נעלי הפלא של תוהמויק. פרק 12: וועידת הנוודים.

לאחר חודש וחצי ששני הצעירים החופשיים לא ישנו או אכלו אף לא פעם אחת תחת קורת גג, הם החליטו לבסוף לעשות הפסקה, וצעדו אל אכסניה במעלה כמה מדרגות עץ חורקות שהיו צבועות בצע לבן מתקלף. הייתה שם מרפסת רחבה לפני הכניסה לדלת, ובה מספר כיסאות ישנים וספות מרופטות. כמה מטיילים צעירים ישבו שם בשמש, ובירכו את פול ווינסנט לשלום בשפות אקזוטיות, ובסלנג עדכני. אחד ישב שרוע בלי חולצה על ספה, וליטף חתול זקן. בחורה מתולתלת ויחפה, ישבה על כיסה נדנדה ועישנה משהו עם ריח מוזר. שניים נוספים, עם ראסטות ושרוול, ישבו ליד שולחן קטן ושיחקו שש בש.
"מקום כלבבי," חייך פול, שהיה עייף מקצב ההליכה המהיר.
"כן, נראה נחמד," אישר וינסנט, עם כי בפחות התלהבות.
הם נכנסו פנימה, וביקשו חדר. "זה חמישים שקל ללילה, ארוחת ערב ב8." אמרה אישה שמנה ומשועממת בדלפק.

הם התקלחו וישנו קצת. מעבר לקירות הדקים נשמעו פטפוטי הצהריים של שאר החוסים. פול התרפק על המנוחה.- הוא נאנח בהנאה כשיצא נקי מהמקלחת, ויכל להניח את שריריו המותשים על המזרן הרך.
כשוינסנט הוריד את נעליו כדי להיכנס בעצמו למקלחת, פול נאלץ לצאת מן החדר בגלל עוצמת הסירחון.- וינסנט מיעט להוריד את נעליו, ולפעמים גם ישן איתם. כל גופו הרך החל כבר להשתזף, ורק רגליו נותרו לבנות כגופת מת. דוגמת הגרביים הייתה טבועה על עור רגליו, ובוץ חום של אדמה וזיעה מילא את החלל בין אצבעותיו ובתוך ציפורניו הארוכות.

