נעלי הפלא של תוהמויק. פרק 5: התהום.

לאחר היציאה מאותה עיר עמוסת המזון והחומר, התגברה דבקותו של תוהם בקסמיי הנעליים אף עוד יותר. זקנו ושערו ארכו כרעמת פאר מופלאה, וכל גופו המעוצב להליכה, נרתם לקצב הצעדים כמו מכונה משומנת. מספר שעות לאחר שהתחילו ללכת, הוא נתקף בחילה דומה לזו שהרגיש ביומו הראשון עם הנעליים עצר בצד ופלט החוצה את כל מה שנשאר בגופו מהעיר, בהקאה שרוקנה את תחולת קיבתו לחלוטין. תוהם הקיא בכמה פרצים נוראיים, שהותכו על הארץ. נחלים ארוכים של נוזל ירקרק זרמו על האדמה היבשה בינות לערמות מזון חצי מעוכל ובלתי מזוהה. לאחר מכן, במהלך ההליכה, הוא כמעט ולא אכל. רק קצת,- פעם ביום או יומיים. למעשה, תאוותו של תוהם למזון נעלמה כליל, והוא אכל רק בצורה מודעת, מתוך חשש למוות ברעב. למרות תקופות הצום הממושכות, הוא לא הרגיש שום חולשה, אלא רק עוצמה גדולה שבאה אליו מקול הצעדים המונוטוני, ומשב האוויר החולף על פניו. גם עייפות הוא לא הרגיש, ובקושי רב נענה לתחנוניהם של סרס וגדם, שביקשו לעצור לנוח. הוא אפשר להם לישון לא יותר מ6 שעות בלילה, ובעצמו לא עצם עין ליותר משעה או שתיים רצופות. שתיקתו של תוהם התגברה והתגברה, עד שהתקשורת עמו הצטמצמה לצורתה הבסיסית ביותר, של מילים הכרחיות בלבד. הנעליים נהיו תוהם, ותוהם נהיה הנעליים. הוא התחבר אליהם באופן מוחלט. ומכיוון שהוא זה שיצר אותם מלכתחילה, אפשר להגיד שהוא למעשה התחבר באופן מוחלט לאיזשהו חלק מאוד מאוד מאוד עמוק בתוך עצמו…

ימים נוספים רבים עברו על השלושה מבלי שיפגשו בנפש חיה. כמו גופו של תוהם, גם הנוף סביבם התרוקן והתרוקן. הצטמצם, התנקה והתמקד, עד שכל מה שנותר היה מישור צהוב-חום מדברי אינסופי. יחד עם ההקצנה בחיבורו של תוהם לכוחן של הנעליים והתחזקות הרציפות בנוף, כך גם סרס וגדם נהיו ממוקדים יותר. סרס עם המצלמה שלו, מילא כשני סרטי צילום ביום, בתמונות מרהיבות של המדבר, האדמה הקשה והשמיים הכחולים. גדם נסחף לקסם ההליכה, ומכיוון שהם הלכו במישור ענק ללא כל הפרעות, יכול העיוור ללכת בחופשיות, בלי החבל הקושר אותו לתוהם. השינוי שגדם עבר מאז שהם מצאו אותו היה טוטאלי.- מאדם זועף ומיואש, הוא הפך לאיש מחויך ומלא תקווה וסיפוק, שהשתמש בלשונו החדה כדי להצחיק ולבדר את חבריו למסע.
התקופה הייתה תקופה טובה, אבל אווירה של שינוי עמדה באוויר. שלושת החברים למסע נמנעו מלדבר על זה, אבל הדברים נראו כאילו הם מקצינים יותר ויותר, ובשלב מסוים משהו היה צריך להתפקע. הקצנת השתיקה ההולכת וגוברת של תוהם, המרחק ההולך וגדל בין ארוחה לארוחה, מהירות ההליכה שעולה ועולה, שעות השינה שמתמעטות, הגברת קצב הצילום של סרס, השיפור ההולך וגדל במצבו של גדם והנוף שהלך והצהיב והשתטח. זה הכול היה חייב להסתיים מתישהו. זה לא יכול להמשיך ככה לנצח. זאת אומרת.- לא הייתה סיבה ברורה, אבל היה מובן לחלוטין לכל אחד משלושת החברים למסע, שהם שועטים לקראת משהו לא ידוע, שבקרוב תגיע איזושהי נקודת מפנה,- כמו מכונית שנוסעת בשיא המהירות בלי לדעת לאן.- בסופו של דבר, ניתן להניח שהיא תתנגש במשהו. אף אחד לא אמר את זה בקול, אבל התחושה הייתה ברורה, הם רצו בכל כך הרבה מובנים ורבדים, שעטו קדימה במהירות מסחררת ובלתי ניתנת לשליטה. כשרצים ככה קדימה, בשלב מסוים צריך להגיע לאן שהוא, להגיע לאיזשהו קיר ולהתנגש בו. או לשבור אותו.

