מתוך יומנה של נערת זבל.[ אשמח אם תקראו..]

אני מסתכלת על הדף, בקושי, עיניים דומעות. ואני בכנות לא יודעת מה לכתוב כאן.
אני לא יודעת מה לספר לכם. מבלי שירגיש לי כאלו אני מקיאה את כל הסודות הכי כמוסים שלי. אבל מספיק בשביל להרגיש שאני משוחררת.
אני צוחקת. אני בוכה. אני מחייכת. אני דומעת. אני מאושרת. אני כואבת. אז מה אני.?
למה זה כל כך קשה לדעת איפה אני עומדת? למה אני פשוט לא יכולה להחליט?
למה כולם חושבים שאני משהו אחד. אני חושבת שאני משהו שני והמציאות רחוקה מלהיות שניהם.? למה אני לא מבינה מה שאני רוצה מעצמי?
למה הסוף נראה כל כך רחוק? למה הסוף נראה לא אמיתי ? לא הגיוני, בדיה. שקר כוזב? למה?
באמת שקשה לי. ואני שומרת. ואני לא מספרת. ואני מחייכת. ואני דומעת, ואני כואבת והכל חוזר על עצמו. ואני לא יודעת מה לעשות, או שכן, רגע, בעצם לא.
וברגע שאני רק פותחת את הפה, לבקש עזרה, לבקש תמיכה. אני מקבלת כזאת סטירה מצלצלת שמשאירה סימנים להמון זמן. מה שנותן לי סימן אזהרה ל'מה לא לעשות'.
אין מקום בריחה לי. זה רוצה את הלב שלי. את הנפש שלי. אני מסוכנת. זה מתחת לעור שלי. אני שונאת את מה שנהפכתי. הגרוע הוא שהסיוט רק התחיל. אני חייבת להודות. אני מרגישה כמו מפלצת. אני מאבדת שליטה. אני נופלת. אבל אני קמה. אבל אני שוב נופלת, ושוב קמה, ושוב נופלת, עד שכבר אין לי כוח לקום, אז אני לא קמה. אני מנסה להיות יציבה. כדי לא ליפול. כדי לא להכאיב לעצמי יותר. אני לא אמות. אני לא אפגע. אני לא אפול. אני אשרוד. אני שקרנית גרועה.
אני כבר לא יודעת מה לחשוב. כולם תמיד מחייכים ושמחים. ואפילו אומרים שהם מקנאים בי. על היופי, על האופי, על החכמה. ואני ? אני צוחקת בפניהם, הרי למה להם לחשוב שגוש האשפה הזה שכאן הוא כזה מושלם כמו שתיארו? הם עיוורים? הם מסוממים? הם מעמידים פנים בשביל לגרום לי להרגיש טוב? ואני שואלת את עצמי. אם יש עוד כמוני, אנשים שבורים, אנשים פגועים, אנשים אבודים, אנשים שזרוקים בחשכה כשהם במצב הכי גרוע שלהם. אבל אני לא יכולה לענות לעצמי. כי אם אנשים עיוורים כל כך כשהם לא מבינים את הכאב שבפני. גלוי, אז אולי גם אני כזאת? לא מבינה את הכאב של האחר?
כשאני מחליטה לפתוח את הפה שלי. ולהגיד שקשה. כולם אומרים לי 'אני במקומך הייתי פועלת ככה..' אבל אנשים לא מבינים שזה כל הקטע!! אתם לא אני. אתם לא יכולים להרגיש את אותו הכאב. גם אם אותו דבר בדיוק עובר עליכם.
לפעמים, אני לא רוצה שיבינו אותי. אני לא צריכה שיבינו אותי. אני רק צריכה שיעזבו אותי. שיתנו לי להתמודד כי אני יודעת שאני אהיה עוד לבד.
אבל זה שאני רוצה להיות ככה, לא אומר שלפעמים אני לא צריכה לזרוק את כל זיבולי השכל לצד ואת כל הציניות שבי ופשוט לקבל חיבוק. חיבוק שאינו זמין
אני חושבת שזהו זה, זה דווקא משחרר לרשום לאנשים. אנשים שאני רוצה שיקראו ולא קוראים. אני לפחות לא מסתירה את הכאב. לא כאן. הגיע הזמן ללכת. עם הכאב הזה, אני בטוחה שנתראה בקרוב. רק לפני שאני אסגור אותך, רציתי להגיד לך תודה. תודה שאתה שומר את כל המציאות הכואבת שלי בסוד. תודה שאתה לא שופט אותי. תודה שאתה מקשיב לי. תודה שאתה הדבר היחיד שנותן לי הרגשה של שייכות..