לעת ערב, ירדו השניים לחדר האוכל של האכסניה,- חדר קטן עם שולחן עץ ארוך ארוך, ללא מפה. מסביבו באו והתיישבו יחד איתם עוד כ15 מטיילים, מדובללים ושזופים ממסעות תחת השמש.- חבורות של צעירים שהשתחררו מכבליהם, ויצאו אל העולם הגדול, לנשום חופש.
בעלת האכסניה השמנה הגישה קערת מרק גדולה, וקערת אורז גדולה, ולאחר שכולם לקחו להם אוכל והתיישבו, הפטפוטים החלו לצבור תאוצה.
"הגעתם היום?" שאל ההוא שישב קודם עם החתול את פול ווינסנט.
"כן, למה, כמה זמן אתה כבר פה?"
"שלוש ימים", ענה הבחור. "מחר אני והחבר'ה שלי כנראה זזים. אנחנו רוצים לצאת לגמרי מהמדבר, ולהגיע לאגם הגדול בשבועיים הקרובים. שם נשאר עוד איזה שבוע, ואז נסיים באיזה טרק בהרים. מה איתכם? מה התכניות שלכם?"
"למען האמת אנחנו הולכים דיי 'פרי סטיל'," השיב פול במבוכה.
"וואלה, איזה מגניב. שומעת ליסה?" פנה הבחור לצעירה שמולו,- בעלת שיער חלק עד לכתפיים וסנטר חד. "החבר'ה האלה מטיילים לגמרי פרי סטייל."
"וואו," התפעלה בעלת הסנטר החד.- "איזה אומץ. כמה זמן אתם כבר מסתובבים?"
-"חודש וחצי בערך," ענה פול
-"וכמה זמן אתה עוד חושבים להמשיך ככה?"
-"מה זאת אומרת כמה זמן?" הרים לפתע וינסנט את ראשו מקערית המרק
-"כמה זמן אתם הולכים לעשות את הטיול שלכם?" ליסה הסבירה את עצמה
-"מה זאת אומרת כמה זמן?" חזר וינסנט ושאל בחוסר הבנה
-"מתי אתם הולכים להפסיק את הטיול?" התערב שוב ההוא עם החתול בניסיון להסביר
-"להפסיק? מה פתאום להפסיק?" שאל וינסנט בדחיה מהרעיון שהעלו השניים
-"בשלב מסוים אתה צריך להפסיק, לא ככה?" שאלה ליסה
-"למה?" שאל וינסנט. ולשמע שאלתו המוזרה, כולם השתתקו לרגע
-"מה זאת אומרת למה?,- אתה לא יכול להמשיך לטייל ככה לנצח," אמר בחור שלישי,- עם זקן גדול וראסטות
-"למה לא?- אתה לא נהנה?" התעקש וינסנט
"נהנה נהנה, אבל צריך להתחיל את החיים שלך מתישהו," אמר בעל הראסטות. עוד כמה מהיושבים לשולחן הפסיק משיחותיהם הצדדיות והצטרפו להאזין לדיון. המזוקן עם הראסטות צחק.- "אתה לא יכול לטיל כל החיים שלך. את צריך להתפרנס,- למצוא עבודה רצינית."
"אפשר לעבוד בעבודות מזדמנות פה ושם, כמה אתה כבר צריך כדי לחיות?"
"אתה רוצה לחיות ככה כל החיים שלך, כמו הומלס מסריח?" שאל ההוא עם החתול.
"מה רע בחיים האלה?" נעלב וינסנט. "הרי גם אתה חי ככה."
"בסדר נו, אבל זאת תקופה. אתה מסיים בית ספר, יוצא לטייל קצת, רואה טיפה עולם, ואז הולך ללמוד ומתחיל לבנות חיים אמיתיים." אמר משופם עם בגדים כחולים שהצטרף לשיחה.
"בשביל מה? אתה רוצה להגיד לי שאתה רוצה לחזור לחיים המוגבלים והיבשים של לפני הטיול? מה רע לך עכשיו?" שאל וינסנט שנדהם מחבריו לשולחן, שלמראית עין ראשונה נראו כשוחרי חופש ומסעות מושבעים כמוהו, ולאט לאט התגלו כאנשי קרירה בתחפושת.
"לא רע בכלל, אבל צריך עוד בחיים." אמר המשופם.
"מה עם בית קבוע?" אמר ההוא עם החתול.
"מה עם משפחה?" שאל זה עם הזקן הפרוע.
"קריירה, שיגרה," הוסיפה המתולתלת החייכנית עם הגופייה, שישבה קודם במרפסת.
"אנשים קבועים סביבך," אמר אחד עם שרירים נפוחים.
"פנסיה," אמר אחד עם שרשרת מארץ רחוקה,
"נישואים, טלוויזיה, כסף, ביטחון."
