נעלי הפלא של תוהמויק. פרק 8: שתי דרכים.

לאחר כמה דקות הזויות של התנודדות כזאת על שפת הבאר, סרס התעורר לאט לאט מהמצב בו היה שרוי. הוא וגדם ניאותו לקחת אחד מבקבוקי המים שהוצעו להם. אחרי ששטפו את פניהם וחזרו קצת אל המציאות, צוות תוהמויק הסכים להגיד כמה מילים לכתבים ולפני שהספיקו לענות אפילו לחצי מהשאלות, כבר לקחו אותם אל דוכן המנצחים – במה חומה עם שלושה מפלסים, שסביבה עמד הקהל הגדול והריע.- אלה שהלכו רק בימים הראשונים, אלה שבאו רק כדי להסתכל, הקבוצות המפסידות שנשארו עד הסוף, ואלה שעקבו בטלוויזיה אחרי כל האירוע לאורך השבוע.- כולם היו שם ביחד בערבוביה אחת ענקית של צבעים וצעקות. על המפלס הגבוה ביותר נכתבה הספרה 1 ועליו עמדו שלושת האחים צוקיפר.- בוכים מהתרגשות, ומדליות זהב גדולות לצוואריהם. על הבמה הנמוכה יותר, מימין למנצחים, נכתבה הספרה 2, ועליה עמדו שלוש האחיות הג'ינג'יות, מקפצות בשמחה ולצוואריהן מדליות כסף יפות. על הבמה השמאלית והנמוכה ביותר, היה רשום 3, וכנספח למנצחים החטובים והיפים, עמדו עליו חברי צוות תוהמויק המוזרים, שזכו במקום השלישי. אך למרות מדליות הארד הפשוטות שהם ענדו, דווקא הם היו עטופים במסה הגדולה ביותר של צלמים וכתבים.
לאחר הענקת המדליות, כשהקהל הורחק והבמה משולשת המפלסים פונתה לטובת במה רגילה, התחיל טקס שסיכם את האירוע. ראש העיר עלה ודיבר על חשיבות המסע למסורת של תויפש, ומספר להקות מקומיות עלו ונגנו. הכל היה אפוף אווירה חגיגית מיוחדת. אבל סרס וגדם לא הצליחו להתרכז בהילולה. קיבתם הריקה מ 8 ימים שבהם אכלו רק כמה פיתות יבשות ליום, לא אפשרה להם להתעלם מהפיצות, המאפים והעוגות הרבות שהוגשו לקהל. הם החלו לזלול, ולשם הנוחות, סרס התיר את החבל שחיבר אותם כל אותם הימים. כשהחבל נותק, השנים היו המומים מהשינוי הפתאומי באיזון. הם כל כך התרגלו למשקל גוף האחד על השני, כמאזן בקצה החבל, עד שכמעט ומעדו כשפתאום לא היה להם דבר להיתמך בו חוץ מרגליהם שלהם. סימני חבל אדומים התנוססו על מותניהם של סרס וגדם, חריצים מיוזעים שנותרו מהחיבור שלהם שהוסר. רוח קלילה ונעימה נשבה על השקעים האלה, ובעוד שהם מילאו את קיבתם בכל טוב, סימני החבל האדומים החלו, לאט לאט, לדהות ולהעלם.
הם לא הגיעו למקום הראשון, והיה רק פרס אחד. מה שאומר בעצם, שלמרות ההישג המכובד, הם היו עוד מרוששים. אך לפני שהרעב והצמא הספיקו לפנות מקום בראשו של סרס לבעיותיהם, הפיתרון כבר צץ. ברגע שהצלמים והכתבים החלו להרפות מהם ולהתמקד בבמת הטקס המרכזית, ניגש אליהם איש מכובד, לבוש בחליפת 3 חלקים יקרה, הציג את עצמו בחיוך גדול ונקי כאיש שיווק, והציע להם חוזה לקמפיין של נעלי הליכה.

איכשהו נראה, שכמו שההיתקלות בקיר שלכאורה עצרה אותם, דווקא הביאה אותם למסע ההליכה הזה ובכך עזרה להם להמשיך להתקדם.- גם ההפסד וההגעה למקום שלישי לא הביאו אותם למבוי סתום. לסרס לא לקח הרבה זמן להבין עד כמה הוא וגדם שימושיים למותג הנעלים והוא ידע לנצל את המעמד הזה ולבקש חדר במלון לימים הקרובים, עד לקבלת התשלום הראשון.
