.
"עכשיו קוראים לה רונית. היא בת שלושים ושלוש.'
"בתמונה הזאת היא בת עשרים. היינו שני שנה."
"ואת זוכרת את זה?"
"נראה לך?! לאבא קוראים אודי. פעם קראו לו רוני, אתה זוכר?"
"זה היה בגיל ארבע, אחרי שמאיה ברחה."
"אבא היה בן עשרים וארבע. אבא עכשיו בן שלושים וארבע. בבקשה אל תזכיר את מאיה"
יש לי אחות גדולה בשם מאיה. היא לא שינתה את שמה. היא בת שלושים.
נשמע מוזר שאחותי קטנה לא בהרבה שנים מההורים שלי? אני לא יודע בדיוק איך אבל אם קראתי ביומן שזה נכון, זה נכון.
יש עוד משהו מוזר – החיים של ההורים שלי מאז שהגיעה מאיה אליהם. על כל זה כתוב היומן.
וגם – זה שההורים שלי אחים.
הם לא לגמרי אחים. רק יש להם אותו אבא. פעם הם חשבו שהם בני דודים… הם לא אמרו לי מה שהם חשבו. ראיתי שהם כתבו הרבה פעם. הרבה דברים שקרו בחיים שלהם נמצאים ביומן.
כשהייתי קטן, עוד לפני גיל שנה, מאיה ברחה מהבית.
היא הייתה אז בת שש עשרה.
כשהייתי בן שבע בא שלי עזב אותנו, עזב ולא חזר.
יום לפני שהוא עזב הוא בא אליי ואמר לי שהוא אוהב אותי ולא משנה מה יקרה הוא ימשיך לאהוב.
לא הבנתי מה קורה אז. כשבאתי להגיד לדינה אימא שלי עצרה אותי ולא נתנה לי לעבור.
בגיל תשע אימא שלי עזבה אותי ואת דינה. נשארנו לבד יומיים. לא היה טוב לנו לבד.
יומיים אחרי שאימא שלנו עזבה הגיע מישהו שלא הכרנו קודם.
הוא אמר שקוראים לו עידן ושהוא ורונה היו ביחד פעם. רונה… לקח לי זמן להבין שפעם קראו לאימא שלי רונה. לדינה לקח פחות זמן.
עידן אמר "אני יכול לשמור עליכן עד שרונה תחזור, אולי כמה חודשים…" כמה חודשים? אולי כמה שנים?! כמה שנים כבר… חמש שנים עברו מאז. עכשיו השנה השישית.
"ועכשיו הגיע הרגע שתחזרו. אתם יודעות… אני לא בטוח שאני יכול להמשיך לגדל אתכן. אני לא אצליח. אני לא רוצה שיקרה לכן משהו" הוא עצר ומלמל "למרות שאתן גם הבנות של רוני…"
"אתה סתם לא בטוח בעצמך" דינה אמרה ואני המשכתי אותה "אני בטוחה שתצליח" אני בן אבל אף אחד חוץ מהמשפחה שלי לא יודע שאני בן. ואני לא מחשיב את עידן כמשפחה שלי.
" אז" עידן המשיך "אני שולח אתכן שוב לפנימייה"
למה עכשיו עידן הביא אותנו לפנימייה? תמיד הוא הביא אותנו, רק שנה שעברה לא.
מעניין מה יקרה בפנימייה.
אני מקווה שלא יגלו שאני בן, ואם כן, באמת אני מקווה שכן ושלא יקרה משהו רע.
אני כל כך פוחד שיגלו ואני לא יכול לחשוב מה יקרה.
מאז שהתחלתי להתנהג כמו בת אני ממשיך להתנהג כמו בת. אימצתי לעצמי קול של בת. בהתחלה היה לי קשה לדבר אתו הרבה זמן אבל עכשיו הרבה יותר טוב. אני מתלבש בבגדים של בנות אני פשוט נראה כמו בת. ואני כל כך שונא את זה.
