נעלי הפלא של תוהמויק. פרק 14: ראשית הנפילה.

אין ספק שמאותו הרגע שבו המשקל העודף ירד מגבו של וינסנט, הכל נהיה מוקצן יותר.
לפני הורדת הציוד עוד היה שמץ של שפיות בהליכתו האובססיבית של וינסנט. לפני שהוא נפתר מכל אותם החפצים העודפים, הוא עוד טרח מדי פעם להתעדכן במיקומו על גבי המפה, ואפילו לתכנן מסלול מיום ליום. אבל אחרי הורדת הציוד הוא נהיה כחולם.- במשך כשבועיים נוספים הוא הלך ללא הפסקה.- נרדם בצדי הדרך מכורבל בכלום, וגם זה רק כשבאופן פיזי הוא היה עייף מדי כדיי ללכת,- כשהגוף שלו כבר באמת לא היה מסוגל לזוז. במקביל לרגליו שלא הפסיקו לנוע, ראשו לא הפסיק לחשוב, לא חדל להרהר על כל דבר, ונסחף למחשבות שלקחו אותו מטה מטה, הרחק מן העולם.
עורו של וינסנט השחים תחת השמש, ועיניו נהיו שחורות משחור.- במבט ראשון, הן נראו כמו שתי חורים פעורים בראשו.- חורים שחורים ששואבים הכל, בולעים את השביל ואת השמיים ואת הציפורים וההרים. שואבים את העולם. ועם זאת,- בלתי ניתנים לחדירה.- אטומים. כהים כמו לילה במדבר.- ורטיגו אינסופי חסר פרטים. מלכודת ללא יציאה…
מאז שהוא נפתר ממשקלו של האוהל, גם הכעס על פול החל להכביד עליו פחות ופחות. ככל שהוא הלך, והשאיר את ערמת הניילונים והברזלים חסרת השימוש הזאת מאחוריו, כך הוא הרגיש יותר ויותר טוב עם ההליכה לבד.- פעם פול היה מאזן אותו, ווינסנט לא יכל לדמיין איך יסתדר בלעדיו. אבל עכשיו פול היה כמו משקולת שהוסרה ממנו, וסוף סוף הניחה לו לרחף מעלה מעלה. אפשר להגיד שוינסנט סלח לפול. הוא חשב על אביו,- תום פילד, ועל איך שהוא לעולם לא היה סולח על בגידה כזאת,- הוא היה מתעד אותה ושומר על הכעס בכל דרך אפשרית,- הוא היה בונה לכעס מקדשים וארמונות. אבל וינסנט, ככל הנראה, השתנה.- הוא ראה בכל העניין עם פול משהוא שקרה, וכבר אין כנראה ממש סיבה או טעם לכעוס. עם כי עוד הייתה בו טינה כלשהיא כלפי פול, זה לא היה אותו הכעס שבני משפחת פילד נטרו כלפי דמותו ההיסטורית של רמוח.

כששוטת כמהופנט עד שכבר לא ידע עם הוא בעליה או בירידה, מחשבותיו נדדו לסיפורם של מיק והתר פילד.- אבותיו הקדמונים, שאותם שאף לחקות במעשיו. "לאן הם נעלמו?" שאל את עצמו וינסנט. מאות פעמים הוא שמע את הסיפור, ותמיד הוא היה נגמר ללא סוף ברור.- מעולם לא ניתנה תשובה לתעלומה הזאת. האמונה הרווחת ביותר בקרב בני משפחת פילד הרחבה, הייתה שאכן אנשיו של רמוח נשלחו לרצוח את אותם המתיישבים המקוריים. אבל האמונה הזאת נבעה בברור מתוך כעסם של בני משפחת פילד, ולא סיפק את סקרנותו של וינסנט. האמונה הרווחת בקרב שאר בני העיר הייתה שהם מתו בשמחה ובשיבה טובה בעירם. אבל לזה וינסנט כמובן לא האמין.
"הם לא נשארו בעיר," הוא חשב. הרעיון שמיק והתר נשארו בתוך חלומם ההולך ומתנפץ מספיק זמן כדי שרמוח ירצח אותם, נראה לו לא הגיוני, ולכן הוא פקפק בשתי הגרסאות. היו עוד סיפורים כמובן,- סיפור ההתאבדות נראה סביר יותר. אבל אם לרמוח לא הייתה יד בדבר, למה שהגופות ייעלמו? ואם הם פשוט עזבו, למה הם השאירו מאחור את בנם? ואיך זה שמעולם הם לא נמצאו?