העיתונים בתויפש היו מלאים בדיווחים על התחרות, והרבה מהכתבות התמקדו בצוות תוהמויק, ובעיקר בגדם. היו אלה תמונותיו שהופיעו לרוב על השערים של העיתונים, ואליו מגזינים רבים התקשרו בבקשה לערוך איתו ראיונות.
כבר יום לאחר סוף המסע, סרס וגדם הוסעו לאולפן הצילומים והפיקו תמונות רבות לשלטים ומודעות וגם פרסומת לטלוויזיה שצולמה עם אפקטים של מסך ירוק ובה רואים את גדם הולך לאורך קצה מצוק גדול, ומדבר על הביטחון שהנעליים נותנות לו. "ללכת איתם בעיניים עצומות", היה הסלוגן הרשמי של כל מסע הפרסום הזה.
למרות שגדם היה זה שהופיע ברוב השלטים והפרסומות, החוזה היה באופן רשמי עם "צוות תוהמויק", ולכן שניהם קיבלו תשלום – 10,000 שקל לכל אחד מהם. די והותר בשביל להחזיר את חייהם למסלולם. בנוסף, גדם קיבל עוד המון כסף בשביל הראיונות שערך עם כל העיתונים והמגזינים ויכול להרשות לעצמו דברים שעד לפני שבוע או שבועיים נראו בלתי אפשריים.
כל אנשי העיר הכירו אותם. משני הומלסים זרים ומלוכלכים שאף אחד לא עוצר לתת להם טרמפ, סרס וגדם הפכו למעיין סלבריטאים מכובדים, שלא מעט אנשים פנו אליהם ברחוב כדי לפנות אלייהם, לשאול אותם שאלות, או אפילו לבקש חתימה… כך היה במשך מספר שבועות. השלטים הופיעו בכל מקום בעיר וכל העיתונים היו מלאים בתמונות של גדם וסרס וכתבות עליהם. לכל מקום שהם הלכו, אנשים זיהו אותם ובירכו אותם לשלום. בחנויות נתנו להם הנחות, וברחובות ביקשו להצטלם איתם. אבל אהבת ההמונים היא זמנית ומתנדפת. לאחר שבועיים או שלושה, אחד מהאחים צוקיפר התחיל לצאת עם אחת האחיות הג'ינג'יות שהגיעו למקום שני במסע, ותהילת הרגע עברה אל הזוג הטרי.
סרס וגדם שכרו דירה קטנה וקנו המון אוכל, בגדים חדשים ומשקפי שמש חדשות לגדם. הם גם מימנו משלחת נוספת, של 3 מכוניות, שנסעה לחפש את תוהם במדבר במשך ארבעה ימים. אבל לא נראה זכר לאותו הבור המסתורי שבלע את יוצר הנעליים, וצוות תוהמויק נאלץ להתחיל להתרגל לאובדנו. כי גם אם הם היו מוצאים אותו עכשיו, סביר להניח שהוא היה לא יותר מגופה מרקיבה, ועדיף, כך טען סרס, להשקיע את המשאבים החדשים בשיקום חייהם.
"מה שנהדר בכסף", אמר סרס, "זה שאני יכול סוף סוף לפתח את התמונות שלי". ואכן זה היה אחד הדברים הראשונים שהם עשו. התכנית הייתה להישאר שם בתויפש עד שסרס יקבל את תלוש המשכורת שלו מהמגזין שאליו הוא שולח את התמונות, ואז הם יוכלו להמשיך הלאה ולחיות שוב על התשלומים האלה.

זה היה יום מאושר בשביל שניהם כשעמדו בתור ארוך בחנות הצילום. הם ידעו שיהיה תור, ושהם יצטרכו לחכות בסבלנות, ולכן השאירו לראשונה את נעליי הפלא בארון. סרס החזיק בסיפוק רב, קופסא גדולה, עמוסה לחלוטין בעשרות, אולי אפילו מאות סרטי צילום מגולגלים בקופסאות פלסטיק שחורות קטנות, מרוכזות בתוך עצמן. כל קופסא והסיפור שלה – סדרת המחשבות והחוויות שהיא מביעה. באחת אולי יש סידרה של צילומי מדבר זהים לחלוטין למראית עין ראשונה, אחרת אולי מלאה בצילומים של תוהם וגדם, או תמונות מהארוחה בעיר האנשים הרעבים. שלישית אולי צופנת בתוכה תמונות של עננים חולפים, או אולי את מראה הבור אליו נפל תוהם. אבל אי אפשר היה לדעת – כל אחד מהסלילים היה מוסתר בקירות הפלסטיק השחורים שלו.- סתמי וריק כלפי חוץ, ומכיל עולם ומלואו כלפי פנים. לכן סרס כבר היה כה נרגש וקצר רוח לקראת השחרור של יצירותיו.- הוא רצה לפתח את כולם. אומנם לא את כולם הוא ישלח למגזין שלו, אבל לכל אחת מהתמונות, מה"סנפ שוטס" המהירות ועד לאלה שהוא המתין שעות בשביל שהשמש תהיה בזווית הנכונה בשבילן, לכולן הייתה הזכות להתקיים מבחינתו. כולן היו צריכות לקבל ממשיות.
סרס היה מצלם כל הזמן כאחוז דיבוק.- חפצים, נופים ואנשים קראו לו והתחננו שימצא עבורם את הזווית, התאורה, המרחק וזמן החשיפה הנכונים להם. הקופסא הייתה כה מלאה וגדושה, עד שסרס נאלץ להניחה על הרצפה בזמן שהם חיכו בתור, מפאת כובד משקלה.
"בוא גדם, מתקדמים", אמר סרס. גדם פשט את זרועו הקטועה בטרם התקדם כדי לוודא שהוא לא נתקל באף אחד, הבדיקה אישרה לו שהדרך לפניו פנויה, אך תוך שני צעדים, הוא בכל זאת מעד על משהו לא ברור. הנפילה ארכה רק כשנייה או שתיים, אבל היא הייתה מגוונת מאוד.- בהתחלה נדמה לגדם שהוא נתקל באיזה כיסא, או מחסום. משהו קר וקשה, עם בליטות לא נעימות. לאחר מכן, כשהוא שמע את סרס מזהיר אותו באיחור קל ונפנף בגדמיו בניסיון לייצב את עצמו, הוא נפל ישר קדימה, והתברר לו שהדבר בו נתקל הוא רחב יותר ממה שחשב, כשירכו נחבטה בבליטה רכה וחמה. השלב השלישי בנפילה, היה כשסיים להחליק קדימה מבעד לאותו הדבר הרך והרחב. האנשים בתור כבר הספיקו לזוז ולכן לסתו נחבטה ברצפה הקרה והקשה.
"כוסעומוק", קילל גדם, כשסרס עזר לו לקום מהרצפה. "במה לכל הרוחות פגעתי?". "זה לא מה, זה מי". אמר לו סרס, והרים את משקפי השמש שנפלו ונסדקו מעט. "אני ממש מתנצלת", הצטרף קול שלישי לשיחה באוזניו של גדם. קול רך ומתנגן. "לא שמתי לב שאתה לא רואה. אתה בסדר?", שאל הקול. "אני בסדר, אבל הייתי יכול לשבור איזו שן או משהו. לכל הרוחות, עם היית עומדת כמו בנדם ולא יושבת פה ככה באמצע התור, זה לא היה קורה". אמר גדם בטון כועס וסידר בחזרה את משקפי השמש הכהות על גבי זוג החורים הפעורים בראשו. קול צחוק קטן, עדין ונעים לאוזן, נשמע מאותה הדמות היושבת. "קצת בעייתי לי לעמוד בימים אלה", אמר הקול, שנשמע דווקא צעיר. "אבל אני אשמח להזמין אותך לעוגייה כפיצוי", היא אמרה בחיוך נעים, שאפשר היה אפילו לשמוע. "עוגייה?", שאל גדם בתמיהה והתור שהתבלגן מנפילתו כבר חזר למצבו הרגיל. אנשים חזרו לענייניהם. "מה פתאום עוגייה?" "יש פה מאפיה ליד חנות הצילום. יש להם עוגיות שוקולד- צ'יפס מעולות. אני פשוט גם כן רק מחכה פה למישהו". גדם היה מבולבל. הקול היה נעים והדוברת נשמעה כמו מישהי נחמדה, אבל ההזמנה לעוגייה כפיצוי על ההיתקלות שלא הייתה באשמתה נראתה לו מוזרה והוא עוד קצת כעס על הנפילה וניסה להבין למה בעלת הקול הרך הזאת יושבת באמצע התור. "לך איתה", חזר קולו של סרס לשיחה והציע לגדם לקבל את ההצעה שנתנו לו. "מה כבר יש לך לעשות פה?". גדם עוד חשב קצת. "עוגייה את אומרת?". "כן,- שוקולד צ'יפס, גדולה כזאת, מאוד טעים." "עם אני אלך, תקרא לי כשתסיים?" שאל גדם את סרס. "כן, בטח", הוא ענה לו, ושילח את גדם לדרכו…
הקול היפה המשיך לדבר כדי שגדם ידע לאן ללכת והוא דידה בעקבותיו לאורך החדר, כשאנשים מפנים לזוג מקום להתקדמות, עד שיצאו מחנות הצילום.

