נעלי הפלא של תוהמויק. פרק 16 ואחרון: תויפשיא.
כשוינסנט קם, הגשם כבר פסק, ושמש גדולה וחמה שבה והאירה את השדה.
תודלי ליקק את פניו, ווינסנט הרגיש את הבל נשימתו הנעימה. וינסנט צחק ופקח את עיניו.- השדה היה מואר כולו, ובאורך פלא האדמה הייתה שוב יבשה וחמימה, וכך גם השיבולים. כשוינסנט קם והביט סביבו, הוא ראה שלשביל יש המשך.- פניה חדה ימינה, שלא הייתה שם קודם.
תודלי התחכך ברגלו של וינסנט, והלך בהמשך השביל. הנער הבלונדיני צעד אחריו, ואחרי כמה עשרות מטרים, הם הגיעו לקצה השדה. למרות שהמדבר היה אמור להיות הרחק מאחוריהם,- עמק עצום של אדמה צהבהבה נפרש לפניהם.- מין עמק ענקי כזה, הכי גדול שוינסנט ראה מימיו,- כמו קערה עצומה,- עם אופק אינסופי, ושום דבר שבולט מן האדמה. רק מין צהוב יבש, עם אבנים קטנות, ופה ושם מעט אנשים נראים לעין, שעסקו כל אחד בעניינו שלו. זה היה מקום שקיומו לא ברור.- כאילו שאין לו למעשה שום דבר מעבר לאופק. רק קצה השדה ניצב מאחורי וינסנט, כמו שער לעולם העמק המדברי הזה. מלבד קצה השדה, המדבר פשוט השתרע עד אינסוף. כזאת אינסופיות, שלא יכלה להיות קיימת בעולם הרגיל. למעשה, כלום לא היה שם כמו בעולם הרגיל.- זה היה מקום אחר לחלוטין, מנותק, וחופשי מנטל החומריות. תודלי קפץ לחיקו של וינסנט, והוא החזיק את הכלב והתבונן בפליאה סביבו. הייתה שם אווירה חמימה ונעימה של קיץ שליו, אבל גם משהו מעבר לזה.- האוויר שנכנס שם לריאות היה מספק כמו ששום אוויר בשום מקום אחר לא היה, ולוינסנט הייתה שם תחושה לא מוסברת, שהוא לגמרי במקום הנכון.- המקום שבו הוא לא צריך יותר להיזהר מלעשות טעויות, המקום שבו הוא יכול להיות לחלוטין מי שהוא, בלי ששום דבר יעצור אותו.
מעט האנשים שהיו מפוזרים שם, היו מרוכזים בעצמם, ולא עשו הרבה. רובם ישבו, חלקם התהלכו. כולם נראו שלווים מאוד, אפילו ממרחק גדול.
לא כל כך רחוק מקצה השדה, ישבו שתי דמויות על כיסאות קש פשוטים, עם הגב לוינסנט.
וינסנט ניגש אליהם.- אלה היו זוג אנשים,- גבר ואישה, שלווים ורגועים ששתו תה לאיטם. הגבר, מבוגר ומזוקן, עם קמטים במצחו ובצידי עיניו, והאישה, מבוגרת גם היא, גבוהה וזקופה בכיסאה, עם שיער לבן אסוף בקוקו ארוך, שהזכיר לוינסנט קצת את שיערה הצהוב של מריון.
הגבר המזוקן שמע את צעדיו של וינסנט על האדמה והסתובב אליו, "ברוך הבא לתויפשיא," הוא אמר וחייך חיוך חם ורגוע.
"תויפשיא?" שאל וינסנט, "תויפשיא זאת עיר," הוא אמר, "אני באתי משם."
"לא. שם זה תויפש," אמרה האישה בעלת הקוקו הארוך והסתובבה גם היא אל וינסנט. "העניינים שם לא הלכו כמו שצריך, אז באנו לפה והקמנו הכל מחדש. פה דווקא הלך לא רע בכלל." היא אמרה.
"אתם מיק והתר, נכון?" שאל וינסנט.- "מיק והתר פילד."
"כן," חייך מיק ברוגע ולגם מן התה שלו. "אנחנו שמחים שהגעתה גם אתה."
"מה זה המקום הזה?" שאל וינסנט את זוג אבותיו הקדמונים.
"תויפשיא," ענתה התר.- "ארץ אנשי הפרא,- עולם הברגים הדפוקים. המקום לכל מי שלא טוב לו באיזון,- שלא מתאים לו בעולם הרגיל…"
"מה עם תום?" תהה וינסנט ושאל את הזוג. "תום,- הבן שלכם. למה השארתם אותו מאחור?" "הוא היה מלא בכעס ונקמנות. לכן הוא לא יכל לבוא איתנו." הסבירה התר.- "פה, אין מלחמות.- אף אחד לא נאבק פה יותר, פשוט כי הצד השני כבר לא מעניין אותנו."…
"שקט פה," אמר וינסנט והתיישב גם הוא על כיסא קש משלו. מיק הגיש לו כוס תה, והוא חלץ את נעליו, והביט על רוכב סוסים חולף שדהר לו באושר מאופק לאופק בלי שום רסן, מושכות או אוכף.- שם לא היה צורך בדברים האלה…
באמת היה שקט שם, בשממה האינסופית הזאת. שקט מיוחד שלא יכול להתקיים בעולם הרגיל. וינסנט לגם אל קירבו את חמימות התה, והיא מלאה אותו,- מאחדת את חום גופו עם חום האוויר שבחוץ. הוא הביט בתכולת הכוס שבידו, וגילה המשקה היה נטול מים או עלי תה. מה שמילא את הכוס למעשה, היה רק חמימות קסומה.- הכוס הייתה מלאה לא בחומר, אלה במיצוי טהור של תחושת התה היורד בגרון, ובמהות של החום שלו. כך היה גם האוויר מסביב,- יובש חמים של מרכז הוויה.- כאילו שבמקום חמצן, נשימתו החמה של גור הכלבים היא שריחפה באוויר. אותו חום הנשימה שבו וינסנט כל כך חפץ, ושאליו הוא כל כך התגעגע.
התחושה העילאית הזאת, שבמציאות אפשר לקבל לשבריר שניה כשאתה בשיא של ציור פראי, אותו שבריר השנייה שבו אתה מרוכז לחלוטין בצילום תמונה, או רגע שבו אתה שקוע לחלוטין בהמצאת סיפור, או במשחק בלגו על הדשא.- התחושה העילאית והנדירה הזאת בעולם הרגיל, היא כמו הצצה מהירה בחור מנעול אל העולם הזה.- אל ארץ הברגים הדפוקים, אל קצה הדרך של האנשים הבלתי מאוזנים.- אל תויפשיא. שם כבר אין מה לחפש יותר. שם כבר אין יותר ממה לברוח…
תגובות (0)