אני רוצה להיות אני, שידעו מי אני.
אם רק מישהו היה יודע ולא היה צוחק עליי…
אני לא מכיר את כל המשפחה שלי.
אני לא בטוח גם מה קרה לסבא שלי.
כל פעם שאומרים לאימא שלי משהו והיא דואגת מזה היא ממלמלת דברים שאני לא בטוח איך הם קשורים… אבל הם חייבים להיות קשורים. היא ממלמלת דברים כל הזמן כשהיא מודאגת.
כששאלתי את אימא שלי מה קרה לסבא שלי היא מלמלה כל הזמן "חטיפה, חטוף, חוטפים" וגם עוד מילה "דיסנילנד" מה זה קשור? אני יודע שזה קשור.
"צריך לברר מה זה אומר" דינה אמרה לי אחרי שהיא שמעה מה אימא שלנו אמרה.
לא יכולנו לברר. יום אחרי היא נעלמה.
מקווה שיהיה טוב בפנימייה.
תגובות (6)
אני הולך להיות מאוד ביקורתי בתגובה הזאת, אבל זאת אך ורק למטרת שיפור כתיבתך.
קודם כל, הסיפור לא מסודר בכלל כשזה נוגע להשתלשלות אירועים ואפילו רווחים בין שורות. מיד אחרי כל שורה, מגיע אירוע חדש, בלי הזדמנות לעכל או להבין במלוא האחוזים את אותו האירוע. מבלי להעליב, זה מרגיש כאילו מישהו לקח כמה שורות מכמה סיפורים שונים וערבב אותם בטקסט אחד.
עוד דבר לשים לב אליו הוא שאת כל האירועים שקרו (וקרו הרבה) אנו יודעים לאחר שמישהו סיפר אותם מבלי התקדמות או אירועים שקרו בסיפור, שהם מובילים לחשיפתם. זה לא כל כך שונה מאשר לקרוא אנציקלופדיה, ולא במובן טוב כי זה אמור להיות סיפור שאמור לסחוף אותנו ולעורר בנו רגשות ומחשבות.
ועוד משהו: כשאת כותבת בתחילת הסיפור "נקודת מבט של דניאל" שוב, זה מדחיק את העובדה שזהו סיפור ונותן הרגשה של טקסט תיאטרלי. יש הרבה סיפורים שעושים זאת, אך חשוב שתדעי שדבר זה מאוד מרחיק מהרגש, בהנחה שאת לא רוצה לעשות זאת.
אז, אסכם הכל בשלושה שורות:
1. סדר בסיפור והרחבת אירועים.
2. חשיפת מאורעות בעזרת דיאלוגים, קונפליקטים או בכל דרך שלא קשורה להסבר ישיר.
3.עוררות רגש ונתינת תחושה שאנו קוראים סיפור.
לא הייתה לי כלל מטרה להעליב. התגובה הזאת הייתה רק במטרה לשפר. ושוב, משהו שאת חוזרת עליו כל הזמן- מבקשת את אישורם של אנשים אחרים בכדי להמשיך לכתוב. למה? למה שרצונם הוא מה שיקבע אם תמשיכי לכתוב או לא? כשכותבים על מנת לרצות, הסיפורים יוצאים פחות מעניינים וגם פחות מהנים. גם לכותב, וגם לקורא.
אני מקווה שזאת תהיה הפעם האחרונה שתחשבי שהאנשים הם אלו שצריכים לאפשר לך מה לכתוב ומתי. אמנם, אני מבין את הרצון לקבל תגובות ועצות, כי זה ללא ספק חלק בלתי נפרד מכתיבה שאותה משתפים אם אחרים.