שמה של האישה היה "מריון פילד". רגליה היו קטועות והיא ישבה בכיסא גלגלים. סרס לא יכול לוותר על האירוניה המהנה שבחיבור בין השניים, לכן עודד את גדם להיענות להצעתה האדיבה.
כשיצא מחנות הצילום עם הקופסא הריקה ונכנס אל המאפיה, גדם ומריון כבר היו קרובים הרבה יותר. הם ישבו בשיאה של שיחה קולחת, חיוך שליו התנוסס של פניו של גדם, ונראה שגם מריון נהנית. "נזוז, או שבא לך להישאר פה עוד קצת?" שאל סרס את גדם. "זה בסדר", אמרה מריון, אני צריכה עוד מעט ללכת. אבל אולי נפגש שוב מתישהו". "אני אשמח", אמר גדם בחיוך. מריון נתנה בשבילו לסרס את מספר הטלפון שלה וכעבור דקה או שתיים הגיע איש בלונדיני גבוה ומבוגר, ככל הנראה אבא שלה, עם ארשת פנים רצינית וזעופה,- מלאת שנאה. "נזוז מריון?", הוא שאל אותה כשנכנס למאפיה, מבלי להסתכל בכלל בסרס וגדם או לשאול מי הם. "כן". אמרה מריון, והתגלגלה לכיוונו של הבלונדיני. "בי", היא אמרה לגדם והאיש הגדול והמבוגר לקח אותה משם במהירות, כאילו שהמאפיה, חנות הצילום וכל האנשים סביבו נגועים באיזשהו וירוס.

באותו ערב שוכחו סרס וגדם לפני השינה, בדירה הקטנה שלהם. גדם שכב על גבו כבוהה בתקרה, וסרס קרא ספר לאור מנורה קטנה. "איך היא נראית?", שאל גדם, ואותו חיוך מרחף מסוף הפגישה במאפיה התנוסס על פניו. " בת איזה 23 נראה לי, בלונדינית, עם פנים עגולות. יש לה פה גדול יחסית", תיאר סרס. "זהו?.." שאל גדם. "תתאר לי עוד", הוא ביקש. סרס הפסיק מקריאת ספרו ונענה לבקשתו של גדם. "הרגליים שלה קטועות מהברכיים. חוץ מזה, הידיים שלה גם קצת עגלגלות כאלה, ועדינות מאוד. אני כמעט בטוח שהשפתיים שלה היו וורודות, אבל אני לא חושב שהיא שמה שום איפור. אם היא שמה, היא מתאפרת כנראה ממש ממש טוב. הלחיים שלה נהיו סמוקות רק כשהיא צחקה אני חושב. בזה אני לא בטוח. אבל היא הייתה די לבנה באופן כללי. לא חיוורת, אבל קצת יותר לבנה מאנשים לבנים רגילים". "עד לאן השיער שלה מגיע?" שאל גדם וחיבק כרית על בטנו ועל פניו מין חיוך כזה, שנראה כאילו שאם היו לו עיניים, הוא היה וודאי עוצם אותן בהנאה. "א… יחסית ארוך, כמעט עד למותניים אני חושב. אבל אני לא בטוח בגלל שהיא ישבה, מן הסתם". "ומה היא לבשה?", שאל גדם. "לא משהוא מיוחד", ענה סרס.- "טי-שרט סגולה ישנה עם פתח גזור גדול מדי כזה לראש, ככה שאחת הכתפיים שלה הייתה בחוץ ונראה לי גם שהיה לה איזה משהו בשיער. איזה פרח או סרט או משהו"…
"היא יפה?" שאל גדם לאחר זמן מה. "בסדר כזה נראה לי", אמר סרס. "טיפה שמנמנה". "נו באמת, מה אתה כבר מבין?" אמר גדם, והתהפך על צידו לישון…

