נעלי הפלא של תוהמויק. פרק 10: היציאה לדרך.

העיר תויפש/תויפשיא עוד הייתה שרויה בשרב כבד, וכמה מאות של אנשים ישבו יחדיו בעשרות שורות וטורים מסודרים, על כיסאות פלסטיק לבנים. משפחת פילד קיבלה מקומות נוחים בשורה הראשונה בזכות נכותה של מריון. גדם ישב לידה, והם החזיקו ידיים, זאת אומרת,- הוא הושיט לה את הגדם העגול שבקצה זרועו, והיא אחזה בו באצבעותיה הרכות. מצידה השני של מריון, ישבו הוריה, ולרגליהם שכב תודלי, קשור ברצועה ומחרחר את חרחורי הזקנה שלו.- נהנה מחומה של השמש על פרוותו.
לעומת רוב האנשים שהיו עסוקים בהתלוננות על החום הנורא ונפנוף על פניהם בחתיכות נייר, בני משפחת פילד דווקא התענגו, כמו תודלי, על קרני השמש הנעימות, המדבריות, שטיילו על פניהם ועל גופם.
הארבעה ישבו יחד עם כל שאר המשפחות, והביטו על ריבוע בטון ענק, מקושט בתפאורה דו ממדית, שמרכזה היה שלט גדול וחגיגי שהתנוסס, ועליו הכתובת- "ברוכים הבאים למסיבת סיום,- שכבת 35967 של ביה"ס אזורי על שם רמוח". הטקס התחיל בהצגה של כחצי שעה, שהנושא שלה היה פגישת מחזור בעוד 10 שנים. היו שם השערות לגבי מה כל אחד מבוגרי בית הספר יעשה בחייו, והמון הומור פנימי שהקהל לא יכל להבין. ילדים עלו לבמה בתלבושות של בנקאים, מורים, אדריכאלים, עורכי דין, שוטרים, ועוד… תצוגה די הגיונית לעתיד המשוער. כמעט כל אחד מהתלמידים הבוגרים מצא לו מקום בהפקה.- עם זה בתכנון, בכתיבה, בעיצוב התפאורה או במופע עצמו. רק וינסנט לא השתתף בהצגה, וגם לא במופע המוזיקלי שנערך אחריה. גדם חיכה בסבלנות גם כשמנהל בית הספר עלה ונשא נאום ארוך ומתיש על השנים שעברו של התלמידים בבית הספר, ועל הערכים שבית הספר "רמוח" שמח להעביר להם, ולהמשיך להעביר גם לדורות הבאים. המנהל היה גוץ קירח עם חליפה חגיגית ועניבה. הוא דיבר ודיבר ללא הפסקה,- על ההשתלבות הנהדרת של בוגרי בית הספר בחיי החברה של תויפש, ובהישגים הראויים לציון שבוגרי השכבה השיגו במבחנים. הוא דיבר על חשיבות של משמעת, וחשיבות של עבודה קשה והשקעה בקריירה, וכל הזמן צמצם את עיניו והסתנוור מהשמש שיקדה לו מעל הראש.
"תראו מה זה," אמר תום פילד למשפחתו והזיז את ראשו באיטיות מצד לצד, "זה אמור להיות המודל שלהם לחיקוי. איזה מין אידיוט הולך ביום קיץ כזה עם חליפה שחורה. ככה הם מחנכים את הילדים,- להיות מטומטמים," התלונן תום, "ותראו איך הוא מזיע,- בטח זאת פעם ראשונה בכלל השנה שהוא עומד בחוץ בשמש. כל בית הספר הזה זה מפעל ליצור פוצים בעניבה שיודעים לדבר שטויות, ללחוץ יד לאנשים הנכונים, ולא יכולים אפילו להתמודד עם קצת שמש ואור אמיתי. הפוץ הזה בטח רק ירד מהבמה וינוס על נפשו הביתה למזגן המלאכותי ולפלורסנט שלו. בחיי שאני שמח שוינסי יוצא מהבית ספר המפגר הזה." כך אמר תום פילד למשפחתו…
אחרי הנאום עלו זוג תלמידות שגם שחקו בהצגה.- אחת מתולתלת עם שפתיים גדולות, והשנייה נמוכה עם שיער קצר וסנטר חד. הם הקריאו ברכות בחרוזים לכל אחד מהמורים ואנשי הצוות של ביה"ס, אפילו לאחות שאף אחד לא ידע איך קוראים לה. והם, אנשי הצוות, עלו אחד אחד לבמה, לקבל זר פרחים וחיבוק זהה. הברכות היו דומות, והאנשים היו דומים, וגדם כבר התחיל להצטער שבא, וחשב על זה שהוא היה יכול לפגוש את וינסנט גם לאחר מכן בביתו. אך לבסוף הגיע רגע השיא של הטקס, ושמות התלמידים החלו להיקרא מתוך רשימה, לפי סדר אלפביתי של שם משפחה. הם עלו בתור לבמה, לקבל את תעודת הגמר שלהם, וגם שלב זה ארך הרבה זמן. מחשבותיו של גדם נדדו הרחק משם, לסיפור שכתב עם מריון, בו היה עסוק בימים אלה.
