נעלי הפלא של תוהמויק. פרק 9: אגדת העיר תויפשיא.

הימים עברו, חלפו, וגדם וסרס נשארו לגור בדירתם הקטנה שבעיר תויפש. אך המצב לא נשאר כמו שהוא. לא ולא,- הסיבה הראשונית להשארות בעיר (קבלת תלוש המשכורת של סרס), הלכה ונעשתה משנית יותר ויותר לעומת הקשר ההולך ומתחזק של גדם עם מריון. כמעט כל יום היא הייתה באה לפגוש אותו, או שסרס היה עוזר לו להגיע למקום מפגש זה או אחר, עד שמפת העיר נטבעה בראשו של גדם, והוא יכל להגיע לרוב המקומות בעצמו. מכיוון שגדם לא יכל לראות, הוא ומריון היו מדברים ללא הפסקה.- הוא סיפר לה המון על תקופת ההליכה הנפלאה עם תוהם ועל מסע תויפש, ועל התקופה שלפני נכותו,- כשהיה צייר. מריון הוקסמה מתיאוריי הציורים שלו, ומהדברים שסיפר על חדוות היצירה. היא אף התחילה לנסות ולצייר בעצמה.- מעיין סרטוטים קטנים ונשיים בצבעי מים. הם היו הולכים יחדיו למוזיאונים ברחבי העיר, ומריון הייתה מתארת באוזניו של גדם את היצירות המוצגות.- מחזירה לו איזה חלק מתחושת העומק שבראיה.
מריון עבדה בהוצאת ספרים.- היא הייתה חלק מהצוות שבוחר איזה ספרים לפרסם, ואיזה לא. היא הרבתה לספר לגדם את תקצירי הסיפורים ואת דעתה עליהם.- מיצירות מופת מעובדות ומלוטשות, ועד סיפורים קצרים ומסורבלים , ניסיונות ראשוניים של כותבים צעירים.
הם נהנו לדבר ולהקשיב אחד לשנייה, וחיוכים מאושרים היו קבועים על פניהם כל עוד הם היו ביחד. עם רגליו של גדם ועיניה של מריון, הם עברו על כל העיר בשיטוטיהם. כשישבו על ספסל, או בבית קפה, היה גדם תומך במריון עם זרועותיו חסרות הכפות, מרים אותה מכיסא הגלגלים לשבת לידו, והם היו נצמדים אחד לשני בחיבוק.
לאחר שבועיים של בילוי שכזה בחברתה של מריון, גדם הוזמן לארוחת ערב, בבית משפחת פילד.

הוא היה נרגש מאוד. סרס עזר לו להתלבש במיטב בגדיו לקראת האירוע, וגדם כל הזמן שאל איך הוא נראה. מריון השלימה את המהפך המוחלט שהוא עבר.- מהומלס מטונף ובלתי נגיש, הוא הפך לאדם מאושר יותר, שלא מפחד לבקש קרבה. אם היו מראים לגדם שלפני נעלי הפלא את התלבושת המכובדת שעכשיו הוא לבש בשמחה, הוא היה צוחק ומגנה את כל סגנון הלבוש הפלצני הזה. אבל עכשיו היה אכפת לו ממה שמשפחתה של מריון תחשוב עליו, והוא רק שאל שוב ושוב אם העניבה שלו מסודרת כמו שצריך.
באופן אבסורדי, גדם לא יכל בכלל לדעת עד כמה התלבושת המכובדת שלו תהיה מגוחכת.
"לכבוד מה החליפה, אדון גדם?", שאל אביה של מריון בציניות כשהעיוור התיישב ליד שולחנו.- קולו היה נמוך, וחזק.- אותו הקול שלקח את מריון מהמאפיה בפגישתם הראשונה. מריון צחקה, והסבירה לגדם שלא היה צורך בבגדים מיוחדים, ושבני משפחתה נוהגים לשבת לאכול בלבוש נוח ופשוט.
היו שם כל ארבעת בני משפחת פילד.- מריון, תום- אבא שלה, מרתה,- אימא שלה, שקולה היה דומה משהו לקולה של מריון, רק מחוספס ועייף יותר, ווינסנט.- אחיה הקטן בן ה18 של מריון, שדיבר מעט מאוד, וכשכבר דיבר, קולו היה איטי ולא מפוקס. בנוסף לבני המשפחה האנושיים, כלב גדול ופרוותיי שהוצג בשם "תודלי", שכב מתחת לשולחן לאורך כל הארוחה, וגדם שמע כל הזמן את קול נשימותיו הכבדות, שהתלווה לפטפוטי המשפחה.