לפני כחמישים שנה, משפחת פילד הרחבה ארגנה משלחת עצומה, שהסתובבה במשך 3 שנים ברחבי המדבר והיבשת בכלל, כדי לנסות ולהתחקות אחרי עקבותיהם של האבות הקדמונים. אבל בכל אותם 3 שנים, הם לא מצאו ולא עדות אחת למישהו שידע עליהם משהוא,- אף לא רביב של סימן לזכר קיומם. מיק והתר נמחקו מן העולם. "הם פשוט התאדו," חשב וינסנט. "אין שום הסבר אחר.- הייאוש מבגידתם של רמוח וציזליוסיה ושבירת החלום היו כל כך נוראיים, עד שהם פשוט הפיגו את קיומם."..

וינסנט צעד ללא הפסקה, ולמרות שברי ההליכה והשרירים התפוסים הוא לא חדל מלהתקדם, ולהתקדם.- עובר גבעות, נודד בין שיחים וסלעים ומטילים אחרים. המדבר התרחק מאחוריו, ולפניו צצו ועלו הרים ירוקים, עצים גבוהים, שדות מוריקים, ומקורות מים. לרוב הוא הלך בשבילים.- פסים צהובים, עבים מספיק בשביל מכונית, או דקים כל כך עד שהיה צריך להישאר מרוכז כדי לא לפספס אותם. פסים צהובים שלאורכם וינסנט התקדם, מתבונן בהם כמו מנטרה,- קוו ריכוז שלא נגמר, אלה מתמשך ומתמשך לאורך קילומטרים רבים.- פסים צהובים, בולטים בנוף הירוק. שבילים של ביטחון מעורער, כמו חבל, שעליו וינסנט צעד לאורך העולם השופע, שאותו, את העולם, וינסנט השאיר במחשבותיו כבר הרחק הרחק מאחור,- הרחק הרחק למטה.
עיניו של וינסנט נהיו כאמור, שחורות כחושך, והוא הלך ושקע יותר ויותר בתוך עצמו. אם אנשים הם צינורות שקולטים מידע מהעולם, מעכלים אותו בסבך הצינורות הייחודי להם ופולטים תגובה ייחודית חזרה אל העולם, מה שהנעליים עשו, זה כמו לקחת את הפתח של הצינור ולחבר אותו ליציאה. החומרים שנכנסו מבחוץ, התעכלו שוב ושוב ושוב באותו המבוך הייחודי לאדם הנועל אותם, עד שהם נהיו כל כך מעובדים, שאי אפשר לדעת מה שייך למה.- קימורי הרים יכולים להתגייס למחשבות על שדיים, פול ורמוח נהיים אחד, הרגליים של מריון, תודלי, והחומה שהייתה להם מסביב לחצר, הם כבר אותו מושג, הצהוב של השמש יכול להיכלל באותה שביב מחשבה המשותפת עם שדות החיטה, וכחול השמיים נהיה אחד עם כחול המים. לאט לאט הכל נהיה כל כך מעובד, עד שהקשר של הדברים למציאות כבר לא היה ברור.- הכל הפך לעיסת מחשבות משותפת אחת, שכל מהותה היא תבנית הצינורות הייחודית בעצמה.
וינסנט נהיה אטום. ואפילו אם הוא זכר שצריך לאכול כדי להמשיך ללכת, הרעב אבד לו.- נשאר מאחורה עם האוהל והגזייה. לאחר שבוע וכמה ימים, הוא התחיל להקיא. הנעליים לא הרשו לו להכניס מזון לפיו.- כל דבר שהוא היה מנסה לאכול, היה נפלט מיד החוצה בקיבוצי מעיים כואבים. וינסנט נחלש ונחלש, ראייתו לעיתים אבדה לו תחת מסכת הטשטוש, ולפעמים הוא היה מתעלף בצד הדרך. כשהלך, הוא התחיל לפעמים להרגיש כאילו שהוא מרחף.- תחושת אופוריה שמימית של התנתקות מהאדמה הארצית, והתקדמות נפלאה ובלתי סבירה אל משהוא גדול יותר, משהוא שבאופן טבעי, הוא לא אמור להגיע אליו.
