נסיעה להודו 2007 / 18

14/08/2015 549 צפיות אין תגובות

פושקאר
שעת בין ערביים מביאה אותנו לאחד מני מאות מלונות, שמציפים את העיר הזעומה, ואונסים את המחירים. הבעלים זורחים באושר, משהחלטת לשלם חצי מהלכאורה שעל דלתם. הנסיעה מפרכת מכיון, שהכביש בתהליכי עשיה והודו ארץ של שיטתיות ואת מה שכבר עושים מבצעים על פי התקנון. קודם הורסים את הקיים עד פיסת האספלט האחרונה ואז מקיימים דיון ושומעים עתירות איך והיכן להקים חדש. הנהג לא זוכר מתי החל ההרס ולדעתו הוא תמיד היה שם.
אנחנו מטלטלים בין הזמנים, חבויים מאחורי משאיות מעלות אבק ומנקשים על גלי אבנים ודרדרת. כל יום משתנה הנתיב וחייבים אצבע על הדופק שלא להיקלע למעקפי אכזב.
כפר הולך וכפר בא ואם הריסות לא מעכבות, כי אז הרמזורים. אפילו כלבים ובני בקר ממאנים לנשום באווירה המאובקת. הרושם הכללי שאנחנו בירידה מתמדת, אני תמיד חוזה ירידות גם כשגילה נשבעת שמתגלגלים במישור.
גילה תובעת מהנהג דיור מאורגן קרוב ככל האפשר למרכז העיר וטיעוניו שכנגד חולפים כמו יתושים מאוכזבים על פני אוזניה.
עייפים אך מאובקים מקרטעים בגפיים מאובנות למלון חדש בחצי חינם, עולים ויורדים מדרגות וכמו עליסה פותחים כל דלת במרדף אחר החדר האידיאלי. לשווא, ריח הביוב דר שם לפנינו ולא יעזור שהחדרים גדולים ומבהיקים בלובן ובעל הבית בגב מעוקם מחינחונים מכשכש בזנב, שלו רק היה לו.
כמו קיסר רומאי שדן לודרים למוות גוזרת גילה על רפיק "קח אותנו הלאה מכאן" ומפליגה בראש זקור מהלובי וחוצה.
נוחתים במקבץ חדש דוקא רחוק מהמרכז במלון, שמפגין אהדה מוגברת לנהג. מתישבים בדבל חדר, שגם מלכת אנגליה היתה מתרצה להלין את משרתיה ועוד מרפסת בונוס להשקיף מקרוב על המלון שממול.
אח"כ גילה מעלה חשד, שאל המלון הראשון הגענו בתהליך של ריכוך. יותר מדי שמחו רפיק והבעלים במלון החדש זה כנגד אלה.
בלית ברירה גילה יוצאת לסיור המקדים שלה בסביבה הקרובה, העיר תחכה. אני כרגיל מתמודד עם קשיי הקליטה של מזרון חדש, לי מיטת האפיריון וגילה על הזוגית 5 מטרים דרומית ממני.
הבוקר אור צורכים אספקה עצמית ונוסעים העירה.
נושרים מההסעה במקום שהכביש מצטמק לשביל ועמודים מסננים למעבר רק את הדק מן הדק. התקשורת עם רפיק מתנהלת על מי סלולר והוא בהיכון בחניית המתנה.
תוך הליכה מתוודעים לבתי תמחוי לתיירים, מה זה מתוודעים, הבעלים טורח לעצור אותנו וכמעט דוחף בכוח להיכנס. מטפסים ארבע קומות על פני תרכיז חדרי מגורים שורצי נוער מתבגר ונוער מבוגר עד לאכול ככל יכולתך על הגג. המסעדה מאחסנת יחפנים להבטיח צריכה מינימלית, אבל בני גילנו הם השמנת של ההכנסות.
דוגמים ככל יכולתנו, שאצל גילה זה על גבול ההפסד ואצלי בטן פתוחה יותר. כבר הפכנו סהיבים טיפוסיים, כוס של מיץ פירות, כוס של יוגורט פירות (להאסי), דיסת דוחן, מטליות צ'פטי מתחת לריבה ולגבינה, חביתה, בננה או מנגו בשביל האקסוטיקה ותה/קפה לסיכום. גרפס.
עמוסי טוב לב של בטן מלאה מדשדשים מעבר למלון היומרה פושקאר פאלאס אל כיכר קטנה, שהוקמה סביב גזעו של פיקוס זקן שופע צל ואנחנו על מדרגה או שתיים שיורדות לאגם. ארבעה בחורים צעירים רוחצים את עצמם במים שפשף היטב, נשים מקרצפות כבסים על המדרגות, אחד או שניים טובלים סתם למען הכיף. אם יש דגים הם ודאי מהסוג שלא צורך חמצן.
