נעלי הפלא של תוהמויק. פרק 11: ראשית המסע.

פול ווינסנט התיישבו אחד ליד השני והביטו מסביבם בהתרגשות. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהם היו על אוטובוס, וגם לא פעם ראשונה שנסעו באוטובוס לבדם. ועם זאת,- הייתה תחושה של מקום חדש, סיטואציה חדשה, עידן חדש. הם יצאו אל העולם סוף סוף, ולמרות שכרגע שהעולם כלל רק כיסאות עבשים, אנשים בשגרת יומם ומראות מוכרים מהחלון, הוא כבר היה יוצא מן הכלל מבחינתם של שני הצעירים. לא הייתה להם תכנית, לא היה מה שיגביל אותם.- כל האופציות של מקומות ללכת ודברים לעשות נפרשו בפניהם בבום אחד. רק בזכות הנסיעה הפשוטה הזאת באוטובוס ציבורי, והפנמת העתיד, גדל לפתע היקום שלהם לממדים שהם טרם הכירו.

אפשר להגיד שפול היה חברו הטוב ביותר של וינסנט, אך למעשה מדויק יותר להגיד שהוא היה חברו היחיד. וינסנט היה טיפוס מוזר ומסוגר.- הוא לא הרבה לנסות ולהתרועע עם בני כיתתו, והם שמחו על כך. יחסיהם של פול ווינסנט התחילו למעשה מרחמים. וינסנט ישב כהרגלו בהפסקה, ושיחק באבנים, משחק שרק הוא הבין. פול,- שהשתתף במשחק הכדורגל הגדול יחד עם כולם, ראה אותו והצטער עליו. הוא חיכה להפסקה שעשו במשחק, ואז פנה אל וינסנט והציע לו להצטרף לכולם. כשוינסנט סירב בנימוס, פול הסיק מכך שהוא מפחד מההמוניות של המשחק, ורק ריחם עליו יותר. אז הוא הזמין אותו לאכול בקפיטריה, מה שהוביל לשיחה מעניינת בין השניים. מאז אותו היום פול ווינסנט התראו יותר ויותר.- דיבור בהפסקות, למדו מדי פעם למבחנים ביחד, ובעיקר יצאו להמון טיולים.- אהבת ההרפתקנות הזאת הייתה הגורם שחיבר ביניהם, ויחד הם בנו את חלום המסע. אותו החלום שהם החלו להגשים באותה נסיעת אוטובוס.
ככל ששני החברים בילו יותר ביחד, כך גברה חיבתו של וינסנט לפול, עד שהפכה כמעט לתלות. לפול היו הרבה חברים, הוא היה בחור רגיל מבחינה זו.- ידע לשחק את המשחק הפוליטי,- להתיידד לעיתים, ולעיתים להתלחשש בנבזיות. היה לו שיער שחור סמיך, וסנטר גדול. הוא היה קצת יותר שקט, ויותר רחום מחבריו, ולכן הוא היה היחיד שהצליח להתיידד עם וינסנט.
אך לא רק רחמים גרמו לפול להתחבר עם הנער המוזר.- הוא גם נהנה מחברתו של וינסנט, ותמיד הצטער על שהוא לא מעורב בחברה יותר. לרוב פול אכן נהנה מחברתו של וינסנט, והיה הולך איתו בשמחה לטיול ארוך, או לטפס על איזה הר. אבל וינסנט יכל להיות מתיש לפעמים, ולהתעקש בניסיון לשכנע את פול לבוא לאיזו הרפתקה או ללמוד למבחן, גם לאחר שפול הודיע באופן ברור שאין לו כוח, או שהוא עסוק.
"פול נו באמת, מה אכפת לך? תבוא." היה וינסנט אומר בפעם העשירית, ופול כבר הרגיש זלזול של רחמים על חברו, שזקוק לו כל כך.