מה שקרה לאחר שבועיים, זה שהקיץ באמת נגמר. וינסנט הבין שיורד עליו גשם, רק כשהמים חדרו את רעמתו הסבוכה, וקיררו את קרקפתו. עד שזה קרה,- הוא כבר היה ספוג כולו. לילה אחד הוא ישן בגשם ובבוץ, וביום למחרת הוא כבר היה מנוזל ומשתעל, גרונו וראשו כאבו, וגופו היה חלש מתמיד,- כמו בובת סמרטוטים. הכל היה בוצי, והוא היה רטוב עד שד עצמותיו. אבל את הנעליים זה לא עניין,- וינסנט רצה רק להמשיך לרחף למעלה על כפות רגליו השבורות, להמשיך לשקוע מטה במחשבותיו. אחרי שעה או שעתיים, כשבהזיית תשישות הוא חשב שהוא נכנס לענן, – נפל וינסנט לתוך שלולית גדולה באמצע שביל רחב, שהתמשך עד לקצה טווח הראיה בין שתי שדות של קוצים גבוהים ועשבים שוטים.
הוא היה כל כך ספוג במים בעצמו, עד שהוא לא הרגיש בכלל את הרטיבות. הוא התיישב לרגע על ברכיו, והביט כמהופנט עם עיניו השחורות בשלולית. בתוך משטח המים הנרגע לאיטו מהפתאומיות שבה וינסנט נחת עליו, הופיע לאט לאט תמונה. וינסנט עצר להסתכל בה.- העצירה הראשונה שלו באותו השבוע, שלא מתוך חוסר יכולת ללכת או לשם ניסיון כושל לאכול. דמות הופיע בשלולית.- השתקפותו של וינסנט. הוא הביט בה המום.- פניו שהיו כה חיוורות, נעשו שחומות מהשמש שמעליו, עיניו היו אטומות, ושערו אומנם נותר צהוב, אך איבד מבהירותו, וארך.- רעמה חסרת שליטה שכיסתה את פניו וראשו, כמו אותם ההומלסים שמסתובבים בלילה ברחובות תויפשיא.
אך התמונה לא נותרה כפי שהיא לאורך זמן.- לפתע שערו של וינסנט בבעבוע החל להשחיר עד שנהיה כהה כמו עיניו,- כמו הורטיגו שבלילה . ובתוך אותו השיער והזקן השחורים, תפס פרצוף זר את מקום פניו של וינסנט,- פנים מבוגרות יותר, חזקות יותר, שבחנו את וינסנט בעניין. האיש הזר הביט אל וינסנט מתוך השלולית, ולא אמר כלום. וינסנט הביט בו בפליאה.- מראהו היה חזק ומרוכז, כמראה השמש,- מראה השלמות. לרגע וינסנט חשב שזהו בוודאי מיק פילד מסתכל עליו מתוך המקום שאליו הוא התפוגג לאחר שרמוח בגד בו. אבל לא כך היה.- לאט לאט, מאחורי פניו החמות של אותו האיש, הופיע דמות שניה, שלא הייתה התר, אלה דמות מפלצת נוראית.- עורה לבן כשלג, וקרום לבן עוטה את עיניה. שיניים קטנות וחדות כלטורף רעבתן היו לאותה המפלצת, וסנטרה ולחייה היו חדות, כמו הסנטר של ליסה,- חברתו החדשה של פול. האיש הנפלא ומלא החום פנה אל המפלצת ואמר לה דבר מה שוינסנט לא יכל לשמוע, והיא כנראה ענתה לו. השתיים חזרו לבחון בעניין את וינסנט, שהתבונן אף הוא בהם. כך נתמשך הדבר דקה או שתיים, עד שעיטוש גדול פרץ מפניו של וינסנט, וכשעצם לרגע את עיניו, התפוגגו הדמויות שבשלולית, ופינו את מקומם חזרה להשתקפותו של וינסנט. הוא נגע באפו, וידיו התמלאו נזלת דביקה. גרונו וראשו פעמו בכאב, ווינסנט לפתע הפנים, שהוא חולה מאוד, ומצבו בכי מר.

בלת ברירה, עם כאבי המחלה שעמדו סוף סוף כאיזושהי משקולת אל מול רצונם של הנעליים, התהלך וינסנט אל עבר העיר הקרובה.
ספק גדול עם מישהו מאנשי העיר המתורבתים פקפק ברעיון שוינסנט הוא הומלס שיכור. אנשים בהו בו בחוסר נימוס כשצעד על מדרכותיהם הסימטריות עם בגדיו ספוגי הבוץ והנזלת.