אזור מדרגות למים קרוי גהאט ואליו מצורף שם זיהוי כמו שאצלנו בפרובינציה של חיפה אומרים חוף השקט, חוף בת גלים וכדומה. גילה שותלת אותי בקפה קטן על כוס מיץ סחוט ויוצאת לטרק סביב האגם. מצד שמאל יורדים אל גשר המוביל למקדש. נעליים יש לחלוץ לפני הגשר, כי הקדושה מפעפעת עד כאן. מצד ימין נמשכות הגהאטות בזו אחר זו, כל אחת וההתמחות שלה. פשוט עוברים ממערכת מדרגות אחת לאחרת.
גילה חוצה את הגשר כשסנדליה על כתפה מסיירת בין המקדשים שממול וחוזרת לדווח.
כוס מיץ שניה מעבירה את הזמן שגילה מתנסה במסג' איורוודהי מוסמך בחדר כלשהו של קומפלקס הקפה מאחורי. התואר לא משנה את התוכן. עוד חוויה ללא השראה ושעור נוסף ללקח המצטבר, שתרבות מפגרת איננה ערובה לסודות עלומים.
זקן אוחז בכלי נגינה וצעירונת ממוגנת מכל עבריה צדים תיירים ואנחנו מניחים לעצמנו להילכד ברשת. תמורת סכום זניח עוברים סדרת צרימות אתנית ומרגישים טוב, שפרנסנו צמד חסר כשרון, עד שנשלף הסי די ואנו בעניין יש גבול.
פוסעים בנחת ליד צמד מאלפי נחשים שמעירים קוברה רדומה מרבצה. תורמים עבורה כדי עכבר קטן ומפליגים הלאה בדרך שבאנו.
הפעם לוכד אותנו המתחרה של אכול ככל יכולתך ויתרונו שהמטבח והמסעדה בגובה העיניים. גילה בחוסר בושה עוברת כמו רסר מטבח, מרימה מכסים ומחפשת תובנות מרשיעות. אני מתעקש על השכן בקו הרקיע, שם מזומן לי שולחן למתבודדים ונוף לעיר העתיקה.
למטה בסימטה, כותב בקשות מרצה בחשיבות לקהל לקוחות כפריים חשופי רגליים תוך דפדוף בטפסים והקשה במכונה עתיקה.
פושקאר עיר קדושה ועתיקה, כל כך חשובה שאסור לאכול בה בשר. בסתר חדרנו הלא כל כך קט, פותחים קופסאות שימורים, חוגגים על עופות מעוכים ומרגישים חוטאים כמעט כמו ביום כיפור. במסעדה אוכלים את התוספות.
מהמסעדה גילה מזמינה אותי לטיול העירה. בוחרים לחצות דרך הגהתות לאורך האגם. מלון פושקאר פאלאס מצדו התחתון מציג תמונה מפחידה של יסודות רעועים אכולים ומטים לנפול. עוברים סדרת גהתות, ובאחת מהן נאלצים לרדת לחול כי יש מקדש למעלה, והקדושה מתחילה מהמדרגות. מזל שהחול ניטרלי כי האגם עצמו קדוש להינדים יותר מכל אחר בהודו. מקורו בסכר מלאכותי שעל פי ויקיפדיה שוקם במאה השביעית לספירה, הוקם במאה השתיים עשרה, ורחצו בו על פי הרמאיאנה שנכתבה במאה השלישית לפני הספירה. הפתרון יכול להיות שקודם רחצו בנהר והסכר נבנה רק במאה ה- 12.
האגם תופס מקום ראשון בין 5 אתרי חובה לעליה לרגל ומחשבי קיצין יודעים למנות את הרווח בגילגולים שנחסך ממי שמגיע לטבול בו. שלושה כאלה אכן עסוקים ברכישת המצווה לנגד עינינו ממש ואתה שומע באזני רוחך מונים משקשקים.
מתגלגלים ועולים במדרגות החילוניות הבאות, הישר לתוך השוק מצדו המערבי של האגם, כי אנחנו הרי מוצאנו בצד הדרומי.
חותרים עם הזרם ונגדו בשוק מאוזן בנוי לשני סוגי אוכלוסיה הנפוצים ביותר, תיירים ודיירים. טוזטוזים חוצים את הכביש הצר, תמיד ממהרים, תמיד לחוצים ותמיד לוחצים על הצופר. סוף סוף פוגשים אוכלוסיית תרמילאים ומתמלא החסר בצלילי עברית, שכמעט לא נתקלנו בה עד כה.