וינסנט ישב ליד החלון. הוא הניח את ראשו על השמשה, ונהנה מהקפיצות הקטנות של האוטובוס על פני הכביש המשובש. הם עברו את העיר ופנו הרחק מהכבישים הראשיים, אל דרכים צרות ולא מטופלות שהובילו למקומות נידחים יותר. מאחוריו, נחר איש עם שפם, והוא ניסה לחשוב על כל ההרפתקאות הנפלאות שהולכות לעבור עליו.- ההרים והעמקים, המדבר והיערות, הטיפוסים שבדרך, השינה תחת אור הכוכבים, העצמאות להחליט מה לעשות בכל רגע נתון, ותחושת החספוס המספקת של המאמץ… הוא הרהר והרהר, עד שלפתע נוחך לדעת שרגליו מתופפות על הרצפה, והמשופם מאחוריו מבקש ממנו בפעם העשירית להפסיק.
"עוד מעט," אמר בראשו לנעליים הנהדרות שחבר של מריון נתן לו. "בקרוב אני אשחרר אתכן."
למען האמת, ההרגשה שהתחילה בתור שקיעה בפנטוז נפלא על הרפתקאות וצעדים, נעשתה דיי מעיקה.- הנעליים היו מיועדות להליכה, והן רצו ללכת.- הן דרשו מוינסנט להתקדם. בהתחלה הוא התייחס אל ההתאפקות כאל משהו שבסך הכל יגרום לו ליהנות יותר מההליכה בעתיד, אבל ככל שהשעות עברו, והאוטובוס המשיך לטרטר, מועקת הלחץ רק גדלה וגדלה.- קוצים בתחת, אנדרנלין- אנרגיה מטורפת שזרמה בעורקיו של וינסנט, ועמדה בכוננות לפליטה בכל תא ותא בשרירים שלו. כוח חזק מדי, עוצמתי מדי בשביל שיישאר בפנים כל כך הרבה זמן. בחוץ נראה כל כך נעים, כל הר וגבעה קראו לנער הצעיר לכבוש אותם תחת חומה הנהדר של השמש, ולעומתם, המזגן של האוטובוס היה כמו קירור בחדר מתים. טמפרטורה סינטטית ותקיפה של קור עטפה את עורו של וינסנט. והרגליים בתוך הנעליים כל כך חמות ונעימות, כמו חום השמש שבחוץ.
"הלוואי וכל הגוף שלי היה מרגיש כמו הרגליים בנעליים," חשב וינסנט…
הכיסא מאחוריו והכסא מלפניו, יחד עם חלון הפלסטיק מצידו האחד ופול שישן מצידו השני, סגרו עליו, והקשו על נשימתו. וינסנט הזיע זיעה קפואה תחת דרישותיהם של הנעליים. הוא החל לתופף שוב בלי לשים לב, והמשופם מאחורה התעצבן עליו. כיסאות האוטובוס, שבנויים להתאים למכנה המשותף, הבינוני והממוצע ביותר של כל הנוסעים באוטובוס, הכאיב לגבו של וינסנט, והוא השתוקק להזדקף ולמתוח אותו. הקלסטרופוביה התגברה והתגברה, ולבסוף וינסנט החליט שהוא פשוט לא יכול יותר. הוא קם, וביקש מהנהג לעצור.
"אין פה תחנה," אמר הנהג באדישות.
"זה לא משנה.- תעצור בבקשה," ביקש וינסנט.
"אין תחנה- לא עוצרים. אלו הנהלים," התעקש הנהג.
"לא אכפת לי, תעצור! זה דחוף!!!" צעק וינסנט לפתע בצורה שלא אופיינית לו, צעקה שהפתיעה אפילו את וינסנט עצמו.
"מה… מה הולך פה?" שאל פול שהתעורר מהצעקה, והנהג עצר.
"בוא, אנחנו יורדים," אמר וינסנט.
"איזה יורדים," התמתח פול המנומנם, "אנחנו באמצע שום מקום,- יש עוד איזה שעתיים נסיעה."
"זה לא משנה," אמר וינסנט, "אני לא יכול יותר לשבת. אני חייב ללכת. נתחיל את הטיול יומיים לפני איפה שרצינו, מה זה משנה?"
"וינסנט, די עם השטויות שלך,- שב כבר ותן לי לישון," התעקש פול, המיואש מחברו המוזר למסע.
"אני לא יכול," התעקש וינסנט, "אני רציני."
"נו, כוסעמק, אתה יורד או לא?!" התעצבן הנהג.
"פול, אני חייב לרדת פה. בוא," אמר וינסנט, וצעד לכיוון הדלת.
פול קם, הלך אחריו וניסה לעצור אותו. "נו מה, אתה עושה צחוק?" הוא שאל.
"לא, אני חייב ללכת. מצטער."

לבסוף, לקול קללותיו של פול, ירדו שניהם מהאוטובוס, וכשעננת האבק שהגלגלים הותירו מאחוריהם התפוגגה, וינסנט ופול נותרו עם תיקיהם מלאי הציוד, באמצע שום מקום.

פרק ההליכה הראשון ערך כחודש וחצי. חודש וחצי של מימוש חלומות טהור.- הם קמו בבוקר, הלכו לאורך כל היום, ובערב מצאו להם איזו פינה, הקימו מדורה ואכלו ארוחת ערב, הקימו אוהל והלכו לישון בשקי שינה. למחרת הם קמו, קיפלו את הציוד, התחילו ללכת, וחוזר חלילה… פול דאג לארגון המסע.- בלעדיו וינסנט היה יוצא אולי עם חצי הציוד, והיה הולך לאיבוד כבר מזמן. לעיתים וינסנט שאל את עצמו מה היה עושה, ואיך היה מסתדר בלי הראש האחראי של פול.- שגם היה חכם ממנו, וידע איך להדליק אש בכל מצב, ואיפה לישון כדי לא להיעקץ בלילה.
אחרי החודש הראשון, הם הגיעו לאזורים מיושבים יותר, שבהם כפרים דרומיים חלפו מדי פעם על פניהם. פול רצה לעצור.- הוא רצה לראות קצת אנשים, ולנוח. אבל נעלי הפלא שלטו בוינסנט, והוא הסתבך קשות בטירוף ההליכה.- לאורך היום כולו פול המותש ביקש ממנו שיאט את הקצב, וכל עצירה למנוחה, אכילה או קניית מזון, הייתה בגדר פשרה מבחינתו של וינסנט. פול שימש כמעיין משקולת מאזנת לכוחן של הנעליים,- שמר את וינסנט יציב על הקרקע ומנע ממנו להתעופף. למעשה, בלעדיו אולי וינסנט לא היה עוצר בכלל. ספק עם היה טורח לאכול בין יום הליכה ליום הליכה. אבל וינסנט העריך מאוד את חברו למסע באותה התקופה, ולאחר חודש וחצי, כאמור, של שיגרת הליכה קבועה, הסכים וינסנט לעצור לנוח יום או יומיים שלמים, באכסניה מזדמנת…