רבים נרתעו ממנו, רבים חששו ממנו. הוא היה אדם חשוד, אדם מפחיד,- איש צעיר שיצא ממשלב הקיום המשותף לבני האדם, והתהלך במקום מרוחק משל עצמו. אומנם היו לו אוזניים, אבל פניה אליו לא נראתה כדבר אפשרי. ירד גשם, וכל התושבים הסתתרו במרפסות בתי קפה מוגנות ובבתיהם. רק וינסנט הלך לבדו ברחוב תחת המים הנופלים.- הוא היה במקום אחר לגמרי…
וינסנט מצידו, שנא את העיר,- היא הייתה עוינת, רועשת ותזזיתית. כל כך הרבה מידע,- הצפה בלתי ניתנת לעיכול של נתונים חונקים. וכל האנשים היו סגורים להם בעולמם השפוי.- כל כך יציבים לעומתו, כל כך סבירים…
אבל לא הייתה לו ברירה. כשהוא נחת מהריחוף בו היה שרוי, ומחלתו נהייתה גלויה לו, הוא חש כאדם על סף המוות, וזה אפשר לו להתנגד לרצונם של נעלי הפלא, ולדחות את תחושת הריחוף הקסומה.
הוא דאדא אל תוך אכסניה, ומילא את הטרקלין בבוץ. הפקיד בדלפק הביט בו בחלחלה, אבל וינסנט היה תשוש מדי בכדי לשים לב לזה. הכאב פעם בכח בראשו, כאילו שפצצה מתפוצצת שם שוב ושוב,- שבה וחוזרת לשלמותה וחוזרת ומתפוצצת.- כמו מעיו של פרומתאוס, ששבים וגדלים כל לילה.
כל גופו היה חלש, וללא הנעליים שהחזיקו אותו, רגליו של וינסנט היו וודאי פשוט מתקפלות לתוך עצמן כמו אקורדיון.
"חדר," אמר וינסנט, והניח על השולחן שקית מלאה בשאריות כספו.
"לכמה ימים, אדוני?" שאל הפקיד המקצועי לנוכח הסכום המכובד.
"כמה שיספיק," מלמל וינסנט.
הוא קיבל מפתח הנושא את הספרה 43, והלך אל החדר המתאים, שנמצא לבקשתו באגף החדרים הזולים ביותר של המלון. השטיח היה כבר מטונף, והנעליים ששכבת בוץ גדולה הייתה דבוקה לסוליותיהם, לא לכלכו אותו הרבה באופן יחסי.
וינסנט צעד אל תוך חדרו הסביר, מתאמץ להישאר במציאות ולא להתעלף בפתח הדלת. הוא התיישב על המיטה הנוחה, פשט את בגדיו ונתן להם ליפול על הרצפה בקל מים ניתזים. הכל הסתובב וזמזם סביבו, והוא לא הצליח אפילו להעיף מבט בפרטי חדרו או לסגור את הדלת מרוב תשישות. וינסנט בהה בנעליי הפלא שלו, ובשקט התנצל בפניהן על שהוא לא יכול יותר, והוריד אותם בפעם הראשונה מאז שפול עזב אותו…
בשנייה הראשונה הוא חש ייסוריי מצפון, ובשנייה הבאה, הוא כבר נרדם.

לאחר 24 שעות הוא התעורר,- מכורבל כגולם בשמיכת הפוף הגדולה של המלון. כאב הראש עבר כמעט לגמרי, אך חולשה נוראית עוד שלטה בגופו, וכל פניו היו מכוסים בשכבת נזלת יבשה. הוא תהה אם אי פעם יהיה ביכולתו לצאת מהשמיכה הזאת, ונותר לשכב שם כמו עובר ברחם,- מתגונן לו בקירות הרכות הגדולים…
בימים הבאים, לאחר שישן עוד, היה בכוחו להתקשר אל הטרקלין ולהזמין אוכל. עובדת בית המלון שהביאה לו את הארוחות, ריחמה עליו ותלתה את בגדיו ליבוש למרות שהיא לא הייתה חייבת, היא הניחה את נעליו על הכיסא ממול למיטה. עכשיו כשהוא לא נעל אותן, וינסנט יכל לאכול, והמזון חיזק אותו, וייצב אותו.- החזיר אותו למציאות. וכשהוא שכב מכורבל במיטתו והביט בנעליים על כיסא הקש הפשוט, הוא חש ייסוריי מצפון נוראים. הוא היה בוגד.- פחדן עלוב שנרתע מגובה הריחוף אליו הגיע. כשהוא הכניס את המזון לגופו והתמלא בו, פניה של אותה מפלצת לבנה מהשלולית שבו ועלו בראשו.