כשהוגש האוכל, התברר לגדם שמשפחת פילד נוהגת לאכול בידיים, בלי צלחות פרטיות. בארוחה רגילה מקובל שלכל אחד מעין מרחב אוטונומי שאליו הוא לוקח מזון, משייך אותו לעצמו, ורק לאחר מכן אוכל אותו. אבל לא כך היה אצל משפחת פילד.- כל עוד לא בלעת מזון אל גופך, הוא עוד היה ברשות הכלל. כך נהוג בכל משפחת פילד הרחבה, הסבירה מריון. לעיתים מישהו היה אפילו לוקח תפוח אדמה או עוף או משהוא, נוגס ממנו, מניח לרגע חזרה בצלחת הכללית, ומישהו אחר היה לוקח אותו ואוכל. ככה הם סעדו,- כגוף אחד, בלי מחסומים. ולמרות שלאף אחד לא היה אוכל שהוא יכל לשייך לעצמו, הם לא מיהרו לחטוף מזון.- היה ברור לכל אחד מבני המשפחה שהאחרים לא יתנו לו לצאת רעב מהארוחה, והם סמכו אחד על השני.
ריחות המאכלים השונים הגיעו לאפו של גדם, ויחד איתם באו גם שאר ריחות הבית.- ריח הריהוט הישן, ריחו של תודלי, הכלב, שהתנשף בכבדות מתחת לשולחן, ריח ספרים במדף בקרבת מקום, וריחה המתוק של מריון, שישבה לידו ועזרה לו לאכול.
"רואים אותך בכל העיר", אמר תום פילד, אב המשפחה בטון ציני מבודח. "ממש סלבריטי, הא?"
"הקמפיין של הנעליים?" שאל גדם.
"כן,- אתה אולי לא יודע, אבל המודעות האלה עם התמונה שלך על קצה הצוק תלויות על כל קיר וקיר בעיר שלנו."
"מן הסתם לא ראיתי אותם", אמר גדם וצחק. "אבל זה כסף טוב… בהתחלה חתמו חוזה איתי ועם סרס,- השותף שלי, ועכשיו רוצים להחתים אותי לעוד חוזה לבד. פנו אלינו מיד כשסיימנו את מסע תויפש, וממש הינו צריכים את הכסף", סיפר גדם.
"תויפשיא," העיר וינסנט,- אחיה של מריון, ונגס בברוקולי.
"מה זאת אומרת?" שאל גדם.
"הוא צודק", אמר אבא של מריון,- "לעיר קוראים תויפשיא, לא תויפש."
"אבל כולם קוראים לה תויפש," אמר גדם.
"זה בגלל שכולם טועים. זה בגלל חוסר צדק ובורות", הכריז אבא של מריון בקל שנהיה רציני פתאום, לעומת הטון המבודח שלו מקודם.
"אני לא מבין," אמר גדם.
"הוא לא מכיר את הסיפור." הסבירה מריון לבני המשפחה, ונימה של התנצלות נשמעה בקולה.
"אתה לא מכיר את הסיפור?" שאל אבא של מריון כלא מאמין.
"איזה סיפור?" שאל גדם המבולבל, שלא הבין בכלל מה רוצים ממנו.
"חי פה כבר חודש ולא מכיר את הסיפור. בסוף גם תושבים קבועים כבר לא ידעו כלום." מלמלה אימא של מריון בתסכול.
"הסיפור על הקמתה של תויפשיא כמובן", אמר תום פילד.
"אה.- שמעתי על זה דווקא משהו", אמר גדם וניסה להיזכר. "כמה נוודים שעצרו פה ליד נווה מדבר והחליטו להקים עיר, לא?".
"לא לא!", מחה תום פילד, וקולו נשמע מרוגז כמו באותו שגדם ומריון נפגשו לראשונה.- "זה הרבה יותר מסובך מזה. אני אספר לך את הסיפור האמיתי…" .