לאט לאט, כל השיחות הקטנות שסביב השולחן התאחדו כנגד סלידתו של וינסנט מהמקובל. כל יושבי השולחן עמדו כגוף אחד יציב וחזק, ודגלו באופן מוחלט במה שלימדו אותם מאז שהיו קטנים. וינסנט כבר התחיל להרגיש שלא בנוח אל מול ההתקפה שיצאה כנגדו, ואז נחתה עליו המכה הקשה ביותר. "למען האמת הם צודקים," אמר פול, "הטיול הוא רק תקופה, אתה יודע את זה. בסופו של דבר אתה צריך לעצור ולהקים חיים רגילים.- להתחתן ולבנות משפחה. זוהי דרכו של עולם, ככה כולם עושים. ללכת ככה זה באמת כיף והכל, ואתה יודע שגם אני נהנה מזה, אבל אתה לוקח את זה בצורה יותר מדי טוטאלית."
"לא," מחה וינסנט בתוקף.- "זאת לא דרכו של עולם, זאת הדרך השגרתית המטומטמת של החברה האנושית המודרנית. זה לא חייב לעבוד ככה!"
אבל אפילו בקרב חבורת הנוודים הצעירים הזאת, לא נמצא אף אחד שהצטרף לקולות המרד שלו. ועכשיו, כשאפילו שותפו למסע,- האדם היחיד שחלק איתו את חלום המסע האוטופי, עכשיו כשגם הוא הקיר בגישת הכלל בתור הגישה הנכונה, לא היה שוב דבר שימנע מיושבי השולחן לזלזל באופן מוחלט בוינסנט.
"אם היינו חיים כבודדים זה אולי היה עובד. אבל אנחנו חיים בחברה, זה יותר מסובך מזה." הסבירה ליסה לוינסנט ונשענה קדימה. היא החלה להרצות לו על התנהלותם הנכונה של דברים העולם, וכל יושבי השולחן הצבועים האזינו לה והנהנו בראשם בהסכמה. "בחברה אנושית לא כל אחד אחראי לעצמו.- יש מערכת של נתינה משותפת. לכל אחד יש תפקיד, וביחד כולם מניעים את החברה", הסבירה ליסה.- "לכל אחד בחברה יש מען כובע,- תפקיד, יעוד שהוא ממלא בשביל לשרת את האנשים שסביבו.- שוטר, אופה, מוכר, חקלאי, עורך דין וכו'.. אתה מבין?- בן-אדם לא שווה כלום בלי התפקיד שלו. איזו משמעות יש לבן-אדם בעולם בלי האנשים סביבו? אין משמעות. ולטייל ככה בלי הפסקה,- בלי למלות שום תפקיד בחברה, זה גם טיפשי, וגם נורא אנוכי ולא מתחשב," אמרה ליסה בהחלטיות.
וינסנט התמלא בשנאה כלפיה.- היא לא הייתה מבוגרת ממנו, אולי אפילו קצת יותר צעירה, ודיברה אליו כמו אל ילד קטן. היא הייתה בטוחה שהיא יודעת הכל, ולא שקלה לרגע את האפשרות שהצדק המוחלט לא עומד לצידה,- לא זזה מעמדתה המוצקה. היא המשיכה לדבר, ולהסביר איך הכובע שאתה לובש הופך אותך למי שאתה, ולמה חשוב שלכל אחד בחברה יהיה תפקיד. היא דיברה בטון של יודעת דבר, ועם המון מושגים מורכבים ומילים ארוכות. כולם הקשיבו לה, והנהנו בראשם. היא הייתה יפה וחזקה,- מסוג הנשים שלא יודעות בכלל מזה אויבים, שכולם תמיד מקשיבים להן ומחזיקים מהן. מין טיפוס מוצלח שכזה שכולם נורא גאים בו, יודעת להיות מנומסת כשצריך, ולשחק את המשחק הפוליטי המלוקק בצורה הטובה ביותר. בשלב מסוים וינסנט חדל להקשיב לה, ולפטפוטים האינטלקטואלים שלה, ורק בהה בחלחלה בסנטרה הקטן והחד, ובמבט העוצמתי והבטוח שהיה לה בעיניים. הוא חש מנותק ונגעל מכל אותם הצעירים, שנראו לו כל כך נחמדים ומבינים כשהגיע. הרגשת השייכות התפוגגה ונעלמה. הם גימדו אותו וגרמו לא להרגיש מאוים ולא רצוי. ולכן, בשלב מסוים הוא קם והלך לחדרו.- משאיר את ליסה באמצע נאומה, וחצי קערית אורז לא אכולה על השולחן.