אחד אחד עלו הבוגרים, עם חיוך גדול וגאווה בעיניים. בכל פעם שנקרא שם, נשמעו מחיאות כפיים רועשות ושריקות עידוד. הם קיבלו בהשתוקקות את פיסת הנייר העטופה בסרט כתום ויפה למראה, לחצו בהנאה את ידו המזיעה של מנהל בית הספר, והלכו חזרה אל הוריהם, להתגאות בהישגים שלהם. חלקם אף הוסיפו קריאת שמחה, או הרימו את ידם בתנועת ניצחון לפני שירדו מריבוע הבטון.
לבסוף הגיע תורה של האות פ', ואחר זמן מה הגיע הרגע המיוחל. "פילד וינסנט", קרא מנהל בית הספר מהרשימה, וקולות מחיאות הכפיים היו הפעם קלושות. וינסנט עלה עם נוכחותו הכחושה וגבו אל הקהל, ובקושי נראה על רקע בניניי בית הספר הגדולים. הוא לא נטל שום חלק בארגון האירוע, וכל פרק הזמן שלו על הבמה נראה כהפסקה קטנה בין השם שלפניו לשם שאחריו. המנהל הושיט לו את התעודה, ווינסנט מיהר לקחת אותה ולהמשיך בדרכו. דקת התהילה שבשבילה עבר את כל מסלול הלימודים הזה, לא עניינה אותו, והוא מיהר לרדת מהבמה.- ואף ויתר על לחיצת היד המושטת של המנהל.
וינסנט התקרב למשפחתו עם גיליון הציונים. הוא היה נער ארוך ורזה, עם ארשת פנים ילדותית משהו, ואף גדול. שערו היה צהוב כשל מריון, ועורו רך ולבן כשלה. עיניו של הנער היו כחולות תכלת- בהירות, ומבט לא מפוקס התנוסס בהן. פיו של וינסנט היה קטן משל אחותו, ורק חיוך קטן וסמלי עלה על פניו כשהתקרב למשפחתו, ומיד שב ונעלם בהבעתו המהורהרת.
"קחי," אמר וינסנט לאימו, והושיט לה את התעודה בלי לטרוח אפילו להסתכל בה. "אוי,- הבאתם את תודלי", הוא אמר עם גילוי ראשון של שמחה. וינסנט ליטף את פרוותו של תודלי, וחיבק את ידידו הוותיק, כך שיחל לחוש את נשימתו החמה.
"נזוז, וינס?" שאל תום, שמאס לחלוטין בפטפוטי המנהל.
"כן", אמר וינסנט. "בואו נלך".
"חכה שניה וינסנט.- יש לי מתנה בשבילך," אמר גדם והושיט לו את זוג הנעליים, שכבר הספיקו להיעשות מחוספסות ולמודות דרך מאז שנוצרו.
"וואו, תודה גדם," אמר ווינסנט. "אבל כבר קניתי נעלי הליכה חדשות למסע שלי."
"אלו לא סתם נעליים," אמר גדם וחייך, "אלה נעליים מיוחדות מאוד. תנסה.- תנעל אותם."
וינסנט צחק, אבל הסכים לתת להם צ'נס. ובאמת, ברגע שהוא נעל אותן, היה לו ברור שהוא הולך לוותר על הנעליים החדשות שקנה. נעלי הפלא עטפו את רגליו הגרומות והעדינות, ונהיו חלק מהם תוך שניות.- מעטפת נפלאה, שהפכה את הרגל למשהו שמסוגל להרבה יותר. וינסנט פער את עיניו בהפתעה כשנעמד על סוליותיהם הגדולות של הנעלים, והרגיש מוכן יותר לטיול משהיה אי פעם. אלה לא היו נעלים של ישיבה או הליכה לאירועים. אלה היו נעליים למסעות, ואם תנסה לעשות איתם כל דבר אחר, הם יציקו לך, ולא יתנו לך מנוח. אבל אם תלך איתם, אם תסכים לצעוד בעקבות כוחן ויעודן, הם ימלאו אותך באושר שלא ידעת כמוהו מעולם, ושלא תוכל לקבל בשום מקום אחר.- זה היה ברור ומובן לכל מי שנעל אותן אפילו לרגע על הרגליים.

משפחת פילד חזרה הביתה, ווינסנט אירגן את התיק שלו. למחרת בבוקר הם התעוררו כולם, מוקדם במיוחד, כדי לנסוע עם וינסנט לתחנת האוטובוס.
איתם בתחנה, היו גם פול,- שותפו של וינסנט למסע, ומשפחתו שלו. כשהרכב הארוך והמרעיש הגיע, וינסנט ביקש מהנהג שיפתח את תא המטען, והוא ופול שמו שם את התיקים שלהם. לאחר חיבוקים ופרידות מהירות, וינסנט ופול עלו לאוטובוס. תודלי הקשיש ניסה לעלות איתם, ויבב כשוינסנט הוריד אותו.
"תישאר פה, תודלי," הוא אמר לכלב. "מצטער, אבל אני חייב ללכת, ואני לא יכול לקחת אותך איתי."
וינסנט ליטף את ראשו של כלבו האהוב, וביקש מאביו שיחזיק אותו.
הנער הצעיר צעד בדקיקותו בתוך נעלי הפלא החומות אל מושב האוטובוס. הנהג סגר את הדלת, ונסע.
אחרי שתום שחרר אותו, תודלי ניסה קצת לרדוף אחרי האוטובוס, עד שרגליו הזקנות התעייפו. הרכב המאורך הפך לנקודה קטנה במרחק, וזה היה הרגע המדויק, שבו סיפורו של גדם, נפרד מסיפורם של נעלי הפלא…