שקט השתרר סביב שולחנה של משפחת פילד, כולם חדלו מלאכול, וקולו של אב המשפחה מילא את כל החדר כשהוא החל לספר את אגדתם העתיקה…

"הכל התחיל לפני ארבע מאות שנה. בעיר מגעילה ומושחתת, עם זוג שהתייאשו מחיי האנושות המקובעים. התר ומיק פילד היה שמם. הוא נפח, והיא עקרת בית,- כמו שהיה נהוג באותם ימים. התר בישלה וניקתה כל היום, ומיק היה סגור בנפחיה שלו, חוזר על אותם הפעולות, מייצר כלים עבור אנשים אחרים.- שני ברגים קטנים ונטולי משמעות, במערכת גדולה ונטולת משמעות עוד יותר. ושניהם לא היו מרוצים.- שניהם היו בלתי מסופקים, וכעסו על מצבם. אתה מבין?- הם היו מיואשים מהמבנה של החברה האנושית עצמה, שבה לכל אחד יש תפקיד מוגדר,- מטרה אחת בסיסית שידועה שנקבעה לו. עברו שנים על בני הזוג פילד עם התסכול הזה, עם הייאוש השוחק הזה, עד שיום אחד הם פשוט כמו, והחליטו לעזוב את העיר, ולצאת אל הלא נודע, בתקווה שאי שם, יש מקום יותר טוב לחיות בו.
אתה בטח שואל את עצמך, מה קרה פתאום שגרם להחלטה כזאת גדולה?. ובכן,- היו שני אירועים שגרמו להם לעזוב את העיר. הראשון היה לידתו של תום,- בנם של התר ומיק, על שמו אני עצמי קרוי, והדבר השני שקרה, היה מות אמה של התר. זה קרה באותו היום, כך אומרת האגדה.- בבוקר נולד התינוק, ואחר הצהריים מתה הסבתה.
התכנסו אנשי העיר שהיו קרובים למשפחה, וקברו את אימא של התר בדיוק כמו שקוברים כל איש ואישה זקנים שהגיע שעתם. לא משהו מיוחד, אתה יודע,- כמה אנשים שאומרים דברים, בוכים קצת או לא בוכים בכלל, ואז הולכים לאכול משהו. כך מסכמים חיי אדם. לא שהיה באמת הרבה מה לסכם.- אימא של התר הייתה עקרת בית כמוה, וכמו רוב הנשים באותה תקופה,- שירתה כל חייה אנשים מבלי לשאול שאלות, ובמותה כבר לא היה לה ילדים קטנים או בעל לדאוג להם, ולא היה בה צורך. לכן אנשים היו עתידים לשכוח אותה תוך זמן מה. ההלוויה לא הייתה ארוכה, ולא היה הרבה בכי. אבל התר ומיק עוד נותרו לעמוד שם אחרי שכולם הלכו. הם הסתכלו בעיניו של בנם הצעיר, ובמבט התינוקי שלו, שעל רקע הקבר, כאילו ביקש מהם שלא יתנו לגורלו להיות דומה. שלא יתנו לו לחיות את אותם החיים המדכאים בלי תוכן או סיבה. הם לא הסכימו שבנם יחיה חיים כאלה, וימות מוות סתמי שכזה כמו סבתו,- כמו כולם. לכן עוד באותו היום, הם החליטו לנתק את עצמם מכל מה שהם הכירו. למצוא יעוד וסגנון אחר לחיים.- לא עוד יסבוב יומם סביב גלגל השיניים של עבודה, כסף ואוכל. הם לקחו את בנם הצעיר, ויצאו לכיוון המדבר הגדול, לנדוד, ולהפסיק לחסום ולהתכחש לשאלות קשות של משמעויות של דברים.
זה היה הרעיון הטוב ביותר.- הפיתרון המושלם לבעיית הייאוש והריקנות. וזה היה עובד, אם הם רק היו שומרים על התכנית המקורית.
שינוי אחד הם עשו בתכנית, וזה כל מה שהיה דרוש כדי להרוס הכל. שכניהם של מיק והתר,- "ציזליוסיה" ו"רמוח", שמעו על תוכניתם של הזוג פילד, וביקשו לבוא איתם.