וינסנט נשכב על מיטתו וניסה להירדם ולהתעלם מקולות הצחוק וההנאה הקלושים שעוד נשמעו מחדר האוכל. עם התסכול והאכזבה מהמטילים האחרים הוא עוד יכל להתמודד,- הוא היה רגיל לחוסר תקשורת עם רוב האנשים. אבל העובדה שפול,- שהיה תמיד שותף לחלום הנוודות, הצטרף אליהם בצורה כל כך נחרצת, דיכאה אותו. החבר היחיד שלו בעולם, ואפילו הוא נגדו…

שעה או שעתיים לאחר מכן, פול נכנס לחדר ושאל את וינסנט עם הוא רוצה לבוא לחדר של ליסה וחבריה. "יש שם צחוקים וג'וינטים, אתה מוזמן," אמר פול, בידיעה ברורה שוינסנט יסרב. ובאמת הוא לא רצה לבוא. בזמן שפול חגג עם חבריו החדשים, וינסנט נרדם לבדו בחדר חשוך…

ולפתע הנער הבלונדיני ניצב בעיר ענקית,- יותר גדולה מתויפש, או כל עיר אחרת שהוא אי פעם היה בה. הבניינים התנשאו לגבהים אדירים, וכל האורות בהם דלוקים. רעש גלגלי שיניים ותנועת מכונות מרוחק נשמע באופן כולל ברחובות הריקים, ופתאום בבת אחת הוא התחזק עד כדאי החרשת אוזניים, וכל דלתות הבניינים נפתחות באופן אוטומטי ביחד, במין קול מתכתי המוני ומהדהד, ועשרות אנשים יוצאים מהפתחים בטורים ארוכים, וממלאים את הרחוב. כל אחד מהם בתלבושת משלו,- הולכים מהר, כל אחד ליעדו, כל אחד יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות, ולכולם יש כובעים.- כיסוי ראש להגדיר את זהותם. וינסנט עומד מבולבל בלב הבלגן.- הבניינים הגבוהים חוסמים את השמיים, אורות מכניים מונעים חוצצים בינו ובין חשכת הלילה השלווה, ותנועת האנשים ההמונית חונקת אותו. ההוא עם השפם מהארוחה, בתלבושת שוטר, נתקע בו בדרכו, ווינסנט שם לב, שאין לו פנים. למעשה,- לאף אחד אין פנים. ואף אחד לא עושה משהו שהוא לא אמור לעשות.- השוטר עוצר גנב, הגנב גונב, זונה עומדת בפינת הרחוב ומחכה לקליינטים, ההוא עם החתול, שהיו לו במציאות פנים כל כך רגועות, יורד ממשאית זבל ומפנה פח, ואין כלום מתחת לכובע המצחייה המעופש שלו. ההוא השרירי, שקודם היו לו גבות גדולות, רץ במדי כבאי לכבות שריפה, עם קסדה קשה ואדומה שמגדירה את גבולות ראשו, והמתולתלת עם הגופייה, רצה החוצה בבהלה במדי עקרת בית, ומתחננת מהכבאי שיכנס פנימה ויציל את התינוקות חסרי הפנים שלה. המוני אנשים חסרי פנים בחליפות הולכים במהירות אחידה ברחוב עם מזוודות, ולרגע נדמה לוינסנט שהוא מזהה את שיערו הסמיך של פול מתחת למגבעת יקרה. אבל אי אפשר לדעת…
מוכרים עומדים בחנויות, ומדברים עם לקוחות ללא פה, וקבוצת תיירים עם כובעים של חנויות מזכרות קונים אצלם, ומצלמים כל דבר. אין שם אף הומלס שעיר שיושב ולא עושה כלום. אין שם, למעשה, אף אחד שלא עושה את תפקידו, ואין אף אחד שמבולבל, או בוכה, או שר באושר.
לפתע,- קולות נעלי עקב תוקפניים מתחילים להדהד יחד עם קול גלגלי השיניים בחלל העיר. זוהי ליסה,- שמתקרבת אליו בחליפה מסודרת ועמידה זקופה. אין לה פנים, אבל את הסנטר החד שלה שמורם כלפי מעלה, קל לזהות.
"אתה ערום!" היא צועקת עליו ללא פה, וקולה המהדהד משתלב בדיוק עם קצב גלגלי השיניים שבחלל האוויר. "אתה לא יכול להיות ערום! איפה הכובע שלך?!" היא צועקת, צעקה שבוערת מתוך פניה הריקים.- קול לא אנושי, הדהודים מכניים עמומים, כאילו שאלפי מכונות התאחדו יחדיו כדי להשמיע אותו, והוא נשמע בכל מקום, מכל מקום,- צעקת העיר כולה כנגד וינסנט.
הנער הבלונדיני המבוהל מסתכל על עצמו, ורואה שבאמת אין לו שום תלבושת, והוא ערום לחלוטין באמצע הרחוב.
"תבחר תלבושת!" מהדהד קולה של ליסה, שעומדת מולו זקופה ויציבה. "תמצא לך תלבושת! תמצא לך תפקיד! אתה לא יכול להיות ערום! אין כזה דבר אנשים ערומים!"
וינסנט המבוהל רועד כולו, ומתחיל לבכות כמו ילד קטן ועלוב, אל מול כוחה ועצמתה של ליסה.
"מה אתה עושה?!" נשמע שוב הקול מכל פינות העיר,- "אסור לך לבכות! אסור לך להיות ערום! אתה לא יעיל לחברה! אין לך משמעות! אתה לא עוזר! אתה לא יעיל! אתה לא שווה כלום לבד! אתה חלק מחברה, אז תלבש משהו! אתה לא יכול להיות ערום!,- אין לך מהות!!!"
ווינסנט מנסה למחות כנגד קולה של ליסה, והבכי שלו מתגבר, עד שלבסוף צווחה דקה ונוראית,- יללה מונוטונית כמו מחט של פטפון שבור, נפלטת מפיו הפעור- הלא הוא הפה האנושי היחידי בכל העיר. וינסנט נופל על ברכיו, והצווחה הדקה שלו מתמשכת ועולה עד שלא ניתן לשמוע כלום מלבדה.- נוקבת את קולה של ליסה ואת קול גלגלי השיניים, עד שלבסוף היא נוקבת אף את ווינסנט עצמו, והוא פוקח את עיניו באיטיות…

