ניצוצות שבורים: פרק 2 + הרשמה.

פרק 2:
—————
"אני, אלי." אמרתי, "חברה שלך."
"אלי?, אני לא מכיר שום אלי, חברה שלי? אין לי חברה!" הוא אמר.
"מה, מה קרה לך?" אמרתי.
"אל…אל…יי…אלי…" הוא גימגם והתעלף.
"מה אלו הרעשים האלה?" הגיעה ריי.
ריי, זאת נערה בת 13, שגרה מולנו, היא תמיד הולכת עם שיער אסוף, צמת פרים, עם פס קטן בצבע סגול בוהק, יש לה עיינים סגולות, חיוורת מאוד, קצת נמשים באזור האף, רזה וגבוהה מאוד.
היא לובשת בד"כ בגדים של בנים, וברוב הזמן כשהיא נמצאת בבית המלאכה שלה היא לובשת סרבל ומתחתיו חולצה לבנה עם שרוולים קצרים.
היא טובה מאוד מאוד בבנייה.
היא שקטה, מתבודדת, ולא נחמדה לאף אחד.
הוריה עשירים מאוד והיא רק רוצה לברוח מהם כבר.
"שאלתי!" היא אמרה, "מה היו הרעשים האלה?!" היא אמר בכעס.
הצבעתי לה על איתן, היא רצה לעברו ונגעה לו באזור הלב.
"הוא נושם, אבל חלש מאוד, קרה משהו?" היא שאלה.
"נשמעה פצצה" עניתי.
"ו…?" היא שאלה בהמשכיות, "רק רגע! זה היה חזק מאוד?" היא שאלה, היה נראה כאילו מובן לה מאוד מה הייתה הפצצה הזאת.
"כן! מאוד חזק." אמרתי.
"אוי ואבוי!" היא אמרה, "זאת פצצת זיכרון חזקה מאוד, גם אם זה יפגע באחד הבתים, יקרה מקרה של זיכרון אבוד."
היא אמרה.
לאט-לאט, זלגה לי עוד דמעה, ועוד דמעה, היא הוציאה מהכיס שלה בד,
הבד הזה היה נראה בד מאוד, מאוד, רך.
היא לקחה את הבקבוק מים שלה מהתיק, ושמה קצת על הבד, קצת סחטה ממנו,
ושמה על ראשו של איתן.
החזקתי לאיתן את היד, בתקווה שהוא יחזור.
—————————
הרגשתי רטט במכנסי הג'ינס הקרועים שלי, הוצאתי את הטלפון ועניתי לשיחה:
"הלו???" שאלה מורן, אימו של איתן.
"היי" אמרתי בקול חלש והסתכלתי לאיתן, לקחתי את ידי וניגבתי את עייני.
"איתן ישן?" היא שאלה.
"כן." שיקרתי.
"טוב, אלי תודיעי לו מחר שאנחנו טסים עד לסוף שנה הבאה, הוא כבר יודע על זה, הוא יסתדר איתך כן?" היא שאלה.
"ברור!" אמרתי.
"תוציאי לי לבחוץ, את 2 המזוודות שהכנתי בחדר, טוב?" היא שאלה בלחץ.
"בסדר, אתם בחוץ?" שאלתי
"כן, אז אם תוכלי קצת במהירות." היא אמרה.
"טוב ביי, אני יוצאת" אמרתי.
לקחתי את המזוודות והוצאתי אותם לבחוץ.
נופפתי לשלום לשלום ומורן, והם נופפו בחזרה.
וחזרתי לבית.
—————————–
"את עדיין כאן?" שאלתי.
"כן, אני צריכה לספר לך משהו,אבל קודם בואי נסחוב את איתן לחדרו." היא אמרה.
"טוב", סחבנו את איתן לחדר שלו, וכיסיתי אותו.
יצאנו מהחדר, ישבנו בסלון
"כן?, מה רצית להגיד לי?" שאלתי.
"אז ככה, אני טובה בבנייה של דברים, כפי שאת יודעת, וחשבתי שאם אתם רוצים שאני ישפץ לכם את הבית כי הוא די נהרס אחרי ה'תאונה', ועוד משהו.." היא אמרה.
"בשמחה!, וכן מה הדבר השני שרצית להגיד?" שאלתי.
"אני יותר טובה בבנייה, והוריי עשירים, ומזלזלים כלפיי, הם לא מעריכים את זה
שאני טובה בבנייה של דברים, והם רוצים שאני יהיה מורה למתמטיקה, ואני לא רוצה.
אני די שונאת אותם, הם חושבים שהדבר הכי חשוב בעולם, זה כסף! וזה לא נכון,
אני יכולה לגור אצלכם?" היא שאלה.
"אני מניחה, שכן, אבל זה אומר שגם לך יש חלק די גדול בבית הזה, כמו שלי, וכמו של איתן, אנחנו צריכות לחכות שהזיכרון יחזור אליו, עד אז, צריך לדאוג שהכל בסדר אצלו."
"תודה רבה" היא אמרה.
היא הלכה לצד, היא הייתה די שקטה, אפילו שהיא אמרה, היא הייתה ממש שקטה, וצנועה, אבל יש לה מקרים שהיא צנועה, נחמדה , שקטה, ויש רגעים שהיא ממש עצבנית.
בסך הכל? אני אוהבת את הבחורה הזאת!