בתכנון המקורי, מיק והתר היו אמורים לצאת מהעיר לבדם, רק עם בנם התינוק. אבל ציזליוסיה התחננה להצטרף, והיא הייתה חברה טובה של התר. אז לאחר תכנונים והפצרות, ליבה הרך של התר נכנע, והיא הסכימה לשכנייהם להצטרף למסע. פה בעצם מתחיל הויכוח על פרטי האגדה. אתה מבין?- בגרסה הנפוצה והפופולארית של כל הבוגדים הארורים האלה, התכנית הייתה מלכתחילה של שתי הזוגות.
בכל מקרה, ועל כך מסכימות שתי הגרסאות,- החבורה נדדה במשך כ14 שנים באזור המדבר, והאגדה מספרת שהם הגיעו למחוזות הרחוקים והעמוקים ביותר של האושר והסיפוק העצמי. ולתוך האושר והסיפור הטהור הזה, גדל תום פילד ונהיה מתינוק, לנער, שחי ונושם חופש פיזי ורוחני טהור.
לאחר מספר שנים, הגיעו חבורת הנוודים אל נווה מדבר קטן, ושם הם החליטו שהליכתם הסתיימה.- שהם מיצו את עצמם לחלוטין. נווה המדבר הקטן, סימל את מעוז חפצם. הם השתמשו במים להרטיב את האדמה, ובנו להם בתים מבוץ, ושתו ממי הנווה,- שהיו, לפי האגדה, כה צלולים, עד שלא היה הרבה הבדל בין לשתות אותם לבין לנשום אוויר צח. הם אכלו מכל פירות העצים והשיחים הנפלאים שגדלו שם, וקראו את שם המקום,- "תויפשיא".
לפי האגדה הפופולארית המחורבנת, כל הנוודים החליטו בסוף מתוך תחושת בדידות, שהניתוק לא טוב לחיים, ושבשביל אושר אימתי אדם צריך תפקיד ויעוד ברור, ואנשים סביבו.- זאת האגדה הרשמית של העיר, וזה מה שמלמדים בבתי ספר הארורים,- "צריך חברה מסביבך כדי שתהיה לך משמעות", "אין אדם בלי תפקיד", "אין אדם שעומד לבד בפני עצמו כאדם",- "כולם חלק בלתי נפרד מהציוויליזציה הגדולה"," סיפר אב המשפחה בטון מלגלג וכועס. "לפי האגדה המעוותת הזאת, כל ארבעת הנוודים ביחד החליטו "לתקן" את מה שהם עשו,- חשפו את נווה המדבר הקטן, והזמינו עוד אנשים לבוא ולהתיישב איתם. וכשהישוב גדל, והפך לעיר, הוחלט לקצר את שמו ל"תויפש" לשם הנוחות. אך למעשה לא כך היה הדבר, שתדע לך.- מיק והתר מעולם לא הצטערו של מעשיהם. אלה היו ציזליוסיה ורמוח שמאסו בחיי השקט.- הרעש מסביב היה חסר להם, המחשבות טמטמו להם את השכל, אתה מבין?,- הם לא יכלו להתמודד יותר עם עצמם. אז מה הם עשו?- הם בגדו במשפחת פילד. הם יצאו לבדם חזרה אל העיר, והביאו משם עוד אנשים להתיישב בנווה המדבר. הם הרסו הכל,- ניתצו לרסיסים את חלומם של התר ומיק. וכשהמקום גדל, העצים המעטים נכרתו, והנווה יובש.- מיק והתר פילד נעלמו, ואיש אינו יודע לאן. כבישים נסללו ובניינים נבנו, ורמוח, שהיה לראש העיר הראשון, שינה בעצמו את שם העיר לתויפש, כדיי להשכיח מעליה את מיק והתר ורעיונותיהם המרדניים.
אבל תום פילד,- בנם של הזוג, נותר בעיר ההולכת וגדלה, ומשפחתנו שלנו, אנחנו- בני בניו של תום פילד, ממשיכים לשמור ולהעביר דור אחר דור את סיפורה ושמה האמיתיים של העיר…".

שקט נוצר לאחר שאבי המשפחה סיים לספר את אגדתם, והסיפור הישן חזר לשקוד את מחשבותיהם של בני משפחת פילד…
"ואף אחד לא יודע לאן מיק והתר הלכו?", שאל גדם לבסוף. "לא." ענה תום.- "נעלמו,- התאדו יום אחד מעל פני האדמה, ולא שמעו מהם יותר. אולי הם הלכו, אולי התאבדו, או שאולי נרצחו על ידי אנשיו של רמוח…".