שוב תוקף אותי החשק המשונה לבגד לבן בסגנון מקומי זרוק.
נענים באדישות לכאורה לשידולי סוחרים ומחפשים טי שירט מוכן במידות שלי (אקסטרא אקסטרא לרג' לזכר אירופי משומש). יש בכל מיני חנויות וכולם סובלים מאותם חסרונות. הצואר הדוק מדי ומפתחי השרוולים צרים מדי. פשוט עשו חולצה ארוכה ורחבה יותר מהסטנדרט, אבל לא הגדילו את מרווחי היציאה באותה פרופורציה. מהמידות של רוב המקומיים ברור שחסר להם פידבק.
אני שואף אוויר לאחר מספר התנסויות בכמעט חנק ונשבע שלא עוד.
נכנסים לחייט תפור ככל יכולתך ומנהלים מו"מ שנע בין 250-175 רופי. (שתבינו 25-17 שקל לחולצה מוזמנת). כשמגיעים למפתחי ראש וידיים אני מכריח אותו לרשום מידות כפולות ומאיים שנשאיר לו את הסחורה. הילד המתלמד עושה את העבודה השחורה, מוציא מחזיר גלילי בד, מודד על פי הוראות וגם מכין כוס תה.
"תבואו עוד שעה" אומר בעל הבית, אחרי שבחרנו את הבד. קובעים לאחרי הצהריים וממשיכים למקדש בראהמא בקצה השוק. בדרך קונים מכנסי נפילים לבנבנות מבד פשוט ב- 11 שקל. השבוע גילה ייבשה אותם בלי למתוח ואת התוצאה המצומקת יוכל ללבוש רק הנכד שלי בן 4, שאמנם יחסית גבוה לשנתון שלו.
מפקידים נעלים ומטפסים פנימה.
מי זה בראהמא.
נמנה על חבר המנהלים המשולש של היקום, הטרימורטי, יחד עם וישנו ושיווא. מטופל בארבעה ראשים, שכל אחד אחראי על רבע מהיקום ומהם יצאו ארבע הוודות שהם הכתבים המקודשים הבסיסיים. מנפנף ב- 4 ידיים שמחזיקות בחפצים האופייניים לו. היום הוא איש הספר, לא מלחמה. אומרים שפעם היה אחרת.
עכשיו נפלתי על סיפור הראש החמישי של בראהמא. האל הוליד את סראסוואטי, התאהב בה, התחתנו ובמבטו החל לעקוב אחריה באובססיביות מטרידה. בכל כיוון שפנתה הצמיח ראש שיביט בה וכשהתרוממה מעלה הוסיף ראש חמישי. שיווא הוריד לו אותו אח"כ בעזרת העין השלישית שלו על התנהגות מגונה. גם זה הגיוני, מה? ואת הראש הזה עוד נתפוס בורנאסי.
עכשיו השאלה מה לו ולפושקאר.
ובכן תלוי מי המספר. בראהמא צמח מטבורו של מישהו, על כך אין עוררין. יש אמנם שמועות שראו אותו בוקע מתוך ביצת זהב שצפה לה במי התוהו, אבל זה נשמע חיקוי לתרבות אחרת.
הרוב, הדוגל בעליונותו של וישנו, משוכנע שהטבור היה של וישנו. הצד השני בטוח באותה מידה שהטבור נולד עם שיווא.
בפרץ התלהבות בראשיתי ברא בראהמא את היקום ומאז הוא מין יושב על עלי הדפנה כזה ואפילו את המקדש הפעיל היחידי שלו היו האלים צריכים ליזום עבורו. שלחו אותו לחפש מקום למערכת קרבנות רכוב על ברווזו ופרח הלוטוס שלו בידיו. במקום בו נשרו עלי הכותרת מידו(פושפה=לוטוס, קאר=יד בסנסקריט) צמחו 3 האגמים של פושקאר וסביבתה וכאן נקבע האתר לטקס הקורבן.
על פי חסידי שיווא, שד מקומי בשם ואג'רה נאבהה הרג את ילדיו של בראהמא וזה חיסל אותו כעונש בעזרת גבעול צמח הלוטוס. משלושת עלי הכותרת שצנחו בלהט העשיה צמחו האגמים וגומר.