כשוינסנט נהיה קצת יותר מאוזן, כעבור כמה ימים, הוא קם בדאדוא מהמיטה והתלבש. כעת היה בכוחו גם לאכול בישיבה, ולעשות אמבטיות חמות שהקלו על כאביו, וניקו את כל אותה זוהמת הדרכים שדבקה בו.
הו לא יצא מהחדר במשך שבוע, והחל להתרגל לביקוריהם של עובדי בית המלון שהביאו לו אוכל, ולריח של הרהיטים הישנים.

לרוב היה שקט בחדר באופן יחסי,- קצת קולות מכוניות נוסעות בכביש שמבעד לחלון, ולפעמים פטפוטים של אנשים עוברים ושבים במסדרון. מכיוון שלוינסנט החולה לא היה שום דבר אחר לעשות, הוא הרבה להקשיב לקולות בית המלון,- למד להכיר את משבי הרוח ואת קול הגשם והרעמים, ואת חריקות הקירות, ולזהות קולות של אנשים. לכל קול ורעש היה ניתן לקשר תזוזה של משהו מסוים, או להתאים לאיש ספציפי, חוץ מקול אחד.- קול מיוחד במינו ומוזר, שנשמע לעיתים מעבר לקיר שבינו לבין החדר הסמוך.- קריאות לא ברורות, אנקות חוזרות על עצמם של אדם יחיד, ווינסנט תהה בקשר אליהם. לפעמים הם נשמעו כגיבובים של תינוק שעוד לא למד לדבר, ולפעמים כקריאות אימה של אסיר בתאו. מילים, או אפילו שברי מילים, לא היו שם. רק פליטות קל חסרות כל פשר, שלא נשמעו תמיד כאילו הם באות ממקור אנושי.
היו ימים שבהם וינסנט ישב לצד הקיר מרותק לקולות המסתוריים חסרי המשמעות, והיו ימים בהם הקולות היו ממש מפחדים, בעיקר שהיו מתחילים באמצע הלילה ומעירים אותו מתוך איזה חלום, ואז וינסנט היה מתכווץ בבהלה במיטתו. מעולם לא שאל את עובדי בית המלון לפשרם של הקולות. גם מפני שוינסנט עצמו המעיט בדיבור, וגם מפני שלפעמים הם היו כל כך מנותקים מן העולם, כל כך רחוקים מכל מה שהגיוני, עד שהוא חשב שאולי הקולות לא באמת קיימים, והם בעצם רק בראש שלו.

עברו גם שבועיים על וינסנט בחדר האכסניה הזול. הוא כבר היה בראשית התאוששות, ומדי פעם אף יצא למסדרון.
יום אחד, בארוחת הבוקר, משהוא תפס את עיניו המתבהרות של וינסנט. קרטון חלב, או למעשה,- מודעה על קרטון חלב, שכל כך הפתיע אותו, עד שהיה בטוח לרגע שהוא חולם, או שוב הוזה.
הוא קירב את הקרטון לפניו ובחן אותו בעיון. על גב הקרטון, הופיעו אותם הפנים שוינסנט ראה בשלולית. אומנם לאיש בתמונה לא היה זקן ושיער פראי כפי שהיה לו בפעם הראשונה שוינסנט ראה אותו,- פניו היו צעירות יותר, וחיוך שגרתי היה נסוך עליהם לעומת ההבעה העמוקה המהורהרת שהייתה לו בשלולית. אבל זה היה אותו האיש, ללא צל של ספק.- משהו בעיניים,- איזשהו שביב ניצוץ בלתי ניתן לבלבול או לשכחה היה שם. זה היה אותו האיש שוינסנט ראה בשלולית לפני שהתמוטט.- לא היה לזה שום הסבר הגיוני, אבל הוא ללא ספק היה אותו האיש שהופיע שם על קרטון החלב. מתחת לתמונה, היה כיתוב: "נעדר", נכתב בגדול. "אם ראיתם את האיש הזה, העונה לשם "תוהם מויק" או שיש בידיכם מידע על מקום הימצאו,- אנא צרו קשר באופן מיידי עם המספר שלמטה. פרס כספי של 80,000 ₪ מובטח."
