נגד הטבע – פרק 5

יצאתי מהמשרד כרגיל, יום רביעי רגיל לחלוטין.
לא סיימתי את העבודות שלי לאוניברסיטה, אני חושבת שאני אעשה את זה בסוף שבוע הקרוב, ממילא אין לי תוכניות. כל החברות שלי טסו לחופשת האביב במקום חמים יותר מאשר לונדון, חלקן בקריביים וחלקן במלדיבים, רחוק ככל האפשר מלונדון הקודרת.
נשאר עוד שבוע אחד לחופשת האביב ואני לא עשיתי כלום חוץ מלחקור על המחלה "אינטאקטיליס" , בתרגום מלטינית "שאין לגעת בו\בה" , מוקצה אם מתחשק.
הכינוי שדבק במחלה הוא פשוט לחלוטין "המחלה", אבל אינטאקטיליס היה המושג המדעי, צמרמורות עוברות בגופי כשאני רק חושבת על המילה הזאת.
לא חשבתי שמילים יכולות להשפיע ככה, לגרום לצמרמורות ולשקשק מפחד למשמע המילה הזאת.
אבל זורם בעורקיי גם הרצון לדעת עוד, למה עד עכשיו לא נמצא פתרון?
השתעממתי בין דפי שבת 2019, קראתי כל כתבה של מיה כהן ויכולתי לשמוע את קולה מדובב את הכתבות שלה, את הפחד והחשש מהמחלה ואת הטרור שעברה כשראתה מיליונים של אנשים נספים ללא סיבה נראית לעין.
אני חושבת שהיא הראשונה שכללה את אלוהים והרימה אצבע מאשימה.
"כשחשבתי בתור ילדה קטנה על עולם מושלם, חשבתי על הבן זוג שיהיה לי ועל ארבעת הילדים שלי. תמיד רציתי תאומות ושני בנים, בן בכור ובן זקונים והתאומות באמצע. בעלי יהיה איש חכם שאני אוכל להתווכח ולדעת שלא משנה מה, בסופו של יום אנחנו לא כועסים אחד על השנייה אלא פשוט רוצים לשמוע את הדעות שלנו.
חשבתי גם על כך שאני אאסוף את הבנות משיעורי בלט ואת הבנים מהכדורגל ובעלי יכין ארוחת ערב ונשב כולנו מסביב לשולחן בבית הגדול והיפה שלנו בפרברים.
גדלתי כילדה תמימה שגם יד האלוהים נמצאת בדבר, וכל דבר שאני רואה בדרכי הוא בריאתו.
מהחלקיק אבק על המדף מלא התמונות של המשפחה שלי ועד לשמש הגדולה שכדור הארץ מקיף – הכול פרי דמיונו ובריאותו.
האם אינטאקטיליס היא בדיחה בשבילו? בדיחה מרושעת ומעוותת שיכולה להזכיר לי רק את סרטי הזוועה של "המסור", למה הוא משחק בנו ככה? מה עשינו כל כך גרוע שקיבלנו את העוול הזה?
אני מבינה שהמין האנושי התפתח מאוד והפכנו לחכמים יותר מאשר החיזור הרומנטי והאהבה ממבט ראשון כמו במחזות של שייקספיר ובספרים של ג'יין אוסטין.
עברנו את השלב הזה ועכשיו המושג "אהבה" איבד קצת ממשמעותו, אולי באמת ניצלנו אותו ובמקום לנסות ולחפש ולחזר אחרי אהבת נפשנו – הנפש התאומה שלנו, אנחנו בעד התענוג הרגעי והחסר משמעות של הסטוץ.
ניצלנו ומחזרנו את המשג אהבה והוא איבד כל משמעות כמו גרביים שנלבשו יותר מידי פעמים וכולן מצלוקות בחורים, אבל עדיין קיימים בעולם אנשים שכן מצאו את הנפש התאומה, את האור של חייהם.
למה גם הם צריכים לסבול? למה לא לתת לנו מכשול שקצת קל יותר לעקוף אותו? האם גם אנחנו נצטרך ללכת כעיוורים במדבר סיני עד שנגיע למחוז חפצנו?
אני תוהה אם זו באמת בדיחה אכזרית או שזה באמת מבחן.