בראהמא הכין את טקס הקורבן וקבע לו מועד בעצת אסטרולוג. משראו כי זוגתו סביטרי (זו סראסוואטי בשם אחר, אל תטעו) מאחרת לטקס, זיווג אותו אינדרה עם יפיפיה כפרית מקרית כדי לעמוד במועד הממוזל (גם זו סראסוואטי). נקל לשער את זעמה של האלה הגבירה, שהתחילו את הטקס בלעדיה. היא אררה את כל הנוכחים ולבראהמא איחלה שלא יהיו מקדשים על שמו. מאז הם לא פרודים ולו מקדש בעיר ולה מחוץ לעיר.
הגירסה האחרת מנכסת את הקללה לשיווא ולסיפור שכבר הוזכר. כאשר וישנו ובראהמא לא הצליחו לפענח את סוד העמוד של שיווא, כיזב בראהמא שהוא דוקא הצליח ועל כך קילל אותו שיווא שלא יזכה למקדשים.
בכלל, האלים מכל קצווי הקשת מאופינים בהתנהגות יצרית מוקצנת ובתגובות מידיות לא תמיד מושכלות והיות שאי אפשר לחזור מהן, נדרש למצוא מעקפים כדי לעדן את נזקן. את הנאמר אין להשיב או כמו שאומר הפתגם הערבי "יריקה לא ניתן לבלוע חזרה". מעניין, שקללות מטילים גם כל מיני קדושים אנושיים, שצוברים השפעה בכוח מדיטציה של כמה עשרות אלפי שנים מפה ומשם וכוחם להזיק רב להם לא פחות מהאלים. רוב האנשים האלה מוצגים באור חיובי הרבה יותר ממרבית האלים.
בראהמא בכל זאת אל מוערך ומקובל, שנוהגים לפנות אליו בקטנות ובגדולות. זוגתו הסופית הידועה בציבור כסראסואטי תופסת אחריות על מדע אמנות והשראה ובעצם מרכלים, שרק בזכותה הוא מסוגל לבצע את תפקידיו התבוניים.
כנגד הטענה, שאכן זה המקדש היחיד לבראהמא מאזכרים ארבעה נוספים, אבל ברור שהוא אינו עומד בשום יחס למספר המקדשים שצברו אחרים. גרסה מעשית יותר לזילותו של פולחן בראהמא נובעת ממעורבותו בכל הכשלים שאפשרו לשדים לחרחר צרות בעולם. הוחל לזהות אותו עם השדים מה שיצר דחיה והבריח את המאמינים.
יש שם מיכל מים לטהרה ומאמינים לוקחים כומר שיבצע עבורם טקסים וקוצבים לו תמורה. עוברים על פני מספר חדרים, שמכילים כל אחד אישיות פונקציונלית אחרת, אבל ממש קשה למצות הסבר מהאינטרנט איזה ישויות מתגוררות עוד במקדש הזה.
אל שיש לו מקדש אחד ופוקדים אותו רק פעם בשנה לא יכול לספק תמיכה מתמדת לחוג מאמינים. הוא מין תנא דמסייע לאחד משני הגדולים, בחור טוב מחוסר אמביציות, שמתאים אולי לעזור בתור כנור שני.
חוזרים לאיטנו אל החייט ומוגלים לרבע שעה נוספת של השלמות. מתישבים בבית קפה של שני שולחנות חציו בכוך וחציו על הכביש ושומרים קשר ישיר עם הסביבה.
משנופל הערב מתמעטים ההולכים ובמסלול הצר, שמתפנה מופיעות כמעט כרוחות רפאים אורחות דמומות שנוהרות בכיוון מקדש בראהמא. עדרי גברים ונשים בבגדים דלים ורגליים יחפות נעים בחפזון בארשת מוטרדת של שקועים בעצמם ושורפים את הדרך כמעט בריצה על כפות רגליים קרניות שחורות משחור, כאילו להספיק למשהו. אלה עולי רגל, אשר כפי שמסבירים לנו בעלי החנויות עשו ימים כלילות בדרכים כדי להגיע לכאן. פרט לביגוד, לנקיון ולאווירת הדחיפות הם אינם שונים מהרבה אלפי פורטוגלים, שראינו צועדים רגלית למקדשה של הבתולה בפטימה לקראת יום התגלותה.
תהלוכות חתונה שכעת עונתן מתנהלות באורינטציה אחרת לגמרי.
שעתן היא בין הערביים המוקדמות וכוונתן לראות ולהראות.
