נעלי הפלא של תוהמויק. פרק 1: ההתחלה.

כל אותו הלילה ישב תוהם, מכווץ ומפוחד בפינת מערה זרה. היה חושך מוחלט בחוץ ובפנים. לילה ללא כוכבים וללא ירח. מכיוון שאותו האדם המבוהל הגיע לשם רק אחרי רדת השמש, הוא לא ידע דבר על סביבתו… "זה הכול בגלל הנעליים", הוא מלמל לעצמו בשקט, כאילו מפחד להעיר איזו מפלצת רדומה. "הן מקוללות, הן נוראיות. זה הכול בגללן".
הדיבור, איכשהו הפחית קצת את הפחד המשתק שתקף אותו והוא עזר די אומץ כדי לקום בחשכה ולחפש לעצמו מקום נוח יותר…
הכול התחיל כשהנעליים הופיעו בחייו של תוהם. לפני כשבוע בערך. הכול קרה נורא מהר והכול היה מאוד לא צפוי. הן נראו כמו סתם נעליים רגילות.- חומות כאלה עם שרוכים ולשון וסוליה גדולה. נוחות למדי. אבל מיד אחרי שהוא מדד אותן החלו דברים מוזרים לקרות. לא דברים גדולים, ולא דברים ברורים. בהתחלה, הוא פשוט לא רצה לחלוץ אותן לאורך כל היום, למרות שהמנהג בביתו של תוהם היה להוריד לחלוץ נעליים בכניסה לבית. הוא התעקש לנעול אותן בזמן ארוחת הצהריים. יוני חשבה שזה טיפשי.- הם לא הלמו את תוהם עד כדי כך והוא בכלל היה זה שיזם את העניין של לא לנעול נעליים בבית. הוא טען שזה יוצר אווירה לחוצה ולא נעימה, שזה מכניס את החוץ פנימה ומוריד מתחושת הביתיות. אבל באופן שלא טבעי לו, הוא פתאום התעקש בנחרצות להמשיך ולנעול אותן כשהוא ואישתו ישבו לאכול.
בדרך כלל בני הזוג מויק היו יושבים אחרי האוכל ושותים – הוא תה, והיא קפה. אבל באותו היום שבו הנעליים הגיעו, תוהם היה חסר מנוחה. הוא קם והחל להתהלך בסלון כאחוז דיבוק. "מה קורה איתך היום?" שאלה יוני. "לא יודע", ענה תוהם בפרצוף מכווץ. "יש לי בחילה"." בטח שיש לך בחילה", צחקה יוני, " זה בגלל שאתה מתרוצץ ככה מיד אחרי האוכל". "בא לך אולי לצאת לסיבוב?" שאל תוהם בהתעלמות מדבריה. יוני לא כל כך רצתה ללכת לטייל, אבל היא באה איתו בכל מקרה.
הייתה לו באמת בחילה, זה נכון. אבל החשק המוזר הזה ללכת גבר עליו גם אחרי שהוא עצר להקיא בצידי הדרך. יוני ניסתה לשדל אותו לחזור הביתה. אבל תוהם אמר שהוא דווקא מרגיש טוב יותר, ולאחר עוד חצי שעה של הליכה תמוהה סביב הרחוב, יוני נכנעה וחזרה הביתה בלעדיו.
הבחילה לא עברה לו, אבל הוא בכל זאת הרחיב את טיולו אל מעבר לישוב ומעבר לשדות. באותה שעה, לא היה לו שמץ של מושג לגבי מה שהולך לעבור עליו.

היה קר והיו לו רק בגדים קצרים, אבל הוא הזיע והתנשף בכבדות. תוהם ישב מכווץ ונשען על קיר האבן הקפוא – ידוו עוטפות את רגליו ורעד בכל גופו. "הנעליים המחורבנות האלה", הוא חשב… "מה הן עשו לי?"… זה היה יכול להיות צירוף מקרים כמובן – היה סיכוי שמשהו קרה לו בלי מעורבות הנעליים. אבל תוהם נטה בכל זאת לקשר בין הדברים.

