נערת הצבעים – פרק ראשון

הבטתי בה ממקומי שמאחורי העצים. נערת הצבעים ישבה על אחד מהספסלים הישנים שבתיכון. מסביבה היו המוני דפים לבנים והפוכים, כמן חומה האמורה להגן עליה. מן הצער שהרגישה, מן המבטים הבוחנים ומלאי החמלה? אולי אפילו מן השמש הלוהטת והצהובה אשר קפחה על עורה, כשאני לא הרגשתי אותה כלל. ידיה היו על פניה והבנתי שהקולות ההם, שבקעו מפיה, היו יבבות. נערת הצבעים בכתה. לפתע נער גבוה וירוק עיניים החל להתקרב אליה, מעולם לא ראיתי אותו לפני כן, הוא בטח חדש. הוא עמד מאחוריה, כמעט לצידי, לצד העצים.
"א- את בסדר?" הוא שאל אותה בדאגה, כשהבעת היסוס על פניו. גיחכתי, היא נראית בסדר לגמרי, לא כך?
"אני נראית לך בסדר?" היא ניגבה את עיניה הדולפות בידיה וניסתה לשלוח אליו מבט מצמית אך נכשלה, היא הייתה שבורה וכך שיקפו גם עיניה. ירקו העיניים לא נרתע והתיישב לצידה על הספסל המבוגר שאולי פעם ישבו עליו זוג נערים במצב דומה.
"את רוצה… לדבר?" הוא שאל, ובקולו נשמע גוון קל של היסוס.
"לא על זה." היא ענתה נחרצות. הם שתקו למספר שניות. ירוק העיניים הביט מסביב וקלט את הדפים הנמצאים מסביבו. הוא הושיט את ידו בשביל לאחוז באחד ולהרימו.
"ל-" היא ניסתה לעצור אותו, אך כבר היה מאוחר מדי. הבעתו המהוססת התחלפה בהבעת פליאה.
"וואו", הוא הדגיש כל הברה. "את ציירת את זה?"
"כן." היא לחשה.
"את מציירת מדהים", הוא הרים עוד דף נייר והביט בו. "אני זוכר את הציור הזה! אבל… מאיפה?" הבעתו התחלפה לתוהה, הוא ניסה להיזכר.
"ב-" היא ניסתה להתחיל אך הוא קטע אותה, שוב.
"כל בית הספר מלא בציורים שלך, גם הציור הזה נמצא ביניהם! ליד החדר של המנהלת!" גיחכתי, מבין שהוא כנראה די 'נהנה' לקטוע כך אנשים.
"לא הגזמת בכלל, נכון?" היא גיחכה.
"אולי קצת." הוא חייך חצי חיוך והיא חייכה גם היא, חיוך קטן. מצד אחד שמחתי שהיא חייכה, אך קינאתי, וקצת כעסתי. ירוק העיניים הרים עוד ציור.
"וואו", הוא שוב הדגיש כל הברה. "כל כך הרבה…" הוא הביט בציור הפסיכדלי ומלא הצבעים שאחז.
"צבעים?"
"צבעים." הוא חייך. הם שתקו למספר שניות והוא הפר את הדממה. "את רוצה אולי לספר לי למה את עצובה?" הוא שאל ולקולו חזר גוון ההיסוס.
"זה פשוט…" נערת הצבעים פרצה בבכי, שוב. לא הבנתי מה אני אמור להרגיש במצב כזה. ירוק העיניים לא היה בטוח כיצד להתמודד עם בכייה. הוא הושיט לה ממחטה, בתנועה מרושלת מעט, מכיס מכנסיו. היא הביטה בממחטה בחשדנות.
"את באמת חושבת שהייתי נותן לך משהו משומש?" הוא גיחך והיא חייכה ולקחה את הממחטה.
"חברים?" הוא שאל בחיוך.
"חברים." היא אמרה. הוא חייך אליה והיא השפילה במבוכה מעטה את מבטה והביטה על נעליה מספר רגעים. לאחר אותם רגעים היא פרצה בבכי שוב. דמעות נקוו בעיני, לא יכולתי להתמודד עם המראה הזה.
"לא, לא! אני אוהב אותך כל כך. בבקשה, אל תבכי!" צעקתי אליה. לאחר שלא ענתה ואפילו לא הביטה בי הבנתי שאף קול לא יצא מפי, הרי אני מת.