חבורת נוגנים מנסרת על חצוצרות ותופים לבשר את יציאתה של התהלוכה. החתן בבגדי חמודות רכוב על סוס אמיתי מובל מדודות על אבני המרצפת, כשבעקבותיו בני משפחה חנוטים בבגדי הדר. המסורת אינה רואה בעין יפה השתתפות נשים במסע אל בית הכלה, אבל אני מוכן להישבע שהשתתפו משני המינים. המהדרים בכבודם משקיעים בקישוטים צבעוניים וחידושים לנקר את עיני השכנים. לבעלי יכולת סוגר את המצעד גנרטור מטרטר נדחף על גלגלים וממנו משולחים כבלים אל נערים נושאי פנסים להעיד על רמת ההכנסה של אבא.
אנחנו מתכנסים לפתחי חנויות ויוצרים קשר עין עם אחדות מהמומיות המתנייעות בתהלוכה ככפויות שד לכודות בקצב התקדמות מסרס. קשה להחליט אם סקרנותנו היא לרצון או לטורח. עוברים מקומיים מתעלמים כדי לא לפמפם את תחושת ההתנשאות של השכן או אולי סתם משעמום ורק הזרים הם קהל מגיב. השאלה אם המבט אומר זלזול או הערכה עולה בודאי במוחם כמו במוחי ותלויה במידת האמונה שיש להם בהליכות חייהם.
למחרת, מקפיצים את הנהג בשעה מוקדמת לארוחת בוקר בקומה ד' שהפכה למסורת. הוא מחנה את הרכב בסימטה שחנויותיה סגורות עדיין ועולה עמנו לטעימה קלה, כשזול אנחנו מאוד נדיבים. בבטן מלאה ונפש חפצה חוזרים למכונית והאדון בעל החנות הסמוכה, שזה אך פותח דלתיים מסתער על הנהג בלשון חרפות ואיומים ובחמת זעם מודיע שאם עוד פעם יחנה כאן, יהרוג אותו. עכשיו אנחנו קולטים, שבאמת ובתמים הננו בהודו והסוחרים החייכנים, שמזמרים בטון מתוק מדבש אל הפרוטה שבכיסך מסוגלים להפוך באחת לחיות רעות, אם פגעת בתשתיות הפרנסה שלהם. התוקפנות כלפי הנהג באוזני מעסיקיו שהביאו אותו עד הלום מיועדת גם ואולי בעיקר להם.
כל ס"מ בסימטה משמש מישהו וכמו שושנות מים הפורשות לפתע זרועות מתמלא שטח הרחוב לפני החנויות סידורי סחורות וחפצים על שטחים, שלכאורה נחשבים ציבוריים. מאיומיו אתה למד שהוא משכיר את השטח לפני חנותו לדוכנים. ממשיכים ועושים את זוית התשעים מעלות ליד פושקאר פאלאס ונעצרים ליד כיכר העץ הקטנה. כאן בודאי אין לאיש תביעות פרנסה.
אומרים לנהג, שמיד חוזרים ויוצאים להתבונן בגהאת. הודי מטורבן חסוד מבט ניגש אלי ובתנועה רכה מניח בכפי פרח לוטוס. "מה זה" אני שואל והוא מרמז בידו לאגם ואומר שמבקרים העולים רגל לפושקאר נוהגים להטיל פרח לאגם. ביני לביני אני שוקל אם להפטר מהמטרד על הרצפה, אבל גילה מהצד אומרת לי, "תחזיר לו את הפרח אל תזרוק, אח"כ הוא ידרוש תשלום בגלל הברכה שהביא עליך, זה כתוב בספר".
"קח" אני מנער את הפרח חזרה לכפו, "לא רוצה". החסד בפניו מותמר במהירות להתמרמרות זעומה. מתרחקים ממנו לעבר הגשר ההוא, שמוליך למקדש בראהמה ואני מודיע לגילה לאור צרכים מדיפי ריח העולים כתסרחת מגינת הקוצים המטופחת לפנינו שלא זה הדרך להתהלך יחף. חוזרים למכונית ומודיעים לרפיק על שינוי כוונות.
"האיש הזה איים עלי שפגעתי בפרנסתו, כי הזהרתי אתכם לא לקחת ממנו את פרח הלוטוס" כך מגלה לנו רפיק בעודו מסובב את המכונית. טעמה של פושקאר כבר החמיץ בעיני לחלוטין על המון מקדשיה ו- 52 גהאתותיה ותושביה הבראהמינים התוקפניים במיוחד לעת בוקר. למעשה, גם העובדים במלון ניסו עלינו תרמית כלשהי ולפיכך איבדו את זכאותם לטיפים של פרידה כאשר אמרנו לעיר שלום ולא להתראות. אני יודע, זה קטנוני מצדי, אבל זו שיטתי לידע את הודו שהיום, מעמדה אצלי בשפל המדרגה.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
23 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך