נעלי הפלא של תוהמויק. פרק 7: תוהמויק.

הלילה ירד על זוג ממשיכיו המוזרים של תוהם. לעת עתה הם השתיקו את המחשבות על בעיותיהם באמצעות הליכה.- קברו את השאלות הטורדניות תחת צעדים. הם פחדו לצאת מהעיר בגלל שלא היה להם יותר אוכל, אך לא יכלו להפסיק ללכת. אז למרות שהאוויר הצח והנופים הפתוחים היו חסרים, סרס וגדם צעדו אל תוך הלילה ברחובות העיר תויפש המחשיכה.
כשהשמש נעלמה, נעלמו לאט לאט יחד איתה אנשי החברה המתורבתים.- ניקו את הרחובות משלטון הסדר השפוי שלהם והותירו את העיר לאנשי הפרא,- כל אותם טיפוסים מבולבלים, שבמהלך היום רק דממו בעמדותיהם וחיכו לרדת הלילה. אז הם יצאו והחלו לנוע, שותים ומעשנים, ממלמלים ומתהלכים. שקועים בעולמם שלהם.- אחד ישב שעון על קיר ונשף בפראות אל מפוחית ישנה, אחד ישב במקום אחר, נשען על תיק גדול ובכה, אחר נעמד והשתין על עץ לצד הכביש. חלקם בעטו באבנים, חלקם כתבו דברים לא ברורים בדפים מעופשים, חלקם בכו וחלקם צחקו. ואף לא אחד מהם נראה כמו אדם שאפשר לפנות אליו. כאילו נותקו מהמציאות המשותפת של האנושות ושקעו במציאות משלהם. מי שהיה הולך ברחובות באותה שעה, היה מתקשה מאוד להבדיל בין אותם אנשי הפרא של העיר, לבין סרס וגדם, שהתהלכו במהירות כאחוזי דיבוק, לשום מקום.- כשגדם המצחקק מאושר ההליכה, קשור בחבל למותניו של סרס השקוע בהרהורי תסכול. בשלב מסוים, אולי בשלוש או ארבע בלילה, סרס התייאש מלחשוב על פיטרון, וניסה מעשה נואש של איבוד תקווה. הוא עצר בצד הרחוב וחלץ את נעלי הפלא מרגליו. "תוריד את הנעליים שלך גדם", אמר סרס.- "אנחנו מתחלפים". גדם חייך חיוך גדול. "אתה רציני!?" הוא שאל את סרס. "כן, כך. אני לא יכול יותר. תוביל אתה". גדם לא היסס, ומיד הוריד את נעליו בבעיטה ונתן לגדם לנעול לו במקומם את נעלי הפלא. עכשיו הוא הנהיג – צעד במהירות, בלי שום היסוס ובלי לראות כלום לפניו. מבחינת סרס, ההליכה בעיר הצפופה לא יכלה להשתוות להליכה במדבר הפתוח. אבל לגדם זה בקושי שינה משהו. כך או כך ללכת בחושך בתוך עולמך שלך. סרס צדק בחששותיו.- גדם נסחף לגמרי בכוחן של הנעליים, וצעד במונוטוניות מהירה ומאושרת מבלי להתחשב בידיעה התיאורטית, שעמודים וקירות קיימים. סרס, שראה בעצמו אחראי לגורלם ולגורלו של תוהם, השתמש בגדם כדי לשכוח גם הוא מהבעיות.- העיוור היה כעת זה שגרר אותו בחבל,- סרס הילך אחריו כעיוור בעצמו והטיל ראשו אחורה להביט בשמיים. שמים שחורים של עיר. בלי כוכבים. הוא הסתכל על המסך האטום הזה שלמעלה ונתן לעצמו להיות כמו גדם, לשכוח מקיומם של הבניינים והכבישים ואנשי החברה ואנשי הפרא שסביבו. לשכוח מהכל. לשקוע בכלום.
בדרך פלא הם הצליחו להלך ככה כחמש דקות שלמות לפני שגדם נתקע בקיר לבנים. למעשה ניתן אפילו להגיד שהקיר לא עצר אותם כלל. כשחושבים על זה בדיעבד, הוורטיגו הזה שהם נכנסו אליו היה כנראה הדבר הנכון לעשות, כי על הקיר, הייתה מודעה.

גדם התנגש בקיר בעוצמה רבה. ראשו נחבט ישירות ומשקפי השמש הגדולות שלו נסדקו. החבל שהיה קשור למותניו של סרס נמתח כשמובילו העיוור נפל על הרצפה, והוא נאחז באותו קיר שהפיל את גדם כדי לא למעוד בעצמו. "אח!" קרה גדם. "מה זה היה, קיר?" הוא שאל וסידר את משקפיו. "כן", ענה סרס וקרא את המודעה. "מי האידיוט ששם פה קיר?" מלמל גדם וקם מהרצפה. "חכה רגע", אמר לו סרס. "מה לחכות?" שאל גדם, השיכור מרציפות ההליכה, "בו נמשיך". "לא", אמר סרס והחזיק את החבל בעודו קורא את הפרטים. "תקשיב – "תחרות מסע תויפש יוצאת לדרך", כך היה כתוב בכותרת הגדולה. תויפש היה שם העיר והתחרות הייתה מין חגיגה שנערכה כל שנה כדי לציין את נדודי מקימי העיר בשממה לפני שהתיישבו כאן. סרס קרא קצת מהמידע ההיסטורי שהיה רשום על הקיר,- מידע מצומצם מאוד בגלל שאנשים היו אמורים להכיר בעל פה את הסיפור. המתיישבים הראשונים תוארו כקבוצת נוודים קטנה, שהילכו במדבר כמה שנים ולבסוף מאסו בחיי הנדודים והחליטו להתיישב ליד נווה מדבר קטן. סרס תהה כיצד הפך מאהל נוודים מצומצם לעיר הרועשת שבה קרא את אותה המודעה. "בכל מקרה", כך הסביר לגדם, "זאת תחרות הליכה וניווט בקבוצות, והמקום הראשון מקבל 10,000 שקל!" "אתה רציני!?" התלהב גדם. "נוכל לחיות מזה כמה שנים טובות! מתי זה מתחיל?". סרס חיפש את המידע במודעה, ולבסוף אמר, "אוי, לעזאזל.- זה מחר בבוקר. למעשה זה מתחיל ב 8, זה בטח עוד כמה שעות מעכשיו. והיציאה למסע היא משער העיר, אין לי בכלל מושג באיזה כיוון זה.."

לפני שסרס פגש את תוהם והצטרף למסעותיו הרגליים, הוא היה תופס טרמפים כדי להתקדם ממקום למקום לכן הוא היה מיומן באותה פעולת תחנונים מייאשת. אבל לגרום למכונית לעצור לשני נוודים פגומים ומטונפים בשעות הקטנות של הלילה, היה יותר קשה מתפיסת הטרמפים שהורגל בה כשעוד היה צלם יחסית נקי ומסודר. מכוניות חלפו על פניהם ויצרו משבי רוח מהירים ומשפילים של התעלמות. סרס וגדם נראו סגורים בעולמם ללא ספק, וכשאתה סגור בעולמך, מי יבוא לעזור לך?.. אחרי שעה או שעתיים של שאיפת עשן אגזוזים, הם כמעט וויתרו. אנשים במכוניות התעלמו מהם, כאילו לא היו קיימים ולא הייתה לבקשה שלהם שום השפעה על נסיעתם של הנהגים, כאילו שהקיום היחיד הוא בתוך המכוניות ולמי שעומד בחוץ בקור, אין שום משמעות. למזלם הרב, עברה שם לבסוף מכונית של אנשים שאולי יכלו להתחבר יותר להרגשה של להיות בחוץ לבד בקור.- מכונית לבנה עצרה בצד הכביש, והחלון נפתח. "אתם נוסעים למסע תויפש?" שאל בחור שזוף עם שיער קצוץ וסנטר רבוע גדול. "כן", ענה סרס, "אתה מגיע לשם?" "בטח", אמר הנהג וחייך.- "בואו תיכנסו".
בפנים ישבו עוד שני אנשים, זהים לחלוטין לנהג למראית עין ראשונה. אלה היו "האחים צוקיפר".- משתתפים קבועים בתחרות, שהגיעו למקום שלישי ושני בשנתיים הקודמות. היו להם רק שלושה תיקים קטנים ופשוטים עם מעט ציוד, ובגדי ספורט זהים ומקצועיים. השלושה היו גרמנים במקור, וגרו בתויפש מאז ילדותם. האח הגדול "יאן", שישב מאחור עם סרס וגדם, סיפר להם על הציפייה הגדולה לאירוע ועל ההכנות המרובות. "תהיה המון תקשורת", הוא אמר. "בעיקר ביום הראשון וביום האחרון. כי זה אירוע מאוד חשוב – ממש חגיגה לאומית של כל העיר. בגלל זה גם באים המון המון משתתפים, אבל רובם לא רציניים והולכים רק יום אחד או יומיים, הרבה בכלל לא נרשמים. אני מניח שבסופו של דבר, יהיו רק איזה 20 -30 קבוצות שבאמת שואפות לנצח. מה איתכם? אתם הולכים עד הסוף?" "ללא ספק ידידי", אמר סרס. "אנחנו צריכים את הכסף". האח שנהג צחק ויאן הביט בהם במבט מלגלג. "יש שם הרבה אנשים מאומנים שכבר מנוסים מאוד בתחרות הזאת", הוא אמר. "אל תצפו ליותר מדי. העיקר להנות…"
לבסוף הגיעו סרס, גדם והאחים "צוקיפר" לנקודת הזינוק בשער העיר. הכול היה מקושט ומסודר לקראת האירוע. מספר קבוצות כבר היו שם וארגנו את הציוד שלהם. סרס וגדם ניגשו לעמדת ההרשמה. "אתם משתתפים?" שאלה אותם אישה מבוגרת עם פנים צנומות ומשקפיים גדולים, שהתעסקה עם ערמת ניירות תחת מנורת שולחן קטנה. "כן", אמר סרס. "מה שם הקבוצה?" שאלה האישה מבלי להישיר אליהם מבט. "א…" אמר סר כשניסה לחשוב על שם. "תוהמויק".- הוא אמר מייד כשקפץ לו הרעיון לראש.- "צוות תוהמויק"…
סרס וגדם קיבלו 10 פיתות, 2 בקבוקי מים ומפה פשוטה ליום הראשון. האוהל וציוד הבישול הוצא מהתיק שלהם על פי תקנון התחרות, מה שלא הותיר הרבה משקל על גבו של סרס.

בחושך היו שם רק אותם המשוגעים לדבר כדוגמת האחים צוקיפר. אבל כשהשמש שבה ועלתה בשמים, הופיעו שוב כל אותם אנשי החברה המתורבתים ומלאו לאט לאט את הרחבה הגדולה. כמו שהאחים צוקיפר סיפרו, הרבה תקשורת החלה להופיע יחד עם האנשים השגרתיים למראה. צלמים, כתבים ואנשי סאונד נהיו חלק בלתי נפרד מההמולה.
סרס וגדם ישבו בצד ואכלו מהפיתות שלהם כשאלפי המתחרים התמתחו והתכוננו. הם הצטרפו אל הקהל רק כשהכרוז קרא לכולם. וכך, בסביבות 8 ורבע בבוקר, הוזנקו ההמונים אל המסע…

לפחות מחצית מתושבי תויפש היו שם. מי שלא צעד, בא בשביל להביט. ובנוסף לתושבים, מאות חובבי הליכה ממקומות אחרים באו להשתתף ולראות. אלפים עמדו על קוו הזינוק, ובשעות ההליכה הראשונות זה היה נורא ואיום. סרס וגדם אומנם היו בין המובילים, אבל עדיין לפניהם, בצידם ומאחוריהם, היו כל הזמן אנשים. הליכה בתוך המון, צפיפות וזיעה של זרים. אפילו לעצום עיניים ולנסות להתעלם מהרעש הם לא יכלו, כי היה צורך להקפיד כל הזמן לא להיתקל ולמעוד על מישהו. סרס חשב על זה שהמדבר פנוי לטיולים כל השנה, ודווקא באותו יום, כולם החליטו לטייל בו ביחד. כל אחת מהמשפחות החליטה לצאת לטייל דווקא ביום שבו אנשים יקיפו אותם מכל עבר, דווקא ביום שריח זיעה נישא באוויר במקום ריח החול החם, ואי אפשר לראות שום נוף מלבד האנשים שסביבך. את זה סרס לא יכול להבין.
רק לקראת הערב הגיעה ההקלה הראשונה, וכשהשמש התחילה שוב לרדת, פרשו כחצי מהאנשים. רובם משפחות עם ילדים, שבכלל לא נרשמו כמשתתפים בתחרות.