ואכן, לבסוף הגיע יום אחד, שבו הכול השתנה: זה היה יום רגיל, והשלושה צעדו להם במהירות לאורך המדבר. השמש עמדה באמצע השמים, ותוהם מצמץ כנגדה, קורץ לה כשותף לסוד. הוא לא ראה את זה בא, וציפה שהרגל שלו תנחת על האדמה כרגיל באותו הצעד.- שהרצף הממכר פשוט ימשך מן הסתם. אבל במקום זאת, הרגל פשוט המשיכה למטה ותוהם צנח אחריה אל תוך בור עגול שעמד באמצע הדרך.
זעקת הבהלה שלו הדהדה והלכה ונחלשה במהירות. סרס קפץ בבהלה ומיד צעק לגדם שיעצור, והזיז אותו מתחום הסכנה.- שלא ימשיך וילך, וינפול בעיוורונו גם הוא אל התהום.

בדקות הראשונות, סרס פשוט הביט מטה בחרדה וניסה להבין איך ומה פתאום הופיע הבור הבלתי ברור הזה לאמצע שיגרת היום שלהם. נושא כליו של תוהם היה מבועת.- הוא ניסה לחשוב מה הוא יכול לעשות ואיך יצא מהתסבוכת הזאת? בהתחלה הוא היה משוכנע שתוהם מת,- נמעך כמו גוש פלסטלינה נמס על רצפת התהום המתועב הזה, אך לאחר כמה דקות הגיע הדהוד קול עמום במעלה הפתח העגול. "סרס!…." נשמע חלושות קולו של תוהם. "תוהם!" צעק אליו סרס והכניס את ראשו אל פתח הבור. "אתה חי!?".
לאחר זמן מה הגיע התשובה ברצף צלילים עמומים ומעוותים מהדהוד: "אני בסדר…" קרא תוהם. "לא….לא קרה לי כלום. נורא עמו…. נורא עמוק פה…. אתה שומע אותי סרס!?" "כן, כן", ענה סרס בצעקה אל תוך הבור. "אני שומע אותך! אתה בטוח שלא שברת כלום!?"…
"כלום". נשמעה התשובה לאחר זמן מה. "אני ב…בסדר. נורא עמוק פה"… "אנחנו נוציא אותך משם תוהם!" הודיע סרס. אך לאמיתו של דבר, לא היה לו שמץ של מושג איך לפתור את הבעיה הזאת. הוא ניסה לשלשל אליו את החבל של גדם. אבל גם כשהוא חיבר לחבל את כל הבגדים שלהם בשרשרת ארוכה, הוא לא הגיע אף לעומק שבו תוהם יכול לראות אותו. מה שרק עשה את הודעותיו של תוהם לגבי שלמותו הזויות ומוזרות לדעתם של סרס וגדם. בהתחשב בעומק הבור המשוער,- תוהם היה אמור להימרח על התחתית כמו אשכולית רקובה. גם עצם קיומו של הבור העגול לחלוטין הזה, ועוד באמצע המישור, נראה חשוד ובלתי סביר. עד לאותו היום, הדרך הייתה אך ורק ישרה, ושום בורות שכאלה לא עמדו בדרכם קודם לכן.
הם ישבו כך על שפת הבור, שבתוכו ישב תוהם וניסו לחשוב על פיתרון. לבסוף ירד הערב ולא נותרה להם ברירה אלה להקים את האוהל, לאכול ארוחת ערב וללכת לישון בתקווה שהבוקר יביא איתו את התשובה לבעיה.

בפנים היה חשוך לחלוטין. אך לאחר שעה ושעתיים, התרגלו עיניו של תוהם לאפלה, והוא יכול לראות את סביבתו. החלל היה רחב הרבה יותר מרוחב הירידה אל הבור.- בעוד שפתחו של התהום היה אולי ברוחב של מטר על מטר, בפנים היה מאין חדרון באורך ורוחב של 4 מטרים לפחות. סוד עצמותיו השלמות היה תעלומה גם בשביל תוהם עצמו. האדמה תחתיו הייתה קשה, והוא לא זכר את רגע הפגיעה בה. חלל הבור היה מעוגל וחשוך, וקול מים זורמים נשמע מהיכן שהוא. דבר מוזר למדיי, מכיוון שהוא היה באמצע המדבר. קול המים היה חלש מאוד.- לעיתים תוהם חשב שאולי זה יציר דמיונו, אך שניות לאחר מכן יכול להישבע שהוא שומע את המים ממש מתחת לרגליו.
הצרה הנוראית ביותר הייתה כמובן הדחף הבלתי נשלט להליכה שהנעליים הפיחו בו. בימים האחרונים תוהם הורגל לחופש תנועה מוחלט במרחבי הצהוב האינסופיים – בלי אף לא קיר אחד שיגביל אותו. אך כעת הוא היה מוקף כולו בקירות אדמה עגולים. מוקף חומות, מוקף מגבלות. הוא צעד במשך כל היום וכל הלילה במעגלים.- כשסרס וגדם ישנו בשלווה למעלה, הוא החל לצחקק ולבכות למטה, ולהגביר את מהירותו. נתקל שוב ושוב באותו קיר המערה, נעצר שוב ושוב באותו מחסום בלתי אפשרי של חוסר מימוש. נעליו זועקות אליו שילך, שרירי רגליו מוצפים באנרגיה וכוח שדורשים להתפרק. נאספים ומצטברים ברגליו, מאיימים לפוצץ אותם. קלסטרופוביה נוראית אחזה בתוהם וכל גופו רתח מחום. הוא רקע ברגליו בכוח, חרק את שיניו והכה את קירות האדמה באגרופיו. אבל שום דבר לא עזר, וצעקות התסכול שלו נשמעו למעלה רק כהד קלוש, ולא העירו את גדם וסרס משנתם.
הבור היה כל כך עמוק, עד שהוא לא יכול לראות את האור שלמעלה. זה היה מקום בלתי אפשרי לנעליים, ותוהם כמעט ואיבד את שפיות דעתו, כשהלחץ ללכת לא חדל גם כשבברור לא היה לו לאן ללכת. כך עבר עליו הלילה. מתנשם ומתנשף, מזיע מרוב לחץ, מצחקק בעצבנות ומתייפח בתסכול של חיית פרא כלואה. חורק את שיניו ומורט את שערותיו, מכה את הקירות בכוח, וממלמל לעצמו דברי זעם.
אך לבסוף עלה שוב הבוקר וחבריו למסע התעוררו. תוהם כבר היה באותו הזמן פקעת עצבים מרוטה ומותשת. צעקה נשמעה מתחתית הבור.- "אא לא יכ-תר!!! אני לא יכול יותר!!!!" צווח תוהם. "אני מצטער ידיד", צעק סרס אל תוך הבור. "עוד לא מצאתי דרך להוציא אותך. אני חושב שהאופציה היחידה היא שאני וגדם נלך לחפש עזרה".
עברה דקה קלה בטרם נשמעה התשובה. "תצרכו לקחת את הנעליים!" הכריז לבסוף תוהם מן המעמקים…

הוא הגיע לסף ייאוש. אומנם תוהם היה זה שיצר את נעלי הפלא, אבל הוא לא יכול יותר לעמוד בדרישותיהם ולהיות להם לבעלים. תוהם הרגיש שאם הוא ימשיך לנעול אותם אף לעוד דקה אחת, ליבו יתפוצץ בחזהו. אז בפעם הראשונה מאז שלבש אותם לפני כמה חודשים, תפס תוהם כל נעל בתורה, והסיר אותה מעל רגלו, כמו קילף לעצמו את העור והבשר. שיעולים והשתנקויות יצאו מפיו של תוהם כשצחנת רגליו נחשפה.- הגרביים הלבנות לשעבר, היו חומות לחלוטין, כמו צבעה של האדמה בבור, והן היו ספוגות ברטיבות של זיעה. הריח שעלה מהן היה בלתי נתפש ותוהם מיהר להוריד גם אותן מעל רגליו. מראה הרגליים עצמן היה נוראי אף יותר. העור כולו היה לבן, בוהק ודקיק, ודוגמת פסי הגרביים עיטרה אותו בשקעים ארוכים וורדרדים. פיסות צמר מהגרביים דבקו בשערות רגליו של תוהם ובצידי ציפורניו,- שארכו מאוד. השרירים שפתאום לא היו מאורגנים במסגרת הנעלים, ניסו להתנפח למימדיהם הרגילים, ומיד נתפסו בכאב חד. תוהם תפס את כפות רגליו ועיסה אותן עד שגושי השריר השתחררו. הוא עיקם את אצבעות רגליו, ורעשים דומים לאלפי מקלות וזרדים שנשברים יחדיו נשמעו ממפרקיו.
לאחר מכן הוא נשען אחורה בהקלה ונתן למעט הרוח המעופשת שבבור להרגיע את כפות רגליו הרגישות.
איך בדיוק הוא הצליח לזרוק את הנעליים כל כך גבוה?, זוהי ללא ספק תעלומה נוספת שכרוחה באותו הבור המסתורי. אך לאחר מספר ניסיונות, אכן הגיעו הנעלים עד הנקודה שבה סרס יכול להישען ולתפוס אותם. גדם טען שהוא זה שצריך לקבל את הנעליים מכיוון שהוא יותר זקוק להן, והוא היה יותר מחובר ל"טירוף ההליכה הזה של תוהם" לדבריו. אבל סרס התעקש שבתור האחראי, מפאת גילו המבוגר יותר, עיניו הרואות, והוותק במסעותיו עם תוהם, זהו תפקידו לשאת את נעלי הפלא. גדם מחא על חוסר הצדק, אבל סרס פשוט פחד מההשלכות שיהיו לנעלים על גדם, ולעיוור לא היה דבר לעשות בנידון.
וכך קרה, שלראשונה ננעלו הנעלים הקסומות על רגליים אחרות. לאחר שסרס ארז על גבו את כל הציוד (מלבד חלק מהאוכל שזרקו למטה לתוהם) והותיר את מקל ההליכה שלו עם מכנסיים מתנפנפים תקוע בסדק לצד הבור, יצאו השניים לדרכם לחפש עזרה והותירו לראשונה את תוהם מאחוריהם.

ובאשר ל"תוהם מויק" עצמו?- הוא עוד ישב לו בתחתית הבור, כשרגליו מתוחות לפנים ונשען על מרפקיו. הזעם והקלסטרופוביה נעלמו בפתאומיות, ושלווה מוזרה וזרה אפפה אותו. הדחף ללכת נעלם כשהוא הוריד את הנעליים, והוא הרגיש כאילו שיצא מחלום מוזר במיוחד.- הוא הרגיש כמו רחם לאחר לידה. היה שם משהו שהוא יצר, ולאחר שעבר איתו מסע, עכשיו הוא איננו. המשיך לדרכו… תחושת ריקנות עטפה את תוהם. ריקנות ושלווה. שלווה נוראית של איש שסיים את חייו, וכעט נגזר עליו לשכב בקבר. שלווה של רחם לאחר לידתו האחרונה, של אדריכל שסיים לבנות את יצירת חייו.
תוהם נתן לחשכה לעטוף אותו, ועיניו בהו בכלום. בעוד הוא מנסה לעכל את מה שעבר עליו, קול לחישה נשמע מאחוריו: "סוף סוף הגעת. איחור אופנתי, מה?" אמר הקול. תוהם הסתובב בבהלה. "מי זה!?" הוא שאל והביט לצדדים. "הירגע תוהם יקירי, זו רק אני". אמר הקול, ודמות בצבצה מן החשכה. זו הייתה אישה לבנה וחיוורת, עם שיער שחור כפחם, דליל ומתולתל למחצה, שהשתלשל מראשה והגיע עד רגליה. היא לא הייתה רזה, אך עצמות לחייה בלטו בפניה, ועיניה העגולות היו פעורות לרווחה במבט אטום, כשקרום לבן דקיק עטוי עליהן. היא הייתה עירומה, וכל עורה בלט באותו גוון לבן חיוור להחריד של פניה. שדיה היו גדולים, שפתיה בלטו באדום כהה, כמעט בורדו, וחיוך קטן וקבוע היה נסוך עליהן, באותה אטימות של עיניה הלבנות. "מי…. מי את? מאיפה באת?" שאל תוהם ודחף עצמו מעט אחורה. האישה התקרבה אליו בהליכה איטית, כשכפות ידיה על הרצפה וברכיה מקופלות כצפרדע. "אני הייתי פה כל הזמן תוהם יקירי", אמרה הדמות המחרידה ושמרה על אותו חיוך קטן וקבוע. "שמי יצורה. יש המכנים אותי יצורע, או יצרע. אבל מה הם כבר יודעים?, לא ככה?. אני פשוט מתעלמת מהם".
"מה את?, מה את עושה פה?" הוסיף תוהם לשאול ולהתחמק ממנה, עד שהגיע לקיר האדמה שחסם אותו. "מה אני?" חזרה יצורה על שאלתו, עם אותו חיוך בלתי מובן ובלתי משתנה והוסיפה להתקרב אליו בהליכתה העכבישית. "חשבתי שבשלב זה כבר תהיה יותר מעוניין לדעת מה אתה. לא שיש כזה הבדל גדול… אני תקועה פה בדיוק כמוך. נשכחת מעין כול. מופרדת ומרוחקת מיצירתי המוגמרת כמוך. לך בסך הכול לקח קצת יותר זמן להגיע, תוהם יקירי". תוהם נלחץ, ו"יצורה" התקרבה אליו עד שיכול לחוש את הבל נשימתה, שבאופן מפתיע הריח כמו בייקון מטוגן ולחם טרי.- ריח שעם סלידתו של תוהם מאוכל, רק עשה לו בחילה. "אני.. אני לא מבין", הוא מלמל. "אנחנו הבוראים תוהם יקירי", הסבירה יצורה וקירבה את חיוכה הקטן הקבוע לשפתיו הרועדות מפחד של תוהם. "אנחנו היוצרים של כל הדברים שמחוץ לבור הזה. אני יצרתי אותם כעובדה קיימת ואתה, אתה נתת להם מהות. ביחד זה שלם יקירי. ביחד אנחנו שלמים.".
"את מתכוונת לנעלים?" שאל תוהם. "את מדברת על זה שאני יצרתי את הנעליים?". "הבד והפלסטיק עצמם לא חשובים יקירי", אמרה יצורה. "מה שאתה בראת, שונה ממה שאני יצרתי. אני יצרתי דברים, אני יצרתי חומר. אתה לעומת זאת – יצרת סיבה, יצרת משמעות. אתה נתת את המהות לדברים יקירי".
תוהם התחמק לצד אחר של הבור, אבל כבר לא פחד עד כדי כך מהאישה הלבנה. נראה שאין לה כוונה לפגוע בו.
"אז אנחנו תקועים פה?" "כן יקירי. לצערי אין מפה מוצא. הורחקנו שנינו לנצח מיצירותינו, מילאנו את העולם וכעת לא נותר לנו אלה לשבת פה יחדיו ולצפות בו", היא ענתה. "ממה את חיה?, יש פה אוכל?" המשיך תוהם ושאל. "יש פה אוכל בשפע" אמרה יצורה. "אתה יכול להתפטם בבשרי הרב כמה שרק תרצה. אבל לצערי, אתה לא רוצה תוהם יקירי. אתה לא צריך חומר למזון. אני הרי כולי חומר קיים ואתה,- אתה כולך מהות ומשמעות. למעלה היצירות שלנו מתערבבות ומשלימות אחת את השנייה. אבל פה, יקירי, לנצח נהיה כל אחד בגופו שלו".

תוהם השתתק. לאט לאט הוא קיבל את מצבו ואת קיומה של אותה "יצורה". הוא נתן לעצמו להתמלא באותה תחושת ריקנות שלווה של אובדן הנעליים ובתחושת הנצח של הבור.
"אתה שומע את המים תוהם יקירי?" שאלה אותו יצורה. אותו הפכפוך ממקודם חזר לתודעתו. "כן". אמר תוהם. "מה זה?" הוא שאל. יצורה לקחה אותו אל חלק אחורי של הבור הקטן, שהוא איכשהו פספס בכל אותו היום שהלך שם במעגלים, אולי כי עוד היה תחת השפעת הנעליים. "זה המרכז של הכול תוהם יקירי", אמרה יצורה וחשפה בפניו משטח מים של כחצי מטר, שזרם, באורח מוזר ולא הגיוני,- לכל הכיוונים, אל מתחת לפני האדמה. פה כל המים בעולם מתחברים", הסבירה יצורה. "את יצרת אותם?" שאל תוהם. "לא", היא ענתה בחיוך. "זהו הדבר היחיד שהיה פה לפנינו. מפה, אפשר להביט בכל הבריאה שלנו".
וכך ישבו תוהם ויצורה, הרחק מהכול, בבור הקטן, לצד מרכז העולם. ודרך המים הם הביטו בהכל,- ביצירתו שלו, וביצירתה שלה.- בעולם שלמעלה, מחוץ לבור. העולם שבו הם חיים יחדיו, בריקוד אינסופי של השלמה.