נעלי הפלא של תוהמויק. פרק 2: נושא הכלים.

תוהם ירד אל העיר האפורה שלרגלי ההר, ונעליו נרטבו בטל שעל הדשא. דחף הנעליים הפראי אמר לו לעקוף את הבניינים ולהמשיך לצעוד, אבל הוא היה נחוש בדעתו, לעמוד בהחלטה שקיבל.
היו כבר מספר כפרים שהוא חצה במהלך שבוע ההליכה הראשון, אבל לפני שהגיע לאותו משבר תשישות, הוא לא הצליח להביא את עצמו לכדיי עצירה למילוי הספקה, ורק חלף על פניהם במהירות לאורך דרכו…
הוא היה כחוש ורזה. – כעשרה קילוגרמים ממשקלו אבדו באותו שבוע וקיבתו זעקה לאוכל. בגדיו של תוהם היו קרועים, מטונפים וספוגי זיעה, והוא השתוקק להחליפם, למלות את ביטנו, ולהביא מנוחה לשריריו.

כשהגיע אל שערי העיר, נכנס תוהם לבנק ומשך את רוב כספו. ברגע שהייתה לו האפשרות, הוא נכנס לפיצרייה וקנה לעצמו 8 משולשים – פיצה שלמה. עם זיתים ופטריות, אותה הוא זלל מיד כחיית טרף. האנשים סביבו, הביטו בו בתמיהה וסלידה, כשטינף את ידיו ופניו ברוטב ושמן והניח לפרורים לנחות על השולחן ולפיסות גבינה ליפול על חולצתו. הוא השמיע קולות לעיסה גסים והאנשים שסביבו וודאי חשבו את תוהם להומלס מסומם- אדם מטורף וחסר שליטה, שאין לו מקום בחברתם המתורבתת. "אך הלא אין צדק במבטיהם?", שאל את עצמו תוהם. שבוע של הליכה אובססיבית בניתוק מוחלט מהציוויליזציה, זה לא דבר נורמטיבי במיוחד לעשות. "לא נראה לי שאני הולך לחזור הביתה", חשב תוהם. "זה לא בעצם אומר שאני הומלס?". הוא הרגיש מאוד כנה עם עצמו כשהחל לקבל צעד צעד את זהותו החדשה, והמבטים של אנשי העיר לא העליבו אותו. הרי למה שיעלב מהם?- הם לא יודעים את האושר שבקסם הנעליים. איך אפשר לשפוט אותם?

תוך מספר דקות הוא סיים את הפיצה ונשען על כיסא הפלסטיק באנחת סיפוק. הבטן רצתה אוכל, הבטן קיבלה אוכל. סיפור קצר עם סוף טוב.- שאיפות שהוגשמו במלואם.
הבעיה הייתה שכשהבטן קיבלה את מבוקשה, לא היה יותר את אותו כוח הרעב הגדול שעזר לתוהם לשלוט בצורך ללכת. כעת זה היה רק הוא ו"הסוס". ככל שעבר היום, תוהם התקשה יותר ויותר להישאר במקומו. הוא עשה עיקופים רחבים כדי להגיע לחנויות קרובות וצעד במקום או במעגלים בזמן שהקופאים למיניהם רשמו את חשבונותיו. פה ושם היו שלטים שכיוונו ליציאה מהעיר והם פיתו את תוהם. אבל הוא הצליח לעמוד במשימתו ולבלות את כל היום בקניית ציוד. הוא רכש תיק גדול ומילא אותו באוכל, שק שינה, בגדים ותרופות למקרי חירום. העיר רעשה והרחובות היו צפופים. תוהם התגעגע לשקט שבהליכה והתייסר מעשן המכוניות שמילא את האוויר.
החלק מתנגד הנעליים במוחו של תוהם, הציק לו עם מחשבות על הבית ועל יוני, – דברים שהורחקו לחלוטין מדעתו ומשיקוליו באותו שבוע הליכה מטורף. הוא חשב להתקשר או לשלוח מכתב, אבל בכל פעם שהרים שפופרת טלפון ציבורי, או לקח לידיו עיפרון וניר וניסה לנסח הסבר למצבו, הוא גילה שאין ביכולתו בכלל למצוא מילים לתיאור תחושותיו ולהסבר היעלמותו. כל רעיון שעלה בראשו נשמע טיפשי ולא מצדיק את עזיבת החיים הפתאומית הזאת. לו עצמו זה היה ברור. הוא פשוט לא יכול לוותר על ההליכה, זאת הייתה עובדה ברורה בשטח. אבל למה?… בתחושה של תוהם זה היה פשוט הדבר הנכון היחיד שאפשר לעשות, אבל לא היה ניתן להסביר את זה במילים בשום פנים ואופן.