בלילה הראשון עם זאת, עוד היו המון המון אנשים. טנדר של מארגני התחרות עבר בין כל הקבוצות הרשומות וחילק בקבוק מים וחמש פיתות לכל משתתף (היה אסור להביא אוכל או מים נוספים כי המשאבים המצומצמים היו חלק מהאתגר של התחרות). כמו כן, ניתנה מפה קטנה וקשה לפענוח של היום הבא לכל קבוצה. מאות מדורות קמו והאירו את השממה מסביב וצוות תוהמויק הלך לישון יחסית מוקדם, לקראת היום הבא…

ככל שהימים עברו, מספר האנשים הצטמצם, וביום הרביעי סרס וגדם הלכו כבר רוב היום לבדם ורק מדי פעם עקפו קבוצה או נעקפו בעצמם. הם עשו משמרות בנעילת הנעליים, אותן סרס היה צריך לרסן ולתכנן – כמו נהג שבוחר מתי ללחוץ על הגז ומתי להרפות. לדעת לאגור כוחות ולדעת מתי לרוץ קדימה. גדם עם כך, היה המנוע, הוא היה הכוח המרכזי, שדחף אותם קדימה בעוצמה גדולה.- כי בעוד שלסרס היו עיניים ויכולת לצלם, לגדם הייתה רק ההליכה – אושר בודד בעולם ולה הוא הקדיש את כל כוחותיו.
השניים תפקדו יחד בתאום מושלם. החבל שהיה קשור בין מותניהם הפך לחלק מגופם, ומעולם לא הותר. הם הפכו ליחידה אנושית אחת, מלאה ושלמה.
לאור היום, הייתה תמיד הרבה תקשורת והרבה כתבים וצלמים הביעו המון עניין בצוות המוזר. לפחות פעמיים או שלוש ביום, קפץ כתב מניידת שידור וניסה לראיין את השניים. "מה אתם מנסים להוכיח לעולם בהתגברות הזאת על העיוורון?", "לאיזה מקום אתם שואפים להגיע?", "מה משמעות שם הצוות תוהמויק?" "איך הגעתם למסע?", ספר לנו איך התעוורת?" סרס וגדם ניסו לענות על השאלות, אבל לא רצו לצאת מריכוז ההליכה ולבסוף ביקשו מהכתבים שיניחו להם ללכת בשקט.
בלילות, לעומת הימים, היו מעט מאוד אנשים. כמו הלילה בעיר, שהיה זמן הערות של אנשי הפרא ושינה את כללי ההתנהגות, גם במדבר נראה שהתרבות האנושית כולה החליפה בגדים ברדת השמש.- האנשים שלא לקחו את המסע בשיא הרצינות, שהתמעטו מיום ליום, פרשו את שקי השינה שלהם בשעה מוקדמת יחסית, ורק הטיפוסים האובססיביים שייחסו משמעות רבה להצלחה בתחרות נשארו ללכת עד שעות מאוחרות ביותר. גם האנשים האלה עצמם השתנו בלילה. עם במהלך היום הם התנהגו בנימוס כשאר אנשי החברה המתורבתים, כשירד הלילה הם נכנסו לקצב הליכה קבוע ומהיר יותר ושתקו כשפגשו אנשים אחרים. הם נהיו בלתי חברותיים, יותר מנותקים והעיניים שלהם נצצו באור ירח מוזר. למעשה לא נראה כאילו שהתרבות האנושית החליפה בגדים בלילה, אלא יותר כאילו היא פשטה מעצמה את תחפושת השפיות ונותרה עירומה וחשופה.

ביום השישי נותרו רק כמה עשרות קבוצות בלבד. סרס וגדם שנשארו בעניינים, הכירו את רובם מעקיפות או מלינה משותפת. באחדותו המוחלטת של צוות תוהמויק, הם המירו את ההתעייפות מהמחסור במזון, שינה ומים, בהתכנסות עצמית.- הם נהיו יותר שקטים ומרוחקים, התעלמו מהבהובי המצלמות שהרבו יותר ויותר לעטוף אותם, וניאותו פחות ופחות לענות לשאלותיהם של הכתבים. שמצידם רק התעניינו בהם רק יותר ויותר.
ביום השביעי מספר הקבוצות שנותרו הולכים מתוך האלפים שיצאו למסע, עמד על לא יותר מ20.
הטיפוסים נעשו מוכרים יותר ויותר והתחרות נעשתה אישית. בין המובילים היו קבוצה של שלוש אחיות ג'ינג'יות מתולתלות ויפות, שצעדו בגופיות לבנות וסרטי הזעה למצחן, האחים צוקיפר, קבוצה של חמישה אפריקנים שנהנו מתשומת הלב התקשורתית, צוות של שתי גברים שריריים עם מבט של רצח בעיניים, שנראו כאילו בכל רגע יפתחו בריצה מהירה, וצוות תוהמויק. לקראת ערב היום השביעי, שהיה אמור להיות הערב האחרון במסע, היו סרס וגדם במקום הרביעי. התחרות הייתה קשה משחשבו, והכסף נראה מחוץ להישג יד. "אסור לנו לעצור יותר", אמר סרס כשהעביר לגדם את הנעליים למשמרת. "אני נותן לך אותם עכשיו עד הסוף המסע. נראה לי שהדרך היחידה שלנו לנצח, היא להמשיך ללכת לאורך כל הלילה בזמן ששאר המשתתפים ישנו".