אומנם, באותה שעה תוהם קילל את נעליו, אבל בשבוע שלפני כן, הוא לא פעם בירך את מזלו הטוב שזכה לנעול אותן. התחושה שהציפה אותו כשנעל אותן הייתה כאילו מאז ומעולם היו הנעלים חלק מהרגל שלו. ההליכה המתמשכת נתנה לתוהם תחושה של חיות נפלאה, של עונג בלתי נתפש. לעיתים כשהתעורר לרגע מטראנס ההליכה, הוא נהיה מודע לאושרו והחל לצחקק ולדלג במטרה להביא פורקן לאותה שמחה גדולה.
ההליכה יצקה מילוי של משמעות ותוכן וסיבה לקיום שלו כיצור חי. כאילו שכל עשייה אחרת לעומתה היא לא יותר מזמן מבוזבז…
אך גופו של תוהם, התקשה להתמודד עם השלכותיה של החוויה הרוחנית הזאת. מחסור באוכל ושינה היו רק הבעיות המרכזיות. תוהם לא לקח איתו כמעט כלום למסע, מכיוון שלא חשב שירחיק לכת כל כך. היו כל מיני עצי פרי ושדות ירק בדרכו, אבל אפילו את האוכל המועט שהצליח ללקט הוא אכל בהליכה. על לאגור מזון, לא היה בכלל מה לדבר, למרות שהוא רצה.- הוא היה רעב עד כדי תשישות. אבל הצורך להמשיך להתקדם היה חזק ממנו. גם לעצור כדי לישון הוא לא הצליח. הוא הלך לילות שלמים, מפהק ועפעפיו כבדים, אבל תחושת הסיפוק של הצעד הנוסף תמיד הייתה שווה יותר מתחושת הסיפוק של השינה. מדי פעם הוא היה פשוט מתמוטט באמצע איזה שביל, נופל על האדמה ונרדם לשעה או שתיים, חולם על הליכה ולבסוף קם ושוב מתחיל לצעוד…

הוא היה מטונף ומסריח כולו מזיעה ואדמה. בגדיו של תוהם מויק היו קרועים ומרופשים ושערו מדובלל. זיפים שכבר התפתחו להתחלה של זקן צמחו על לחיו, סנטרו ושפתו העליונה והוא רעד כולו מקור וחולשה. "אני לא טיפוס כזה", הוא חשב. "זה לא מתאים לי הטירוף הזה"… אבל בתוך תוכו הוא ידע והרגיש שהנעליים הם משהו שבא ממנו וכשהוא מתמסר להם כך, הוא ממצה את עצמו יותר מאשר בכל חייו שקדמו להם.
כבר שבוע או יותר שחלק בתוהם התחנן לעצור, ורק עכשיו התשישות סוף סוף גברה על הנעליים. כפות רגליו היו מלאות שברי הליכה וכל שריר בגופו היה כבר מכווץ וכואב כבר ממזמן. בטנו של תוהם קרקרה, וראשו כאב. "בסוף אני אמות" הוא חשב. "אני פשוט אפול באמצע הדרך ואמות. אי אפשר להמשיך ככה"… הוא עצם את עיניו ובמערה הזאת, אחרי אותו בולמוס הליכה פראי שלקח לא פחות משבוע, הצליח תוהם מויק סוף סוף להירדם, ולישון שנת לילה שלמה.

כשהתעורר, נשימותיו היו סדירות וראשו כאב קצת פחות. לקח לו זמן לשכנע את שריריו לזוז וברגע שנעמד, חש את מלוא הכאב שהצטבר כל אותו שבוע בכפות רגליו. כמו מלקחיים אדירות שמרסקות שם כל עצם ועצם.
הוא דשדש את דרכו אל פתח המערה הקטנה וברגע שעשה את הצעד הראשון החוצה והביט בשמש המסנוורת, הוא החליט שזה לא יכול להמשך בצורה הזאת. עוד שבוע, או אפילו כמה ימים כאלה והוא פשוט ימות מתשישות או מרעב. הוא רצה להמשיך ללכת. ההנאה והסיפוק שזה נתן לו, היו גדולים מדי כדי לוותר עליהם, אבל הוא לא יכל להתקיים בלי לאכול ומנוחה מדי פעם. כדי להקדיש את חייו לנעליים, הוא צריך היה לדעת לרסן אותן. להיות כוח כנגדן, כמו רוכב מיומן על גבי סוס פראי…
הוא עמד במורד גבעה מוריקה עם מספר סלעים גדולים שבלטו ממנה, ורחוק למטה – עיר. הוא התמתח והחל לצעוד לשם…