תחת כתובת זאת הופיע מספר טלפון. וינסנט לא חשב פעמיים, וחייג.
"שלום", ענה לו קול נשי אחרי צלצול או שתיים.
"עם מי אני מדבר?" שאל וינסנט.
"עם יוני מויק. אתה התקשרת אלי," הזכירה לו האישה.
"אני…. אני מתקשר בקשר למודעה על החלב", אמר וינסנט.
"המודעה?!" נתעוררה יוני, "אתה יודע איפה תוהם?!"
וינסנט שתק לרגע. נראה שהוא עורר ציפיות גדולות אצל אותה האישה, והיה לו חבל לאכזב אותה. "האיש בתמונה?" שאל וינסנט.
"כן, כן,- זה תוהם. אתה ראית אותו?- בבקשה אדוני, חשוב מאוד שתספר לי הכל . אתה תקבל על זה תשלום, אני מבטיחה לך. איפה אתה נמצא עכשיו?"
"מי זה?" שאל וינסנט. "מי זה התוהם הזה?"
"אתה ראית אותו או לא? אדוני, בבקשה תענה לי"
"ראיתי אותו," אמר וינסנט, "אבל אני לא יודע מי הוא."
"זה בעלי," אמרה יוני, "הוא נעלם יום אחד מהבית ומאז לא שמעתי ממנו כלום. איפה ראית אותו?"
וינסנט שתק.
"אדוני?" שאלה יוני.
"מה הוא עשה לפני שהוא נעלם?" שאל וינסנט.
"הוא היה סנדלר. אדוני, בבקשה,- מאוד חשוב שתספר לי מיד איפה ראית אותו".
וינסנט הרהר במידע החדש שקיבל. "ראיתי אותו בשלולית," אמר וינסנט לבסוף. ופתאום דפיקות החלו להישמע על דלתו. לא דפיקות אצבע של מישהו המבקש להיכנס, אלא דפיקות חזקות יותר, חוזרות ונשנות, של משהוא גדול שחוזר ונתקע בדלת. אותם האנקות המוזרות שנשמעו לפעמים מעבר לקיר החלו להישמע יחד עם הדפיקות, בעוצמה חזקה יותר. "בשלולית?! הוא מת?! אתה מצאת אותו מת?!" נבהלה יוני.
"לא… הוא לא נראה מת," מלמל וינסנט והביט בסקרנות בדלת. ניתן היה לראות בבירור שמשהוא מתנגש בה שוב ושוב.- סביר להניח שאותו הדבר שהשמיע את האנקות המסתוריות.
"מה הוא עשה בשלולית? איפה הוא? הוא איתך?" שאלה יוני, אבל וינסנט לא ענה לה. "אדוני?… אדוני?!" יצא הקול המבוהל מהשפופרת. אבל וינסנט כבר עזב את הטלפון על המיטה וקם אל הדלת. הסקרנות גברה על הפחד.- הוא אחז בידית, ופתח את הדלת.
וינסנט קפץ אחורה והשתנק בבהלה. הדבר הראשון שהוא ראה היה פנים אנושיות לחלוטין. אומנם עטויות זקן סבוך כשלו, אך אנושיות לחלוטין. הדבר המוזר היה,- שהפנים ניבטו אליו מהרצפה. לאחר מכן, הוא שם לב שהעיניים שבאותם הפנים, לא מסתכלות לכלום, כאילו שהן לא יכלו לראות. היצור שעל הרצפה היה נטול ידיים ורגליים. הוא עיוות את גבו בצורה מחליאה כדי לזחול אחורה, ניסה להטיח את עצמו שוב בדלת, ועף אל תוך החדר הפתוח. היצור פער את פיו בסרבול נוראי, ונאנק את אנקתו חסרת התוכן. שיניים צהובות וגדולות התבלטו מחניכיו, ומעט ריר נזל מזווית פיו. היצור נשכב על הרצפה, ולא זז.
וינסנט הביט המום לחלוטין באדם-לא אדם ששכב באמצע חדרו. הוא ניגש לטלפון.
"אתה שם!? אדוני?! תענה לי!" נשמעה יוני מצידו השני של הקו.