החדר סביבו רגוע. רוח קלה נושבת בחוץ, כולם עוד ישנים מהמסיבה של ליל אמש, ואור בוקר בהיר ונעים מתפלח לחדר דרך החלון. וינסנט קם, ומשפשף את עיניו בעייפות. החלום מציק בראשו, ופול ישן ונוחר עם פה פעור במיטה שלידו. וינסנט קם, ומחליט ללכת לאכול ארוחת בוקר בתחתונים. הוא הגיע מוקדם אל חדר האוכל.- האישה השמנה רק עכשיו התחילה לסדר את הלחם עם החמאה וקנקני החלב החם על השולחן. וינסנט נכנס אל החדר כמו איש מת.- לבנבן, דק וארוך גפיים, עם הליכה כפופה ומרושלת, ומבט מחוק בעיניים. הוא אכל לאט לאט פרוסת לחם, ושתה כוס חלב בחדר האוכל השקט. לבעלת האכסניה לא היה כל חשק לדבר איתו, ולו לא היה שום חשק לדבר איתה.
כשסיים, חזר לחדרו, שם מצא את פול כבר ער ומתלבש.
"תשמע וינסנט," אמר פול. "יש לי חדשות."
"מ..מה?" שאלה וינסנט בחשש.
"הציעו לי אתמול הצעה, ואני הולך לקבל אותה," אמר פול בהחלטיות.
"איזו מין הצעה?" שאל וינסנט, ופול ענה לו במבט רציני ובלי למרוח את הבשורה.- "אני עובר ללכת עם ליסה והחבר'ה שלה," הוא אמר…
וינסנט הביט בו במבט מופתע, ואז צחק קצת. "על מה אתה מדבר?" הוא שאל.
"זה לא משהו אישי נגדך, וינסנט.- פשוט הקצב שלך קצת מהיר מדי בשבילי. ואם להגיד את האמת,- ממש כיף לי עם החבר'ה האלה, והליסה הזאת ממש חמודה."
פניו של וינסנט הרצינו. "אתה נוטש אותי?" הוא שאל בטון כועס.
"לא נוטש. נו וינסנט, אל תיקח את זה אישי.- אני פשוט עובר לקבוצה אחרת. עושים את זה הרבה כשמטיילים. אני ישאיר לך את רוב האוכל, ואת האוהל והגזייה,- אתה תהיה בסדר…"
"כוס עמק!", קילל וינסנט, והביט בחברו היחיד בחוסר אמון, "אתה עושה צחוק?,- אני אפילו לא יודע איך להפעיל את הגזייה המחורבנת הזאת!"
"די, נו, וינסנט, אל תעשה לי עכשיו ייסוריי מצפון", אמר פול, והמשיך לנעול את נעליו.
"לא לעשות לך ייסוריי מצפון?- לעזאזל, אנחנו כבר שנתיים מתכננים את המסע הזה ביחד, ועכשיו אתה נוטש אותי בשביל איזו בחורה מחורבנת?!. אתה יודע מה?- אתה לא יותר טוב מרמוח."
"רמוח?.. מה?.. אוי נו באמת, שוב פעם אתה עם האגדות המפגרות של המשפחה שלך? תצא כבר מהסרט שאתה חי בו! פה זה לא אגדה קטנונית ומפגרת, זאת המציאות!, תפסיק כבר להתבכיין כמו איזה ילדה קטנה!!!"
וינסנט נעלב, וניסה לעצור בעצמו מלבכות כדי לא להשפיל את עצמו.
"לך לכל הרוחות עם הליסה המפגרת שלך," הוא השיב בקצרה.
פול הביט בו במבט מלא זלזול ורחמים, לקח את התיק שלו, ויצא.

קול הדלת הנסגרת הדהד לכמה רגעים בחלל החדר, ומהומה פשטה במחשבותיו של וינסנט. צעקה הלכה והתגבשה בראשו, והוא התאפק שלא לשחרר אותה בכל הכוח.- נשך שפתיו, כיווץ אגרופיו, ועיוות את פניו. וינסנט רעד, וראשו האדים. הוא התיישב על המיטה והתחיל להכות במזרון בילדותיות, הצמיד את פיו לכרית, וצרח עד שנגמר לו הקול וגרונו כאב. לאחר מכן קם מהמיטה, עדיין כולו רועד, הלך אל המקלחת, ובכל הכוח שנותר לו, ניפץ באגרוף את המראה.
דמותו של וינסנט התפרקה לרסיסים קטנים, שהתפזרו מיד לרגליו על הרצפה. כאב הציף מיד את זרועו ודם את אצבעותיו. "שיט!" הוא חשב ומילמל לעצמו בכעס.- "שיט! שיט! שיט!"…

כמה שעות לאחר מכן, וינסנט נעל את נעלי הפלא שלו, שגרמו לו להרגיש קצת יותר טוב, וארז על גבו את התיק, שנהיה כבד יותר בגלל הציוד שנוסף.- מה שגרם לו להרגיש יותר גרוע.
הוא שילם לאישה השמנה, ויצא מהאכסניה,- לבדו…