בימים הבאים צוות תוהמויק חזר להתענג על כוחן של נעלי הפלא, ולצעוד בלהט לאורך רחובות העיר. אבל סרס חזר גם לצלם. ומחשבותיו היו נתונות לאלפי התמונות שלו שבתהליכי הפיתוח. ראשו של גדם חזר שוב ושוב לפגישתו עם מריון – לריחה העדין ולצחוק שלה, שלא נעלמו לרגע מזיכרונו. קסם הנעליים עצמו לא התפוגג, אבל דברים אחרים צצו בחייהם של סרס וגדם, והתחזקו לעומת אותו הלהט להליכה. תחושה של סוף תקופה ותחילת תקופה עמדה באוויר, וצוות תוהמויק המעיט בדיבור על עתיד המסע שלהם.
לאחר יומיים, גדם עזר סוף סוף אומץ להתקשר למריון, והיא נפגשה איתו בשמחה במדרחוב של תויפש. כשחזר גדם לדירה באותו יום, הייתה שוב רוחו מרוממת ואחרי עוד יומיים, קבע להיפגש איתה שוב בבית קפה. המפגשים הפכו לשגרה, ויחסיהם של גדם ומריון פרחו. אותה הבחורה החייכנית דחקה לאט לאט את הנעליים ממקומן והפכה לנקודת האור המרכזית בחייו של גדם. פעם הוא הזמין אותה למקום זה או אחר ופעם היא הייתה זו שהתקשרה וקראה לו לבוא איתה. סרס עזר לגדם להתקין לעצמו מערכת רצועות שאפשרה לו לדחוף את כיסא הגלגלים של מריון ברחבי העיר, והיא עזרה לסרס להגיע כל פעם לביתו ואף להכיר בעל פה את הרחובות, כך שיוכל ללכת בהם ללא הכוונתו של סרס. לאחר שבועיים שכאלה, קבעו גדם ומריון להפגש בבית קפה, במקום שגדם עוד לא הכיר. רצה המזל וזה היה באותו היום שבו תמונותיו של סרס היו מוכנות. הם אספו את אלפי התמונות המפותחות מן החנות, ומיד לאחר מכן, סרס הביא את גדם אל הפגישה.
מריון סיפרה לסרס איך שנפל עליה קיר ברעידת אדמה בילדותה, ובעקבות נמק היו צריכים לגדוע את הרגליים שלה וגדם סיפר סיפורי הרפתקאות ממסעותיהם עם תוהם. השניים ישבו צמודים על הספה מצידו האחד של השולחן ונשקו אחד לשנייה מדי פעם נשיקות קטנות, בעוד שסרס ישב מן העבר השני, וסקר בעניין את התמונות שלו.- שולף ומראה להם מדי פעם תמונה טובה במיוחד. הם היו מוצלחות, התמונות שלו.- היה אפשר להסתכל בהן הרבה מבלי להרגיש את הזמן עובר ובלי להרגיש שהן חוזרות על עצמן. לא סתם סרס הסתובב בלי כתב, לא היה צורך לצרף מילים למדור שלו. התמונות הביעו מספיק בעצמן וסיפרו בשתיקה סיפורים ארוכים ומסובכים.

נעלי הפלא נשארו בארון בדירה הקטנה באותו היום. גדם ומריון ישבו ושתו קפה.- שערותיהם מתערבבות, ומולם סרס ישב שקוע בתמונותיו,- שתה שוקו קר וקרחתו מנצנצת בשמש. באותו היום, באותו בית הקפה, כל צופה מהצד יכול לדעת, שזה למעשה היה סופו של צוות תוהמויק.