אז, אני רוצה להגיד לך, בגלל שאני רוצה שתכתבי ותצליחי, תמשיכי. ובגלל שהלב שלך רוצה בכך :)
תודה על תגובתך מלאת הביקורות (לא הייתה לי מילה אחרת אבל לא התכוונתי במובן הרע. לא הייתה לי מילה לביקורת שמשמעותה היא טובה ולא רעה) ואמרתי שאני חושבת שאני לא אהיה עצובה ממך? אז כנראה זה נכון. אתה כותב שאני מעריכה. אולי מכותבים אחרים שהיו כותבים מה שכתבת מילה במילה הייתי מרגישה עצב רב אך ממך לא הרגשתי עצב כלל. בסוף התגובה כן הרגשתי שמחה.
בחלק הביקורתי לא הרגשתי כלום, אדישה, ולא התכוונתי לרע. זה באמת היה טוב.
את ההקדמה כתבתי אתמול בלילה. לא יכולתי לשים לב לכל הפרטים שהיו בביקורת שלך. אני גם חושבת שלא הייתי כותבת מספיק טוב בזמן שאני מודעת לעצמי יותר.
אני מעדיפה שתתן לי הערות בונות (הבנתי שבהתחלה הייתי אמורה לתאר את תגובתך מלאת 'ביקורות בונות' אך אשאיר מה שכתבתי)
כשאתה נותן לי את תגובתך כמו שהיא, בלי להחסיר אף פרט, אני יודעת מה לתקן ואני רוצה לדעת מה לעשות כדי לכתוב יותר טוב.
אומי :)
ניסיתי לשפר עד כמה שאפשר.
שיניתי את הסיפור בהרבה.
מקווה שיצא טוב.
אומי :)
יש שיפור, ללא ספק. אמנם, קשה להתייחס אל הסיפור בתור סיפור בגלל הצורה שבה הטקסט מסודר. לא צריך להיות מרווח בין שורה לשורה בסוף כל משפט. מרווחים בדרך כלל נכנסים בין מעבר ממקום למקום בסיפור, הפרדת טקסט לקראת סוף סיפור ליצירת מתח או הסבר שחותם את הפרק או כאשר דמות מסוימת קוראת קטע כתוב בסיפור אשר נכתב כאילו אנו היינו הדמות הראשית (כמו היומן של רונה. כל הכבוד דרך אגב שכעת סיפרת את הסיפור בעזרת מאורעות ולא ישר מפיך).
עדיין אמנם, חסר סדר בסיפור, שלא לדבר על העובדה שיש מעט פירוט לגבי כל דמות וגם חלק מהמאורעות. אנחנו אפילו לא יודעים מהו המראה החיצוני של הדמויות. את צריכה לחשוב שסיפור כתוב הוא בדיוק כמו קומיקס, רק ללא תמונות ואיורים. לכן, מתפקיד הכותב לתאר במילים את כל מה שהקורא אמור לראות (כמובן, תיאור מנימליסטי למקומות או דמויות משניות יכול לעבוד גם הוא, מכיוון שלא ממש נתחבר אליהן כי הן לא הולכות להיראות בסיפור הרבה זמן. אמנם, לדמויות ראשיות ומקומות ראשיים, יש לתאר אותם בפירוט) דמייני גם שבכל פעם שמישהו קורא סיפור, סרט רץ בתוך ראשו, המציג את כל הדמויות, האירועים, והמקומות שנמצאים בו. ללא תיאור, איך יוכל הקורא לראות את הסרט כמו שצריך?
אני הייתי ממליץ לך, גם אם זה מאוד קשה, לכתוב את ההקדמה מהתחלה.
במשפט אחד שיסכם את כל הביקורת- תני לנו הרגשה שאנו קוראים סיפור ולא טקסט.
זהו זה. כמו שאמרתי, יש שיפור. כל הכבוד :)
תודה :)
אבל לא אכתוב שוב את ההקדמה.
כשכתבתי את הסיפור אצלי לא הייתה הקדמה.
גם בסיפור עצמו אסביר דברים שהסברתי כאן.
עכשיו אעתיק מה שכתבתי כבר ואשפר.
כבר כתבתי את הפרק אז לא אוכל לשנות לגמרי מה שאצטרך.