נערת הצבעים – פרק שלישי

כשסופת החול שככה פקחתי את עיניי. הנערה היפהפייה ואפורת הכנפיים שעד לפני מספר שניות עמדה מולי נעלמה, ורק גרגרי החול על שערי ועל הקרקע היוו סימן לכך שבאמת הייתה כאן.
הבטתי מסביבי, חצר בית הספר הייתה ריקה לגמרי.
התקדמתי אל כיוון השער האפור, מזמזם לעצמי שיר ישן-חדש. כשניצבתי מול השער נזכרתי, איני יכול לעבור דרכו וגם אם אמצא מפתח, לא אוכל לאחוז בו ולפתוח את השער. הבטתי בשער – הוא היה סגור. בעודי תוהה ומנסה להיזכר אם ישנם עוד דרכים לצאת הרגשתי משב רוח חמים מאחורי גבי. הבטתי שוב בשער. למרבה תדהמתי – הוא היה פתוח. לא ייחסתי למקרה חשיבות רבה, זה לא סיפור גדול – פשוט לא שמתי לב לשער הפתוח.
יצאתי מבית הספר ותהיתי לאן אלך עכשיו. כנראה לביתה של נערת הצבעים.
זכרתי היכן הוא נמצא והתחלתי להתקדם אליו. השמיים היו אפורים עם נגיעות זעירות של אדום. זה אולי לא הגיוני, אך לא ראיתי את הצבע – הרגשתי אותו. ידעתי שהוא שם אף על פי שהוא לא נראה לעין. לא הצלחתי להבדיל אם הפס האדום בשמיים הוא אדום המסמל פרגים, אהבה או אדום המסמל דם, מוות. בפעם הבאה שאראה את הנערה שנפלה מהשמיים אשאל אותה על זה.
לאחר כרבע שעה הגעתי אל ביתה. כשהבטתי בדלת הכניסה השקופה בפעם הראשונה תהיתי אם ירוק העיניים נמצא שם, יחד איתה. כשהבטתי בדלת בפעם השנייה נזכרתי בבעייתי – אין לי איך להיכנס. אצטרך לחכות עד שאדם יצא או יכנס לבניין. למראה השמיים הקודרים בחוץ הבנתי – כנראה אאלץ לחכות.
ולחכות, ולחכות, ולחכות, ולחכות, ולחכות…
כפי שחשבתי – אף אדם לא נכנס או יצא מן הבניין האפרורי המלווה בנגיעות חומות.
בשעמום רב התחלתי לספור את המכוניות האפורות שעוברות בכביש מול הבניין – עשרה מכוניות אפורות בעלות נגיעות כחולות, חמישה אפורות בעלות נגיעות שחורות, שלושה בעלות נגיעות אדומות, מכונית אפורה אחת בעלת נקודות קטנות ולבנות…
"אמא?" מיד הפסקתי את ספירתי לשמע הקול המתקרב. הדוברת הייתה ילדה קטנה, לבושה במכנס ספורט כחול כהה וחולצה שהפתיעה אותי מאוד – חולצה שעל גבה שם של שחקן כדורגל. היא לוותה בשתי נשים. לאחת שיער בלונדיני ולאחת שיער חום. ניחשתי שהבלונדינית היא אימה הביולוגית, בגלל שהילדה נראתה כמותה, אך תהיתי מי היא חומת השיער.
"מה מתוקה שלי?" שאלה בחיבה הבלונדינית. ניחשתי נכון.
"אמא, אני לא מתוקה! מה, אני עוגה? אה, ובלרינה, היא נשארת היום?" היא הצביעה על חומת השיער, שהסמיקה.
"כן, זה בסדר מבחינתך, מתוקה?" שאלה הבלונדינית. הנחתי שבלרינה אינו שמה של חומת השיער, מי יודע, אולי היא רוקדת בלט או דבר בסגנון.
"כן, אני אוהבת את בלרינה. אבל, אמא, אני לא עוגה!" היא אמרה וגיחכתי.
הן עדיין עמדו מחוץ לבניין וחששתי שהן עומדות להישאר שם, לדבר עוד שעה או שעתיים.
למזלי הרב הבלונדינית הוציאה מפתח מכיסה ופתחה את דלת הבניין השקופה.
נכנסתי אל הבניין במהירות כשחיוך פרוש על שפתיי. חשבתי על הזוג המקסים ההוא, ושתיהן בהחלט היו זוג. ראו זאת על הפנים שלהן. צבע אדום וטהור כל כך.
הדירה בה גרה הייתה בקומה התשיעית ואף על פי כן עליתי במדרגות, יודע שאולי אתקע לשעה או שעתיים אם אעלה במעלית.
