נסיעה להודו 2007 / 30 סוף

27/08/2015 554 צפיות אין תגובות

החוויה התיירותית השווה ביותר באמריצאר היא טקס הורדת הדגלים ההדדי על הגבול עם פקיסטאן.
בשנת 1947 נקרעה תת יבשת הודו בהסכמה מאולצת בין מוסלמים להינדים. מליונים נעקרו ממקומם ונדו בדרכים לארץ המובטחת ומעשי שוד רצח ושאר מטעמים השאירו חותם בל יימחה של שנאה כבושה בשני הצדדים. מאזור הפונג'ב נקרע נתח נכבד, כולל הבירה לאהור והמוני פליטים זרמו מזרחה ובין היתר הציפו את דלהי. הם הצדיקו את שמם כחרוצים ויזמים והשתלטו על ענפי כלכלה בסיסיים בעיר.
ככלל, האזור הפקיסטאני מתקשה לעמוד בתחרות מול האזור ההודי ועל כן מצמיח תנועות טרור ומחאה ומנציח את האיבה בין שתי המדינות. הם משמרים בכך מסורת ותיקה של פלישות מזרחה כדי לבוז או להשתלט על התרבויות העשירות שמצליחות לצמוח בהודו.
הטקס היומי של הורדת הדגל בעמדת הגבול הפך להצגת פארסה יומית המפרנסת את התיירות הזרה ויש בה עדיין מידה אמיתית של איבה בין הצדדים שמתחזקת את אווירת האוטנטיות.
שאלנו בקבלה והובטח לנו רכב לשעה ארבע אחה"צ. גילה שמעה אומרים, שהביקוש היסטרי וחייבים להקדים ולהגיע. כמו יותר מדי תקדימים, הרכב המובטח מאחר להגיע ואנחנו ומשפחה הודית מחו"ל נצלים על גחלי אכזבה לוהטים.
הבוקר נסענו העירה על רקשת אופניים בניהולו של סיקי אביון אך גאה, שלא מתבייש לדרוש מאיתנו לצעוד רגלית לצידו בעליה. מזל שלא נתבענו גם לדחוף, רואים שהתאקלמתי. בתום השיטוטים מאלץ את גילה להתלוות אלי למתחם תחנת הרכבת "סתם לראות" אני אומר. היא מבכה את בזבוז הזמן, אבל לי יש מטרה ואלוהים מגשים אותה בדיוק בזמן. סיקי יחסית נמוך ושמנמן, כנראה מוטציה יחידנית שמרחף בשטח שואל אם זקוקים להובלה. משיב לו בשאלה אם יש לו מוניות. "כן, אני בעל מוניות". כנראה לא הרבה אם מרשה לעצמו להציע את השרות במו עצמו. וככה השגנו לנו הסעה לנסיעה לשדה התעופה של מחר במחירי השוק. הבנתם?
עכשיו, שמצוקת ההסעה מתעצמת והולכת והדוכן לכאורה כושל במאמציו לאתר את הנהג למרות טלפונים וכדומה אני מציע לגילה לצלצל למוניתן ההוא, שיחוש להושיענו. היא שולפת סלולר ומתחילה בדיבורים והקול מוליך את השמועה וכמו יש מאין נשלף לפתע תחליף לנהג האבוד שאולי זה הוא ואולי לאו וכשלוחצים גם הבוזזים מותזזים.
מתנחלים במחיר שסוכם, שזה בודאי סלע העכבות ופוצחים בנסיעה באיחור של שעה.
ברגל וברכב נוהרים המוני בית הודו, מתיירים כתיירים להצגה היומית של אחה"צ והנהג שלנו מופרע מכולם מותיר פחותים ממנו מאחור ושועט ללא הפסקה עד לארכובותיו של אותו סרג'נט סיקי, שממרומי שני מטרים זקופים ומוצקים כופה אותו להזדקק לחניה. מטביעים בזכרוננו את אתר הביצה שלתוכה נבלעו הגלגלים, רושמים מספר רכב ופוצחים בריצה. מאחורי שער הטקסים בוקעים צלילי מוזיקת מסדרים ושאגות קהל ואנחנו מבינים שאת הפתיחה כבר פספסנו.
עוד חיילים מהזן מגודל הסנטימטרים שולחים אותנו במעלה מדרגות תלולות להידחק בתוך ההמון שגודש עד פקיעה גהאת מדרגות מתמשכת מכאן ועד הגבול. על הכביש תחתינו מתנהלים כשישה חיילים מהוקצעים, מגוהצים ומגולחים למשעי כמו שצריך להראות הבעל, שפעם גילה דימיינה לעצמה. שפם תיקני משוח מעל פה טורפני וקשת פרוות שער צבעונית מחליפה את כומתותיהם, כזו שרואים על קסדות חיילים רומאים בסרטים הוליוודיים.
