נעלי הפלא של תוהמויק. פרק 3: צינור אטום.

כעת, תוהם כבר לא יכול לחזור לטירוף שתקף אותו בשבוע הראשון למסעו. בגלל סרס הוא היה צריך לעצור, לרסן את הנעליים, ולשלוט בהן: לעצור לנוח, לעצור לאכול, והקשה ביותר – לעצור לישון לכ8 שעות בכל ערב. לילות רבים קם תוהם בחושך, כשסרס ישן, הלך קילומטר או שניים לבדו מתוך דחף בלתי נשלט, וחזר לפני ששותפו למסע התעורר.
למרות העצירות הללו, רוב יומם הוקדש להליכה. תוהם התענג והתמכר שוב לקל הרגליים הרוקעות בקצב מונוטוני על האדמה, למראה הנוף הרחוק, ההרים והעצים והכפרים החולפים לצידם ונעלמים מאחור, לאוויר הנקי שממלא את הריאות, לתחושת השרירים המאומצים, ולשקיעה העמוקה בטראנס הצעדים, אל תוך ים המחשבות וההרהורים, בו תבע תוהם כל יום מחדש.
נראה שגם על סרס השפיעו נעלי הפלא.- ההליכה הייתה לו יחסית קלה יותר מהמצופה, והוא יכול להבין פחות או יותר את תוהם כשהוא תיאר בפניו את תחושת הסיפוק והמשמעות שהצעידה עם הנעליים נותנת לו. אבל לטירוף ההליכה עצמו סרס מעולם לא נשאב, ונותר כעוגן במציאות בשביל תוהם.
סרס היה טיפוס דברן וחייכני, שלא הפסיק לצלם כל דבר שעמד בדרכם, להביט על העולם ולחקור אותו. תוהם, לעומתו, הלך והסתגר בתוך עצמו, עם אושרו. הוא אומנם למד לשלוט ולרסן את כוחן של הנעליים, אבל בו בזמן הוא התמסר להן וקיבל על עצמו בשמחה את האופי החדש שהן נתנו לו.

כך עברו כשבועיים של זוג הנוודים בדרכים, והם התרגלו לצורת החיים החדשה, וגם אחד לשני. לרוב הם ישנו בשטח ונמנעו מכניסה לכפרים וערים, אלא אם היה נגמר להם מלאי המזון. כך היה לאחר אותם שבועיים.- נגמר להם האוכל בפעם הראשונה, והם נאלצו להיכנס לעיירה קטנה, שם הצטיידו במספיק מצרכים לעוד שבועיים, והתיישבו על ספסל כדי לסדר את התיק.
לצידם על הספסל, ישב איש מזוקן ומטונף, בגילו של תוהם. הוא ישב עם ידיים משולבות, פרצוף חמוץ ומשקפי שמש גדולות לעיניו. האיש ככל הנראה היה חסר בית.- בגדיו היו מרוטים ומלוכלכים, ריח עיפוש עלה ממנו, וקופסת קרטון עם כמה מטבעות הייתה מונחת לרגליו. הוא נראה בלתי חברותי בעליל, ולכן סרס ותוהם נמנעו מלדבר איתו, עד שהוא פנה אליהם בעצמו. "מי זה פה התיישב לידי?" שאל בעל הזקן מבלי להסיט את עיניו מאותו ענן בו ככל הנראה בהה, ומבלי להזיז את ידיו מתנוחתם המסוגרת. "א… אנחנו לא מפה. רק עברנו כאן לקנות אוכל", אמר סרס. "אתה מטייל ככה לבד ילד, או שיש שם עוד מישהו איתך?" שאל המקומי בתגובה לקולו הדק של סרס. תוהם הניד בראשו למשמע זלזולו של האיש, אבל סרס לא נעלב. "עם תועיל להישיר אלינו מבט, תוכל לראות בדיוק כמה אנחנו, ידידי". האיש הזר צחק לעצמו כמשועשע מדבריו של סרס, וסובב אליו את ראשו. "תוריד לי את המשקפיים ילד", אמר הזר וחייך. "למה?" שאל סרס, ותוהם כבר עצר מעיסוקו והביט בעניין בסיטואציה. "תוריד, תוריד", ענה המזוקן לסרס. "תוריד אותם ואז תראה למה". סרס תפס את המשקפיים בקצותיהם בהיסוס והוריד אותם מפניו של האיש שלצידו. המחזה שנתגלה היה מזעזע ומפתיע כאחד. במקום עיניים, היו לזר שני חורים גדולים ואדומים, שבהחלט הסבירו את פשר הרכבת המשקפיים ואת פנייתו לסרס כאל ילד. העיוור צחק צחוק קר ואומלל, ועמקי עיניו בהו בתוהם ובסרס מתוך פרצופו השזוף. "מה קרה לך?" שאל סרס בתמיהה. "סרטן!" פלט העיוור והפסיק לצחוק בפטאומיות. "תחזיר את המשקפיים". סרס הניח את משקפי השמש בחזרה על פניו פגועות המום של ההומלס והוא המשיך: "היו צריכים לשלוף אותם החוצה לפני שהם יהרגו אותי. איזה מזל מזופת הא? מה אני אגיד