"אז עכשיו אתה יודע," אמרה מריון וצחקה צחוק מעט מאולץ בכדי לשבור את השתיקה הרצינית. "כן…" מלמל גדם. "עכשיו אני יודע…".
"זה דומה קצת לטיולים שאתה עשית במדבר, לא?", אמר קול עדין בחדר, שגדם לא ידע בהתחלה עם הוא שיך למריון או לאימא שלה,- שנהייתה פחות עייפה בעקבות הסיפור. "א.. כן," ענה גדם. "קצת דומה. ההליכה שלי הייתה הרבה יותר קצרה".
"אולי תוכל לתת כמה עצות לוינס שלנו. הוא גם יוצא לאיזה מסע בקרוב", אמר הקול. כעת כשגדם התרכז, הוא הצליח להבחין בחספוס קל, ולאשר שהדוברת היא אכן אימא של מריון.
"לאן אתה מתכוון ללכת?" שאל גדם.
"אין לי מסלול מוגדר", מלמל וינסנט.- "אני מסיים ביה"ס עוד חודש, ואז אני פשוט אתחיל ללכת כמו שהתר ומיק עשו".
"בפעם המאה,- אתה צריך תכנית", אמר אבי המשפחה. "העולם כבר לא בטוח כמו פעם.- יש שודדים ורוצחים בכל מקום. ואתה גם צריך כסף.- אי אפשר לחיות רק מתחושת סיפוק. אתה צריך גם לאכול משהו".
"יש לי כסף", אמר וינסנט.
"לא מספיק", מחא תום. "למה שלא תמצא קודם עבודה,- כמו מריון."
"נו באמת אבא.- אתה יודע שאם הייתי יכולה גם אני הייתי הולכת כמוהו", התערבה מריון. "וגם אתה עשית את אותו הדבר כשהייתה בגילו. אתה פשוט מפחד, זה הכל. אתה צריך לתת לו ללכת…".
אבא של מריון ווינסנט נאנח. היה ברור שכל בני משפחת פילד חלקו למעשה את אותו החלום האוטופי.

לאחר סיום הארוחה, בני המשפחה החלו לפנות את השולחן, ותודלי,- הכלב הזקן, התעורר פתאום והתרוצץ בין כולם בתחנונים לשאריות אוכל.
באותו הלילה גדם נשאר לישון במיטתה של מריון, ומאז החלו לישון אחד אצל השני לעיתים קרובות יותר ויותר.
ככל שהימים חלפו, הקשר בין השניים התחזק, ונהיה עמוק יותר ויותר. הם העיזו להעלות לשיחותיהם נושאים פחות נעימים. הם דיברו המון על הנכויות שלהם- חלקו תחושות ומחשבות ורעיונות, שרק הם יכלו להבין. פרקו אחד בפני השני את הייאוש מההגבלה, מחוסר היכולת, מהחוסר הכללי. מריון פירטה בפניו של גדם את אירוע רעידת האדמה שגרם לנמק הנורא ברגליה, ולא חששה יותר לספר לו על ההתאוששות הארוכה, וגדם הפסיק לספר רק על תקופתו כצייר ועל תקופת ההליכה עם תוהם, לא עקף יותר את המקומות הכואבים, וסיפר לה גם על התקופה שבה הוא שכב ימים ולילות ברחוב והתחנן לאוכל.
אנשים הם כמו צינורות שקולטים מידע, מעבדים אותו במבוך הצינורות הייחודי שלהם, הלא הוא המוח, ופולטים תגובה לפי תבנית ה"צינורות" הזאת. יחסים בין אנשים לרוב מסתכמים בהבנת הפליטות שיוצאות מהצינור. אבל לא כך היה אצל גדם ומריון.- הם הגיעו הרבה יותר עמוק.- הם למדו להבין ולאהוב לא רק את תוצריו של "מבוך הצינורות" אחד של השני, אלה גם את פרטי המבוך עצמו. הם למדו להכיר אחד את השני עד שהם ידעו לא רק איך כל אחד מהם יגיב בכל מצב נתון, אלא גם לדעת ולהבין בדיוק למה הוא יגיב ככה. ורק הם יכלו להבין אחד את השני. למרות שמשפחתו של מריון של הייתה מוכנה ומשתוקקת להקשיב ללבה ולהבין אותה, רק גדם, שחלק כאב דומה לה, יכל לרדת באמת לסוף דעתה, ולהזדהות איתה.