וכך הם עשו. גדם נעל את הנעליים, אך להפתעתם, עבר עוד ועוד זמן והם לא נתקלו באף שק שינה או מדורה. לאחר כשעה או שעתיים של הליכה מהירה אל תוך השעות הקטנות של הלילה, הם הבחינו בשלושה כתמים שחורים שהתנענעו בקצב לפניהם. גדם הגביר את מהירותו עוד יותר וסרס אחריו. ככל שהם התקרבו לכתמים, צורתם נהייתה יותר ויותר ברורה. ראש וגפיים נחשפו וכשצוות תוהמויק הגיע לצידם של הכתמים, הם כבר הפכו בבירור לשלושת האחים צוקיפר.
הם השתנו מאוד מאז אותו הערב שבו לקחו האחים את סרס וגדם במכוניתם הנקייה. זיפים גדלו להתחלות של זקנים, פניהם היו מלוכלכות והם הלכו במהירות ללא חולצות הספורט היקרות שלהם. גופם מנצנץ מזיעה מסריחה. נראה שהם הפכו לחלוטין את עורם,- מאנשי חברה מתורבתים, לאנשי פרא. "אתם לא ישנים?" שאל סרס שצעד כעת לצידם. "ישנים? מה פתאום ישנים." אמר יאן מבלי להביט בסרס. עיניו הזוהרות באור הירח בוהות אל המרחק. "יום אחרון, מי ישן ביום אחרון?". "אתה מתכוון שכולם הולכים כל הלילה?" שאל סרס בדאגה. "ברור". השיב יאן צוקיפר בטון עצבני. "ובקצב הזה, שוב פעם נפסיד את הגביע".
צוות תוהמויק לא הצליח לעמוד בקצב של האחים צוקיפר ולבסוף השלושה חזרו ונעלמו באופק כשלושה כתמים שחורים מתנודדים. סרס וגדם הלכו ללא הפסקה כל הלילה במהירות גדולה מזו שהלכו בה בעיר שבוע לפני כן, בטירוף דומה לזה שתוהם מויק עצמו הלך בו לפני שמצא את עצמו ממוטט ותשוש במערה חשוכה… אבל גם שאר המתחרים היו להוטים ללכת במידה קרובה לשלהם ורובם היו בכושר יותר טוב. לאורך כל הלילה, צוות תוהמויק פגש ועקף רק את זוג הגברים השריריים.
כשהבוקר התחיל לעלות, הם כבר לא הרגישו לא כאב ולא רעב. הם היו מנותקים במאה אחוז מכל מה שסביבם. שניהם נהיו עיוורים וחרשים לעולם החיצון באותה המידה. גדם ראה רק שחור, וסרס ראה רק את צהוב המדבר, זה כבר לא היה ממש משנה. הגוף שלהם נעלם לחלוטין מתודעתם והחלקים היחידים שהמוח הכיר בקיומם היו הרגליים, שלא חדלו לצעוד באותו קצב אחיד וקבוע, והמותניים,- שסביבם נכרך החבל הבלוי שחיבר בין השניים.
בשעה 8 בבוקר, ביום השמיני והאחרון למסע תויפש, הגיע צוות תוהמויק, מטושטש לחלוטין, לשער גדול ומקושט, שסימן את נקודת הסיום. מאחורי השער הייתה רחבה גדולה, שבעיניו העיפות של סרס נתפשה כהמולת צבעים ותזזיות נוראה, שבמרכזה מבנה אפור אחד יציב. הוא הודיע לגדם שהם הגיעו, עקף אותו וניגש אל המבנה. זו הייתה באר עתיקה. המולת מצלמות וכתבים עטה על השניים והקיפה אותם ואת הבאר ברעש וצפיפות. סרס התעלם מהם ונשען באפיסת כוחות על שפת הבאר. הוא הביט את תוך המים וראה השתקפות. שם בתחתית הבאר, נעלמו כל המצלמות והצעקות והאנשים, ואפילו המדבר נעלם. נותרו רק הוא וגדם.- מאוחדים לחלוטין. סרס בהה בדמות הבודדה שעמדה שם.- איש אחד שהביט אליו בחזרה מהמים. איש עם עיניים, אשכים, ידיים, שיער וזקן, וכוח כפול ומכופל של 4 רגליים חזקות ונחושות.