סרג'נט גדול נוהג בם ועל כל פקודה הם נעקרים שכם אחד וניפנים לצעידה יעילה לשום מקום פעם לפה ופעמיים לשם, כשמדי פעם פורץ אחד מהם גדר ופונה בזוית הפוכה והמופע כולו מתוזמר לגרות באצבע גסה את בלוטות הצחוק של הצופים. מול הקהל מניף זרועות מנצח שחור חולצה ומלהיב את ההמון ברפליקה "ג'אי הינדוסטאן" והקהל משיב לו בשאגת ענק באותו מטבע. הצד הפקיסטאני מגיב בקול ענות חלושה כי רוב הקהל יושב בצדנו. גם החיילים שלהם משפשפים את חוש ההומור בצעדי סרק לשום מקום, אבל ההד מגיע קלוש וחיוורין. בגדול, זה מה שלא מתרחש לאורך כחצי שעה לפני שהדגלים מורדים סנטימטר מול סנטימטר והמנון מול המנון והשערים ננעלים מפתח מול מפתח. הדגל מקופל בסגנון אירופהירואי ומועבר ביראת קודש לחדר משמורת כי עם סמלים לא מתבדחים והקהל מורשה להתפזר על הכביש. תיירים מזדרזים להצטלם לצד הסרג'נט ההודי הנישא שראשו מרחף אי שם מעל המטר תשעים שלי, כפי שתיעדה גילה. מזל שהוא איננו תובע תשלום.
מעניין שגם הפקיסטאנים בחרו את השחקנים הגבוהים והמרשימים ביותר לשעשוע הזה שיכול להיות פתרון טוב לסכסוכי יוקרה עולמיים.
מדלגים בזריזות מעל רוכלים הודיים, שמשתדלים לדחוף פראפרנליה צבאית למיניה במחירי אירוע שהולכים וצונחים ככל שאוטובוסי התיירים פורשים אל האופק. מתישבים בואן להעביר בניחותה את מחצית השעה הבאה, עד שהרכבים הכובשים את שלנו יאפשר חילוץ מקופסת השימורים של החניה.
נהג המונית הפרטי שלנו מתיצב עם קור הבוקר לפאתי פיסת הבוץ הקדמית בתחתית המדרגות. עד לשדה התעופה הוא משחזר את תולדות הצלחתו הכלכלית ( 2 מרוטי-סוזוקי) והמשפחתית (בן בקולג' ובת עובדת) ואפשר לתמצת ולומר שזו הדמות הקרובה ביותר לעולם המושגים שלנו, שיצא לנו להכיר בהודו.
מסתערים ביעילות משופרת על המטוס של איר דקאן כדי לגלות שכל המושבות אותו דבר. הדיילת היא שופט בלעדי בסכסוכים המעטים, שגם שעה של טיסה מסוגלת להעיר וניתן להגיד, שהיא אוצרת תחת כומתתה את הרשויות המחוקקת השופטת והמתפשרת גם יחד.
בערב מצאנו את עצמנו בפתח תחנת רכבת הפהר גאנג' ושכרנו רקשת אופניים. באמצע הדרך נדבק לצידנו טוקטוק, שנהגו חוקר לאיזה מלון דרכנו ויודע להבטיח, שכל החדרים תפוסים ואם נעבור אליו יסיע אותנו בלי כסף לעתיד טוב יותר ודרך אגב אין צורך לשלם לריקשאי, שהביאנו חצי הדרך עד הלום. הריקשאי הצעיר רקד ושר על הדוושות כאשר לאחר דושיח באנגלית, שמהותו ודאי כבר מובנת לו נשארנו ישובים והורינו לו להמשיך. הלב כואב, גם עליו, שעשוי לאבד את הסכום הפעוט שכל כך טרח למענו וגם על הטוקטוקאי שככה עליו לגרד בנכלולי רמאות את מחיתו על חשבון האחר.
בתענוג רב מעפילים לחדרוננו הצר והאנונימי. לא מעונינים שיתענינו בנו ואפשר לומר שמושגינו על הסביבה ההודית התגבשו כבר לידי השקפת עולם. הווה אומר, שאנו מאמינים ביכולתנו לצפות את התגובה על כל אחד מהרצונות שנעמיד למבחן בתנאי השטח. אם תחול הפתעה היא תארע בעיקר לצד החיוב, או במילים אחרות- אנחנו די מסופקים ביכולתנו לגלות פן חיובי יותר ממה שנתקבע אצלנו.
אנו באנו ממסורת מעוקמת של ערבות הדדית, שלמרות המאמצים הממוסדים להתאזן עם הקו הישר של כל דמוכשר גבר, עדיין שורדת את מיטב מאמצי השכנוע של הברירה הטבעית. הודו, לתחושתנו היתה ונשארה ג'ונגל של מאבק קיום אכזרי ושל מדידת הפרט במונחי תועלתניות חומרית.
פילוסופיות, לדעתי לא מחדשות מאום למציאות, אלא מנסחות את הקיים ומעניקות לו הכשר ומבחינה זו חיפוש נחמה תחת פילוסופיה מזרחית אינה אלא נחמת טיפשים.
מצד שני, רק שבועיים לאחר שנחתנו בארץ החלו להתפוגג ערפילי השלווה הכמעט קסומה שריחפו איתנו עד לכאן ולא בגלל שעישנו או לגמנו משהו. הודו כורעת אפיים בפני הדולר והשכרון שכוח הארנק משרה עליך נובע מאינסטינקט שקשה להתחסן כנגדו.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך