נעלי הפלא של תוהמויק. פרק 6: משלחת החיפוש.

סרס שלט טוב יותר מתוהם בכוחן של הנעליים. התקפי האושר והאופוריה תקפו גם אותו, אבל הוא מעולם לא נתן לעצמו להיסחף לחלוטין אל ים ההליכה המהורהרת,- תמיד נשאר קשור לחוף השפיות כשהפליג, ותמיד ידע איך לעצור. כשסרס היה צריך לישון, הוא יכל להוריד את הנעליים ולהירדם.
בשונה מתוהם, שלא הוריד את הנעליים מרגע שלבש אותן, סרס חלץ אותן ואוורר את כפות רגליו בכל פעם שרצה לעצור לאכול או לנוח. וזה לא שזה היה לו כל כך פשוט. הצלם הבלגי התמודד במאבק קשה מאוד נגד כוחן של הנעליים, שדרשו ממנו לא לעצור לרגע, בלי התחשבות בקיבה ובצורך של המוח והשרירים במנוחה. אבל משהו בו היה שונה מתוהם. משהו עזר לו להתמודד עם דחף ההליכה. איזשהיא ארציות שלא הייתה לתוהם.- אולי הוא היה פשוט יותר יציב באישיותו ואולי דווקא היה זה הצילום.- הוא לא חדל לצלם כל דבר שקסם לו, מאבן קטנה ורגילה למראה ועד ערובות עיניו הפעורות של גדם. המצלמה תמיד הייתה תלויה על צווארו של סרס, חוקר אור, זוויות ופרספקטיבה בלהט שאיש מלבדו לא יכול להבין. זה היה הטירוף והתשוקה הפראית והפרטית שלו, ובזה הוא לא יכל לשלוט…
שרב גדול ירד על המדבר אחרי הצהריים, ושני הנוודים ויתרו על בגדיהם והלכו ערומים. רק הנעליים נותרו על רגליהם, ומשקפי השמש הגדולות של גדם על זוג פצעיו התאומים. העיוור, בעקשנות ילדותית, לא חדל לבקש מסרס שייתן גם לו לנעול את הנעליים. אבל סרס, שהיה בוגר ממנו בגילו ובאישיותו, ידע להמשיך ולסרב לו. "זה כוח גדול מדי", אמר סרס. "אתה לא תעמוד בזה, אתה תשתגע". "אז תן לי להשתגע!" אמר גדם. "עדיף למות רואה מלחיות עיוור"…

לקח להם שבוע להגיע מהבור אל עיר מדברית גדולה, שבשעריה הוצבו אותיות ענקיות וכתומות מפלסטיק: "ברוכים הבאים לתויפש". גדם וסרס השאירו הרבה אוכל אצל תוהם ולכן המזון בתיק כבר כמעט נגמר להם. סרס קשר את גדם בחבל כדי שיוכל להוליך אותו בין גושי הבטון ועמודי הברזל, וחיפש תחנת משטרה. כשהם הילכו להם בין הרחובות, סרס צילם את העיר, וכשעבר מדי פעם וסקר את התמונות שכבר אסף, הוא שם לב שלמעשה, אוכלוסית העיר מחולקת לשתי קבוצות גדולות. – אנשי החברה המתורבתים ואנשי הפרא. אנשי החברה היו טיפוסים מכובדים, אנשים שהחליפו בגדים באותו היום, שידעו לאן ולמה הם הולכים. שידעו מה הם אמורים לייצג ותמרנו בקלילות בתקשורת עם שאר אנשי החברה. אותם האנשים המתורבתים היו נקיים ויציבים: זקנים לבושים באפודות מטיילים לאיטם ברחוב, נשים גבוהות על עקבים,- עם שיער מטופח ואיפור, סטודנטים בתחנות אוטובוס, עסוקים בכל מני קלסרים, מוכרים משועממים בחנויות, נהגי מוניות ואנשי עסקים לבושים בחליפות,- אוחזים במזוודות יקרות. סביר להניח שרובם, בדומה לסרס, היו מסוגלים לרסן בצורה מוצלחת למדי את נעלי הפלא עם היו נותנים להם לנעול אותן. הם היו רוכבים מקצועיים שידעו להעמיד את הסוס במקומו, לרדות בו, להשתמש בו לרצונם, להישאר בשליטה. אנשי הפרא לעומתם, היו יצורים מטונפים ומוזרים. אבודים. אבודים במוחותיהם המסורבלים, אבודים בתוך עצמם. איש עם עגלת קניות וכובע גדול, שאסף דברים אקראיים לכאורה ברחוב, טיפוס שמן עם שיער מרוט ומבולגן בצידי ראשו, שהלך עם ידיו בכיסי מעילו ומלמל דברי זעם, זקנה עם מטפחת לראשה ואף ארוך, יושבת על המדרכה ובוחנת סנדוויץ' בסקרנות, זקן ארוך שיער וחסר רגל ישן על מזרון מסריח משתן באתר בניה. אנשים שנסחפו, אנשים בודדים שלא שייכים לשום דבר. אנשי הפרא היו כל אותם הברגים הדפוקים שהחברה לא צריכה. שגיאות, עיוותים, אנשים מבולבלים ששקועים בענייניהם הפרטיים והלא ברורים.- ביצירתם, בכעסם, או בחלומותיהם…
אנשי הפרא ואנשי החברה המתורבתים חיו, באופן תמוה בהתחשב בשוני הגדול ביניהם, אלה לצד אלה. למעשה, היה השוני כה גדול, עד שאיש חברה מתורבת יכול לעמוד מול איש פרא, וכאילו לא לראות אותו וודאי שלא להרגיש צורך לפנות אליו כמו שהיה פונה לאיש חברה מתורבת אחר, מכיוון שאנשי הפרא היו כה מנותקים מהעולם הכללי ושקועים בעולמם שלהם, עד שנראה שאין בכלל אפשרות לפנות אליהם.- כאילו איזו קליפה גדולה ושקופה עוטפת כל אחד מהם, ומבודדת אותו מהעולם. כאילו שאף האוויר שהוא נושם הוא, אוויר אחר.
גדם היה איש פרא בעצמו בתקופה האפלה שבין גדיעת ידיו לפגישתו עם תוהם, אבל כעת הוא היה יותר מאורגן ומתקשר. הוא וסרס התהלכו, קשורים אחד לשני בחבל, בין שני קצוות אלה של אנשים ולא יכלו להתאפק מלנסות להבין לאיזו קבוצה הם עצמם משתייכים?..

במשטרה סרבו לעזור. היו להם עניינים יותר חשובים לטפל בהם וכל הסיפור נשמע לפקיד כמו מתיחה (קולו הגבוה של סרס לא עזר בעניין). הייתה זו שעת צהריים וסרס וגדם החלו להילחץ. הם יצאו מתחנת המשטרה אל הרחוב החם, אל ים האנשים התזזיתי. אנשי החברה ואנשי הפרא. כמויות אדירות של טיפוסים וכל אחד בענייניו. סרס היה מיואש ולחוץ. בראשו הוא ראה את תוהם גווע ברעב בבור הקטן.- יושב עם עצמו, מביט מעלה מעלה אל האור הרחוק וממתין בקוצר רוח שיבואו לחלץ אותו. העניין לא סבל דיחוי והיה ברור לו שהוא חייב לעשות משהו ומהר. אז במהלך ספונטאני לחלוטין, סרס הרים את 1800 השקלים שנותרו מכספו של תוהם באוויר וצעק בכל כוחו. אלף שמונה מאות שקלים למי שיביא את האוטו שלו למשימת חילוץ במדבר!!!" קולו הדק של סרס חתך את אחידותו של הרחוב וסובב מספר ראשים. כמה נערים שישבו על ספסל ממול פתחו בצחוק לועג. "אלף שמונה מאות שקלים למי שיבוא לעזור!" חזר סרס וצעק. קולו הדקיק ממילא, התכווץ ונצטרד באמצע הצעקה, והפך לצליל שבור ומגוחך. תחת המבטים המלגלגים של העוברים והשבים, והחרדה מגורלו של תוהם, התבלט המבטא הבלגי בקולו, והפך אותו אף ליותר מצחיק. סרס בלע את הרוק שלו. רק מספר אנשים הביטו בו בתמיהה ואף אחד לא לקח אותו ברצינות. זקנה אחת אמרה לו שיפסיק לצעוק, והילדים מהספסל ממול השליכו לעברו אמרות מלגלגות. סרס הזיע, ונלחץ, כשלפתע מאחוריו נשמעה קריאה ברורה וחזקה כשל כרוז. "אנחנו צריכים רכב חילוץ דחוף!" קרא גדם כשהבין את כוונתו של סרס. "אלף שמונה מאות שקלים מובטחים לראשון שיגיע!". הילדים הפסיקו לצחוק, ראשים הפסיקו להביט במבט מזלזל ולאחר כחצי דקה, שבהן סרס היה המום מיוזמתו של גדם, הופיע איש נמוך עם שפם, מעיל עור חום ומכנסי ג'ינס, ואמר שהוא הולך להביא את הג'יפ שלו.

סרס כיוון את מושיעם ברחבי המדבר תוך כדי שהוא וגדם מספרים לו קווים כלליים של סיפורם. האיש שלקח אותם היה מובטל כבן 40, שהיה שמח על העבודה הקצרה והפשוטה שנזדמנה לו. הג'יפ העלה עננת אבק כשהם נסעו במהירות באותה הדרך שבה צעדו כל אותו שבוע. שעות של הליכה חלפו במהירות לנגד עיניהם בשניות של נסיעה ומראה המדבר נעשה קריר בתוך האוטו הממוזג. סרס זכר לאורך הדרך כל אבן וגבעה שהוא צילם וכך יכלו להגיע לבסוף לאזור, שלפי מה שסרס טען,- שם נפל תוהם אל הבור. אבל החול היה שם שטוח כמו בכל מקום אחר, ולא היה שום סימן לחורים באדמה. "זה חייב להיות פה", אמר סרס. "אני ממש זוכר את זה טוב". "כל המקומות פה באזור דומים" אמר האיש שלקח אותם ולעס מסטיק. שפמו עולה ויורד בקצב מנומנם. "לא, לא". אמר סרס והעביר את ידיו על ראשו הקרח. "זה היה פה"… "לא היית רואה את המכנסיים הקשורות למקל שהשארת?" שאל גדם. "אולי זה עף", הציע סרס. "בו נעשה פה עוד סיבוב ברדיוס של קילומטר, נראה עם עוד מקום יראה לך דומה". הציע המשופם, שזלזל בזיכרונו הצילומי של סרס.
הם נסעו לאט לאט באזור עד רדת הלילה, לאחר מכן הלכו לישון בג'יפ ובמשך יומיים נוספים חיפשו ללא הפסקה. אבל הבור לא היה בשום מקום. בשלב מסוים הם מצאו את המכנסיים שאיתם סרס סימן את התהום. הם היו עוד קשורות למקל התקוע באדמה, אבל לא היה שום בור בסביבתם.
הם צעקו לתוהם כל היום ושום תגובה לא נשמעה. לבסוף הם נאלצו לנסוע חזרה אל העיר.
סרס שילם לבעל הג'יפ המשופם, שהביע את צערו ולקח את הכסף אל ביתו. וכך סרס וגדם נותרו לבדם, חסרי כל, משוטטים ברחבי העיר הזרה.