וינסנט ניתק, והתקשר לטרקלין. כשתיאר את המצב, ציפה שלא יאמינו לו. אבל האיש מהצד השני של הטלפון לא נשמע מופתע במיוחד, ותוך דקה או שתים הגיע עובד בית המלון לחדרו של וינסנט…

"הוא עיוור." כך הסביר עובד בית המלון לוינסנט המבוהל, שישב על קצה מיטתו. "הוא גם חרש אילם, תתרן, חסר חוש טעם, וחסר גפים כמו שאתה יכול לראות. הכל מלידה, למסכן פשוט לא היה מזל. אח שלו מממן אותו והוא גר פה כבר שנים. זאת פעם ראשונה שהוא מצליח לצאת לבד מהחדר שלו, בחיי שאין לי מושג איך הוא עשה את זה. אני ממש ממש מתנצל בשם בית המלון".
היצור פער שוב את פיו המסורבל, ופלט עוד אנקה ממעמקי גרונו,- כאילו מנסה לחפש משהו להיאחז בו,- דרך לצאת מהחלל האטום בו הוא שרוי.
"איזה מין בן אדם הוא?" חשב וינסנט.- "סגור לחלוטין בתוך עצמו לנצח.- כלום לא נכנס וכלום לא יוצא. מה יש שם בפנים? אין לו כלום. שום דבר,- ושום טיפת ידע על כלום. כל כולו גרעין בראשיתי חסר תוכן, מוכן ומזומן להתחיל לקלוט ולעבד מידע, אך נגזר עליו להישאר ריק לנצח. צינור סגור שלעולם לא יכיל דבר.
וינסנט הרהר באותו האיש-יצור בזמן שעובד בית המלון לקח אותו חזרה לחדרו. לאט לאט, בעקבות האירועים האחרונים, מחשבותיו של וינסנט שבו ונדדו אל הנעליים, שחיכו לו כל אותו הזמן על הכיסא.
לפתע, גם בלי שינעל אותן, חש איזשהו דחף. הרגיש שהוא חייב לקרב אותם אליו, שהוא צריך אותם אצלו, כאילו שכל הזמן שהם היו על רגליו, הפך אותם לחלק בלתי נפרד ממנו. וכעת שהיה בריא יותר, החלק הזה היה לו חסר מאוד. הוא לקח את הנעליים לידיו והביט בהן, סקר אותן, ופתאום שם לב בפעם הראשונה לסימן בפנים הלשון. ראשי תיבות- "ת.מ., ומתחת באנגלית- t.m.. ומסביב לראשי התיבות, עיגול כפול, מוקף ב8 קרני שמש.

וינסנט תהה לגבי אותו הסימון, ולא יכל להתאפק מלפרש אותו.- ת.מ.- ההפך מ "מת", וt.m. ההפך מm.t. שזה נשמע באנגלית כמו "אמטי"- ריק. בדיוק תיאור התחושה שהנעליים נתנו לו כשהלך איתם,- ההפך ממוות,- ההפך מריק, תחושת חיים מספקת. הוא חשב גם על הקשר לשמו שלו- פילד, שזה באנגלית גם שדה, אבל גם "מלא". וינסנט נהנה מהקשר הרעיוני שנוצר בינו לבין הנעליים, אפילו עם הוא לא ידע באמת את פשר הסימון, ונסתמך רק על השערותיו.
הוא הרגיש הרבה יותר טוב מביום שבו הוא נכנס אל החדר הזה, והנעליים שבו ומשכו אותו, וקראו לו, ושוב לא היה מספיק כאב בגופו להתנגד. אז הוא נעל אותן. ומרגע שהוא עשה את זה,- מרגע שהוא נתן למראה כפות רגליו השבריריות להתחלף במראה הנעליים החומות הטובות והגבוהות, ההמשך היה בלתי נמנע. הוא חייך חיוך של אושר כשהאנרגיה והכח של נעלי הפלא שבו והרטיטו את עורו. וינסנט יצא מהחדר בו בילה את השבועיים האחרונים, והשאיר מאחוריו, למעשה הכל.- את המיטה, את קרטון החלב, את הטלפון וגם את התיק עם האוכל שנשאר לו. הוא הגיע לטרקלין וראה ששוב יורד גשם בחוץ. אבל זה לא היה משנה.- עכשיו הוא היה מוכן באמת. להתרחק כמה שאפשר מכל מה שהזכיר לו את אותו המפלצת התאוותנית שראה בשלולית. הוא יצא אל הגשם, והתחיל לצעוד באושר.