לך ילד, עדיף למות רואה מלחיות עיוור. תזכור את זה." "אני לא ילד", אמר סרס שהבין שהאיש לא מנסה להעליבו, אלא פשוט התבלבל. "אני פשוט מסורס". "מסורס!?" פער העיוור את ערובות עיניו בהפתעה. "מי סירס אותך לכל הרוחות?" "אני", אמר סרס. "אתה סירסת את עצמך?" התפלא העיוור. "זה הדבר הכי מטומטם ששמעתי בחיים". "יש בזה דווקא היגיון כלשהו", אמר סרס. "לא יודע", חזר ואמר העיוור. "לי יש ניסיון מאוד רע בכל מה שנוגע לחיתוך חלקים מהגוף". אמר ופתח סוף סוף את ידיו המשולבות. ההפתעה חזרה על עצמה בשנית, וסרס נרתע לאחור בבהלה. במקום שבו אמורות לצוץ כפות הידיים, היו רק זוג גדמים עגולים ואדמדמים. "אוי ואבוי" אמר סרס ושם את ידיו על פיו בחרדה. "ואיך זה קרה?" "זיהום" אמר העיוור, הפעם בפנים רציניות וחזר "לבהות בעננים" ו"לשלב את ידיו". "סיפור דומה. התעכבתי יותר מדי עד שנסעתי לבית החולים". "אז מה אתה עושה עם כל המגבלות האלה?" התערב לבסוף תוהם, שהיה מזועזע משבר הכלי האנושי שלפניו. "מי זה?, יש שם עוד מישהו איתך אדון "בלי ביצים"?". "כן, אנחנו שניים פה", אמר תוהם. "איך אתה מסתדר עם הנכויות האלה?" הוא חזר על שאלתו. "נו- אתה לא רואה איך אני מסתדר?", הוא אמר וכיווץ את פניו לאותו פרצוף חמוץ שהיה לו לפני תחילת השיחה."מה כבר אפשר לעשות במצבי? לאכול מהרצפה, להרים דברים עם כפות הרגליים, ולשבת פה כל היום על התחת ולבהות בחושך". "מה עשית לפני?" שאל תוהם. הגידם צחקק צחקוק קטן של אירוניה מדכאת בינו לבין עצמו. "איך קוראים לך?" הוא שאל. "אני תוהם מויק, וזה שדברת איתו קודם זה סרס", ענה תוהם. האיש העיוור נאנח ואז ענה: "הייתי צייר". "אתה יודע מה עושה צייר, מויק?" "א…מצייר?" ניסה תוהם את מזלו. "צייר הוא כמו צינור גדול ומסובך", הסביר הגידם. "מידע זורם מהעולם אל תוך העיניים של הצייר, מתעצב ומעובד במוח שלו,- כל צייר לפי "מבוך הצינורות" המיוחד שלו, ונפלט בצורה החדשה שלו על הבד, דרך הידיים… מה אני עכשיו אדון מויק!?" שאל הגידם והניף את זרועותיו. "צינור אטום. אטום וסגור משתי הצדדים! כלי מעוות שאיבד את היכולת לעשות את תפקידו!"…
ההומלס הגידם שאיבד את קור רוחו ניסה לטמון את פניו בידיו, מה שנראה מגוחך בהתחשב בעובדה שלא היו לו ידיים, ובכה קצת ללא דמעות.
סרס הרגיש שמחויבתו לנחם את האיש. הוא התקרב אליו על הספסל, וכרך יד אחת סביבו. הצייר לשעבר, שהיה עוין בתחילת השיחה, נתן למסורס לחבק אותו ככה, עד שהוא נרגע. "ניסית לבדוק דברים אחרים שאתה יכול לעשות?" שאל תוהם ועבר לשבת ליד האיש מצידו השני של הספסל. "אין כלום!" הצהיר העיוור, ונפנף שוב בגדמיו כמו ילד קטן ומרוגז. "העולם שלי ריק מתוכן לנצח"…
סרס ותוהם הרימו מבטם אחד אל השני במין התייעצות מבטים מהירה בנוגע למצב אליו נקלעו. אחרי כמה שניות ההחלטה הייתה ברורה. "תשמע", אמר תוהם. "אנחנו שנינו מטיילים בכל מיני מקומות. לא צריך בשביל זה עיניים או ידיים. עם אתה רוצה אתה יכול להצטרף אלינו". הגידם הרים שוב את ראשו. "אתה רציני?" הוא שאל. "אם לא הייתי רציני לא הייתי מציע לך את זה". אמר תוהם. "נוכל לקשור אותך בחבל לאחד מאיתנו, וככה תוכל ללכת בלי בעיה. אולי ההליכה תוכל להחזיר לך איזושהי תחושת סיפוק לחיים"…
האיש העיוור – גידם לא היה צריך לחשוב הרבה על ההצעה. תוך פחות משעה הם יצאו מן העיר כשחבל קשור בין מותניו שלו לבין מותניו של תוהם. הנכה כינה את עצמו "גדם" ולמרות שהוא השתדל להראות סקפטי, היה ברור שרעיון ההליכה זרע בו תקווה, והפיג את תחושת הייאוש שמלאה אותו…