עד סוף היום רגליו כבר בערו בתשוקה לחזור ולצעוד. הוא עזר את כל כוח הרצון שלו בכדי להמשיך ולרסן אותן, והחשיבות של רעיון יצירת הקשר עם יוני פשוט התמוגגה שוב ונקברה תחת כוחן של הנעליים.
כך חלף ועבר לו היום ולעת ערב, תוהם סוף סוף התחיל להתקדם אל עבר היציאה מהעיר. אך תוך מספר צעדים הוא נתקל בבעיה. למרות שהוא קנה רק דברים הכרחיים, התיק הגדול היה כבד מדי לכתפיו החלשות והגרומות, ולא אפשר לרגלים שלו לצעוד בנוחות. לאחר שניסה לצעוד עוד מספר צעדים וראה שאין סיכוי שיוכל להמשיך וללכת עם התיק במשקלו הנוכחי, הוא הניף את התרמיל אל מעל גבו והניח אותו על המדרכה.
תוהם התבונן בתיק כאילו שציפה שהתשובה לבעיית המשקל פשוט תיפול עליו מהשמיים.- הרי חייב להיות פיטרון.- לא יכול להיות מצב שלא תהיה שום דרך לקחת את התיק איתו. זה פשוט לא היה הגיוני. אבל התשובה לא צצה משום מקום ואולי כדי למשוך את הציפייה לה, תוהם גרר את התיק הכבד מדי ונכנס אל פאב סמוך.

אף אחד לא שם לב לתוהם כשהוא גרר פנימה את התיק הגדול שלו והתיישב ליד הבר. המקום היה יחסית גדול. הבר עצמו תפש את כל אורכו הרחוק של החדר, כמו במה. לאורך הקירות התפרסו מין תאי ישיבה קטנים של ספות ובמרכז הפאב עמדו 8 שולחנות. מוזיקה אופנתית התנגנה מכמה רמקולים שהיו מפוזרים במקום וקבוצת גברים צעירים, ישבו ושתו ג'ין וטוניק על הבר לידו וצחקו. תוהם הזמין כוס בירה והביט בתיק הכבד שלרגליו בייאוש. הוא ניסה להקשיב לשיחתם של הבחורים שלידו ולהבין מה כל כך מצחיק אותם. אבל הוא הצליח לקלוט רק חלק מהמילים ומהן לא הבין כלום. "תגיד, מה כל כך מצחיק אתכם?" שאל לבסוף תוהם את הבחור שלצידו – גבר כבן 22-23,- בגילו של תוהם, לבוש בג'ינס וטי-שרט כתומה, בעל שיער קצוץ ועגיל כסוף קטן באוזן ימין. "אתה רואה את השמן שם על הספה?" שאל הבחור את תוהם בחיוך והחווה בראשו לכיוונו של איש גדול וקירח שישב מחויך לבדו בקצה הפאב. "נו", אמר תוהם. "אז קודם הוא בא לבר בשביל להזמין ואיך שהוא נראה ככה גדול ומפחיד, פתאום, שהוא מתחיל לדבר,- יוצא לו קול כמו של איזה בחורה קטנה". סיפר הבחור וחיקה את הקרח בקול גבוה. החזרה על הסיפור הציתה מחדש את הצחוק בחבורה השתויה. הם נקרעו שם לחלוטין, כאילו שזה הדבר הכי מצחיק שקרה להם בחיים. צחוק המוני, צחוק דביק של קולניות מגעילה. הרעש עצבן את תוהם, שהתרגל לשקט הנפלא של ההליכה, והאיש הקירח עניין אותו. אז הוא לקח את כוס הבירה ביד אחת, התכופף לגרור את התיק עם היד השנייה, וחצה כך את הפאב.