מריון עברה מצבעי מים לאקריליק, ומניירות לבדים. הציורים שלה נהיו פחות כיפים, פחות נחמדים, ופחות יפים למראה. הם גם נעשו יותר עמוקים, יותר סבוכים, יותר כנים ויותר מעניינים. היא תיארה אותם לפרטי פרטים באוזניו של גדם. אבל כמה שלא תיארה, הוא נותר היה מיואש מהעובדה שהוא לא יכול לראות אותם.
"זה כבר יותר מתסכל אותי שאני לא יכול לצייר את הציורים שלי, מאשר שאני לא יכול לראות את הציורים שלך", הוא אמר…
הסיפורים מעבודתה של מריון שהיא תיארה באוזניו של גדם קסמו לו, ובשלב מסוים הוא החל להמציא סיפורים משלו, ולתארם באזניה של מריון.- הוא המציא דמות בשם "מרי הזהובה",- לוחמת אמיצה שרוכבת על סוס סגול ברחבי אירופה של ימיי הביניים, ומצילה כפרים קטנים ממפלצות ברזל ענקיות. יום אחד מריון הציע רעיון. "גדם, לא הייתה רוצה אולי לכתוב ספר שלם משל עצמך?" שאלה והתרפקה עליו בנמנום כשישבו יחדיו על הספסל הקבוע שלהם בפארק.
"אני?" צחק גדם, והרים את זרועותיו הקטועות.
"למה לא?" שאלה מריון. "אתה יכול לספר לי לאט לאט, ואני אכתוב בשבילך…".
גדם גילגל את הרעיון בראשו, ואז חייך. "את יודעת מה, מרי, אולי זה באמת יכול לעבוד".
וכך התחילו השתיים לעבוד על סיפור ארוך, או אפילו ספר אפילו.
גדם מספר, ומריון כותבת, ונותנת לו פה ושם עצות של מבינה בענייני ספרות.
גדם הרגיש, ששוב יש לו איך לפרוק את רעיונותיו ולהביע את עצמו. הוא מצא בהכתבה למריון את אותה התשוקה שמצא בעבר בציור, ושוב הוא לא היה "צינור אטום".- רעיונות יכלו שוב לנזול מתוכו.- הוא היה שוב פעיל, הוא היה שוב חי.

כחודש לאחר ארוחת הערב הראשונה של גדם עם משפחת פילד, הגיע לבסוף משכורתו של סרס מבלגיה הרחוקה, וחברי צוות תוהמויק לשעבר, לא יכלו להתחמק יותר מצומת הדרכים אליה הגיעו.
"תשמע סרס", אמר גדם. "אני חושב שאני אשאר פה עם מריון. רוצים להחתים אותי לחוזה לעוד שנה לנעליים, ואני מרגיש ממש טוב בקשר לספר הזה שאני כותב…".
סרס לא היה מופתע. "אם כך ידידי", הוא אמר. "נראה לי שאני אחזור לתפוס טרמפים ולצלם".
"ומה עם הנעליים?" שאל גדם.
" לא יודע." ענה סרס. "אולי אני פשוט אקח אותן איתי בתיק".
"אני חושב שאולי יש לי רעיון יותר טוב בשבילם", הרהר גדם. "אכפת לך עם אני אקח אותן?"
"אני לא יודע אם זה רעיון טוב", אמר סרס בחשש. "הן צריכות ללכת,- אי אפשר סתם ככה להשאיר אותם בארון. ואני לא רוצה שתאבד את כל מה שיש לך פה בשביל להיסחף שוב לטירוף הזה".
"לא, לא," אמר גדם. "אני דווקא חושב על לתת אותם למישהו אחר…".

לאחר שסרס עזב, והדירה נהייתה ריקה ושקטה באופן קצת מעיק, יצא גדם לבקר את מריון. "תגידי, מתי בדיוק אח שלך מסיים את הלימודים?".
"ממש בעוד שבוע", היא אמרה. "יש טקס בבית ספר. אתה רוצה לבוא?".
"למען האמת, כן," השיב גדם. "יש לי איזו מתנה בשבילו…".