אולי זה מבחן של אמונה ואם נאמין מספיק בכוחה של האהבה אנחנו נעבור את זה.
אם נפסיק לנצל את האהבה שקיימת בעולם ובאמת ננסה להיות ממוקדים על החשוב בחיים ונחזור למוס כמויות של פעם, אולי אנחנו באמת נעבור את זה.
אני לא רואה שום סיבה הגיוניות שבגללה פרצה המחלה ולפי מה שאני יודעת גם האנשים החכמים של העולם לא מצאו סיבה, אני חושבת שאני מצאתי ואלוהים הוא באמת אשם.
אבל הוא באמת אשם? הוא פשוט רוצה שנפסיק להיות עיוורים ונראה את מה שמונח לפנינו.
הוא רוצה שניקח את האהבה ונטפל בו כגוזל או תינוק רך, נטפל בו עד שהוא יגדל ויהיה מבוגר ויבין את נפלאות העולם וכרגע אלוהים לקח את האחד מהדברים הכי נהדרים עליי אדמות – האהבה.
היא נלקחה מאיתנו שלא בצדק ואני מפחדת שאין לנו דרך חזרה."
מיה כהן הייתה הראשונה שהאשימה את אלוהים במחלה אבל גם ראתה בזה מבחן, אלוהים בוחן אותנו ורוצה לראות אם אנחנו נצליח להבין את החוכמה שלו ואז אולי, אולי הוא יחזיר את מה ששלנו, את החלק החסר שלנו.
למרות שאני חושבת שוויתרנו על מציאת החלק החסר של הגבר, כל עולם התכנס לתוך עצמו ואהבה חד מינית תפסה תאוצה, אפילו השמרנים ביותר הבינו שאין יותר ברירה אחרת.
במהלך כל 21 שנות חיי היו לי שתי חברות, מעולם לא עברנו יותר מבסיס שני וגם לא כל כך התחשק לי.
כשדיברתי על כך עם פרנצ'סקה היא אמרה שאני חיה במאה הקודמת ושאני צריכה להתחיל להבין שככה העולם עובד ובגלל שאני כל כולי מרוכזת במחלה אז אני מפתחת לעצמי תקוות שווא שמשהו מהעולם הישן יחזור אלינו.
"אנחנו בעידן חדש כמו למעלה מ-150 שנים, תפסיקי לחיות בחלום, תחיי את היום." פרנקצ'סקה היא החברה הכי טובה שלי והיא תמיד תהיה שם בשביל להגיד לי את האמת המרה, והיא צודקת, אני יודעת את זה.
העולם יישאר כמו שהוא ואין לי מה לעשות בנוגע לזה.
כל זה עבר במוחי כשיצאתי מיערות גנט לכיוון העיר לנשנש משהו לפני החזרה ללונדון, טסתי מעל היערות כשפתאום האוטו החל לנוע בצורה מוזרה.
המוזיקה החרישה את אוזניי ולא הצלחתי להוריד את העוצמה, הבלמים לא עבדו ולא הצלחתי להוריד גם את המהירות שבה טסתי, ההגה היה תקוע והרגשתי בפעם הראשונה בחיי חסרת תועלת לחלוטין.
המנוע השמיע רעשים מוזרים וראיתי איך במהירות אני הולכת להתנגש בתוך אחד העצים של יערות גנט.
מיקדתי את כל הכוחות שלי ועצרתי את מהירות המכונית שלפחות אני אחיה מההתנגשות, אני לא חזקה מידי בשביל לעצור את כל האוטו.
עצמתי את העיניים וחלפתי מעל האגם בקרחת היער, ראיתי את העץ מולי והתנגשתי בעוצמה בעץ, לא חלפה פעימת לב אחת וכבר יצאתי מהאוטו שכנראה הולך לבעור עוד כמה שניות. לקחתי את התיק שלי ויצאתי החוצה.
העשן היה נוראי ולא יכולתי להפסיק להשתעל, לא ראיתי לאן אני הולכת ורק קיוויתי שאני לא אפול לאגם בטעות.
יצאתי מהעשן ונשמתי נשימות צלולות לכמה רגעים, פקחתי את עיניי וראיתי אותו.
גבר.