"הי. אפשר לשבת איתך?" שאל תוהם. "בשמחה", אמר הזר והרים את ראשו בחיוך שליו,- "אתה מוזמן"… באמת היה לו קול גבוה באופן מפתיע ומוזר. אבל הוא לא דמה בכלל לקול של בחורה, אלא לקול של ילד קטן. הוא גם לא היה ממש שמן, אלא נפוח,- גדול מימדים בצורה גרוטסקית ומוזרה. הראש שלו, עם זאת, היה הנוכחות הכי בולטת בהופעתו. קרחת נוצצת, מתוחה וגדולה, כמו איזו יריעה דקה ופשוטה שמתחו על חפץ כביר ומסתורי. מנצנצת תחת מנורות הפלורסנט של הפאב. "אני תוהם", אמר תוהם כשהשתחרר מההפתעה לנוכח קולו של הזר והושיט לו את ידו כשהתיישב "תוהם מויק". "שלום תוהם, אתה יכול לקרוא לי סרס", אמר האיש הגדול בקולו הדק ולחץ בידו העבה את ידו המושטת של תוהם. "סרס?" שאל תוהם בפליאה "מה זאת אומרת?". "ככה חברים שלי קוראים לי"… השיב הקרח. "זה, כי אני מסורס"…
תוהם לא ידע איך להגיב על השילוב הזה בין הכנות הפראית, לאמת עצמה, שאומנם הסבירה את הקול, אך הייתה מפתיעה. תוהם הביט בו במבט ששילב תמיהה וחוסר אמון, וחשב שהקירח בטח עובד עליו. סרס צחק למראה תוהם המופתע – מראה שככל הנראה היה מורגל בו. "בקטע של שינוי מין?" שאל תוהם לבסוף. "לא לא, ממש לא." השיב סרס. "בקטע של שחרור". "מה זאת אומרת?… מה הרעיון?" ניסה תוהם להבין. "חופש ידידי. חופש זה הרעיון" אמר סרס. "אחרי הרבה זמן שחייתי עם הביצים שלי, החלטתי שנמאס לי להיות עבד של הדחף הקדום הזה ליצירת דור המשך. נמאס לי להיות כבול לזוג הבלוטות הפרימיטיביות האלה שמפרישות לי חומרים למח. המח זה הרי דבר חשוב, אתה יודע. האישיות שלך מאוחסנת שם. נמאס לי להיות כבול, נמאס לי להיות מוגבל. אז יום אחד לקחתי סכין גדולה וניתקתי את "חבלי העבדות"". האיש הגדול חייך כשתוהם הביט בו בפליאה, ולגם מהמשקה שלו. נראה עליו שהוא מורגל בהסברת מצבו. "ואתה מרגיש טוב עם זה עכשיו?" שאל תוהם" "אני מרגיש נהדר" ענה סרס. "ומה איתך ידידי?" הוא שאל. "אתה חופשי?"… "אני משתדל", ענה תוהם.
הם המשיכו לשבת ולדבר עוד שעה או שעתיים. תוהם שתה בירות וסרס שתה וויסקי עם סודה. הוא סיפר שהוא בן 31 ועובד כבר 5 שנים כצלם של מגזין מסעות בלגי. הוא סיפר שיש לו מדור משלו במגזין,- רק של תמונות. אז הוא נוסע ככה בטרמפים ממקום למקום עם המצלמה שלו ורק שולח צילומים ומקבל כסף פעם בחודש. "ג'וב לא רע בכלל", הוא אמר…
ככל שסרס דיבר, תוהם הצליח פחות ופחות להקשיב לדבריו. הלחץ במוחו הצטבר והרצון ללכת נהיה יותר ויותר קשה לריסון. רגליו של תוהם החלו לצעוד אחורה וקדימה מתחת לשולחן. הוא לא הצליח להתרכז וסיפר לסרס רק קווים כלליים של סיפורו. לאחר כחצי שעה, נוצר רווח ברצף השיחה. תוהם הביט בסרס ופתאום התשובה הייתה כל כך ברורה. "יש לי הצעה בשבילך", אמר תוהם. "אתה יכול שנייה לנסות להרים את התיק שלי?". סרס קם והרים בקלות את התיק, שהתאים לגודל גבו הרחב. לא נראה שהמשקל הקשה עליו במיוחד. תוהם חייך. "מה דעתך להצטרף אלי סרס?" שאל תוהם. "עם ממילא אתה צריך להסתובב בשביל הצילום, אתה יכול לבוא איתי. הבעיה שלי היא שאני פשוט לא יכול להרים את התיק הזה. מה דעתך לקחת אותו בשבילי? אני אשלם לך כמובן. אני אשלם לך להיות "נושא הכלים" שלי. מה דעתך?.." סרס כיווץ את מצחו וקימץ את פיו והרהר ברעיון. "אתה יודע מה, תוהם ידידי?, זה נשמע לי כמו הצעה לא רעה בכלל", הוא אמר.
שני הנוודים ישבו לסדר את ענייני השכר, שילמו על המשקאות ששתו ובלי לחכות עוד רגע אחד, יצאו מתאורת הפלואורסנט הנוראית של הפאב אל חשכת הלילה הנפלאה, והתחילו ללכת.