כשהבטתי בדלת הכניסה האפורה הבחנתי במשהו שלא ראיתי לפני כן מעולם – על הדלת היו נקודות. אדומות כדם, סגולות כלילך, ירוקות כצמיחה, כחולות כתקווה, צהובות ככעס.
אלפי נקודות צבעוניות על דלת אפורה אחת.
הופתעתי. אמרתי לעצמי שאשאל על זה כשאראה בפעם הבאה את הנערה שנפלה מהשמיים.
הייתי בטוח שאאלץ לחכות שוב אך הדלת נפתחה.
"…אחזור מחר בצהריים, להתראות." אישה שאני מניח שהייתה אימה אמרה במהירות ויצאה מן הדירה. מיהרתי להיכנס.
הבטתי מסביבי. קירות ביתה היו צבועים בלבן טהור, הכורסאות המלכותיות היו שחורות…
ספרתי כעשרה פריטים לבנים וכעשרה פריטים שחורים. הצבעים שחור ולבן שלטו בסלון הבית אך ביניהם יכולתי לראות את האפור מתגנב מאחור, מחייך, מורגש אך בלתי נראה לעין.
ליד הסלון היה חדר, ולו דלת אפורה ומנוקדת בשחור חסר צבע. הדלת הייתה חצי-פתוחה ועליה היה דף לבן. עליו היו מצוירות טיפות גשם זעירות, ירוקות וסגולות, הנושרות מן העננים התכולים על נערה יפהפייה, שעיניה ירוקות כאזמרגד ושיערה שחור אף יותר מפחם. תהיתי אם גם לנערה המצוירת יש קול מהפנט.
נכנסתי אל תוך החדר המלא בציורי קיר. ציור אחד תפס את עיני במיוחד – בציור נראה נער, גופו אפור לגמרי, וציפורים צבעוניות חגות מעליו. הן היו כחולות כשמיים, אדומות כדם, ירוקות כצמיחה, סגולות כלילך… הן היו המון צבעים המתערבבים לכתם צבע אחד. הן היו יפהפיות. הציפורים היפהפיות ניקרו את גופו של הנער האפור אך אל השאירו אף סימן, כאילו הוא חסין ממגען.
נזכרתי בנערה שהגעתי כדי לראותה והסטתי את מבטי מן הציור.
נערת הצבעים עמדה מול קנבס לבן שניצב על קן ציור ואחזה מכחול ארוך בידה השמאלית. הבטתי בקנבס, כל כך הרבה צבעים. לאחר התבוננות קצרה הבנתי שהיא ציירה אדם. אהבתי את שיערו, הוא היה אדום כפרג בשיא פריחתו שהתקדם לגווני אש אכזרית ואדומה וירוק כעלה בהיר במיוחד שהתקדם אל גוון מחטיו של עץ אורן. הוא היה יפהפה. לא יכולתי להסיט את פני מן הציור.
הוא הפנט אותי.
הסטתי את מבטי מן הציור המהפנט ועברתי להביט בה. היא ציירה את הרקע של הציור, ציפורים צבעוניות ויפהפיות. היא אהבה מאוד ציפורים, משום מה.
היא פיהקה. הבטתי בשעון הקיר, השעה הייתה מאוחרת יחסית.
שמתי לב שעיניה דמעו. האנוכיות כמעט השתלטה עליי וכמעט חייכתי,
אולי… יכול להיות… זה הגיוני? אולי שלמישהו כן אכפת?
דמעה זלגה מעיני. אבל רגע, אם היא דומעת? אז… אולי, אולי לה כן אכפת? לא יכולתי שלא לחייך. אולי לה אכפת.
האור בחדר נכבה לפתע. הסתובבתי בבהלה אך לא הצלחתי לראות דבר בחושך השחור ששרר. שמעתי פיהוק ורגליים מתקדמות אל עבר המיטה בחדר. גיחכתי על הילחצותי, היא זאת שכיבתה את האור.
"לילה טוב, אבא שמעולם לא היה לי." נערת הצבעים גיחכה בעצב בעודה שוכבת על המיטה. הופתעתי, אבא שמעולם לא היה לי? מה היא המשמעות של המשפט כזה? למה היא אמרה אותו, בכלל? נערת הצבעים נאנחה והסתובבה על צד מיטתה, "ושלעולם לא יהיה לי." דמעות זכוכית זלגו מעיניה. עברתי להתיישב בקצה מיטתה.
היא עצמה את עיניה ולאחר מספר דקות נרדמה. ניסיתי להבין למה התכוונה כשאמרה מילים אלו, חוץ מההנחה ההגיונית שכל אדם יכול לחשוב עליה, שאין לה אבא. תהיתי למה היא אומרת את זה דווקא עכשיו. ליטפתי את שיערה הבהיר. בהתחלה הכל נראה רגיל אך התחלתי שאני מאבד אחיזה ונופל אל תהום עמוקה, הרגשתי כאילו גופי מתחיל להתפוגג ואני נשאב א-.
***
הבטתי בה מהצד. נערת הצבעים שוחחה עם אדם עליז למראה.
הבטתי בו. צבע שיערו המיוחד היה אדום כפרג בשיא פריחתו שהתקדם לגווני אש אכזרית ואדומה וירוק כעלה בהיר במיוחד שהתקדם אל גוון מחטיו של עץ אורן. שיערו היה מדהים.
"מי אתה?" נערת הצבעים שאלה. היא הביטה בו בבלבול ובחנה אותו, מכף רגל ועד ראש.
"את לא זוכרת אותי?" האדם העליז למראה גיחך.
"לא, מי אתה?"
"את באמת לא זוכרת אותי?" הוא שאל, בקולו גוון דק של עצב.
"לא."
"אני הופעתי בכל החלומות הקודמים שלך! את לא זוכרת אותי?!", הוא צעק, ואז שתק, מופתע מהתנהגותו. היא הביטה בו בעיניים פעורות. "סליחה, זה קצת עצוב שאתה תקוע כאן ולא זוכרים אותך." הוא אמר, וחזר למראהו העליז. תקוע? לא זוכרים אותך? מה?
"זה בסדר.", היא חייכה. "ידעתי שאתה מוכר לי ממקום כלשהו." האדם העליז חייך.
"נערתי, אל תפחדי, נצחי את הצבעים המסחררים אותך.", הוא אמר לה חיוך שגודלו לא היה מציאותי. לפתע צבע עורו החל לשנות גוון, עד שהפך ללבן עד כדי גיחוך, לבן מדי.
"מה?", היא שאלה, מופתעת כמותי.
"תנצחי אותם!" הוא צעק ואפו הפך לאדום ועגול ככדור. היא הביטה בו בבהלה.
"מ-, מה?", היא גמגמה בבהלה.
"ואתה! תעשה משהו!", הוא אמר והביט עליי בכעס. הסתובבתי, בטוח שיש עוד אדם מאחורי.
"כן, כן, אתה! האחד שהסתובב!", הוא צעק ובגדיו נהפכו למשונים. לא שמתי לב לבגדיו עד כה, עכשיו הם הפכו לצהובים ולכחולים ולליצניים. האמת היא שלא שמתי לב גם לסביבתי. הכל חוץ מנערת הצבעים ומן האיש העליז היה אפור. לא דשא אפור, פשוט ריק אפור, אפור לגמרי.
"תעשה משהו!" הוא הוציא בקלשון נחושת. אם לא הייתי נלחץ הייתי משתעשע מהמראה הזה, של ליצן אוחז כך בקלשון. היא הביטה בו בבהלה.
"ועכשיו, אני צריך ללכת." הוא חייך, חזר להיות האדם העליז שהיה לפני מספר דקות והשערות שעל ראשו התחברו ו… רגע, מה?
השערות האדומות והירוקות, שמסתבר שהן בכלל הציפורים אדומות וירוקות התעופפו מראשו, משאירות אותו קירח.
"בואו!", הוא קרא אל האוויר.
"בואו!", הוא צעק שוב.
"ב ו א ו!", הוא הדגיש כל אות. הופתעתי. הוא שתק למספר שניות שאחריהן עלה חיוך מקסים על פניו. "נו, טוב", הוא אמר ברוגע מפתיע, "אם המונית לא תעצור מול ביתי, אבוא אל התחנה אני." הוא אמר.
"מה?" נערת הצבעים יצאה משיתוקה והביטה בו בתדהמה גמורה.
"שתקי, ילדה.", הוא אמר והיא פערה את עיניה בתדהמה.
לפתע הוא התחיל לחלל עם הקלשון והציפורים הגיעו אליו, מהופנטות. הוא תפס בידו הגדולה ציפור ירוקה כעלה בהיר, חייך חיוך גדול ותלש את כנפיה. הוא זרק אותה והיא פרפרה על הקרקע, דם זולג מגופה. רגע, בעצם, היא לא פרפרה כשהיא באוויר? זה הגיוני בכלל? נערת הצבעים הביטה בו המומה. הוא תלש כנף אחר כנף והשאיר את הציפורים להיות מכוסות בדם אדום ומבריק. נשארה עוד ציפור אחת, היא התעופפה בפחד. עודדתי אותה בליבי, לא רציתי שעוד ציפור תיהרס אך יותר מזה לא רציתי לראות את כאבה של עוד ציפור הרוסה. הוא המשיך לחלל עם קלשונו והציפור ניסתה להילחם אך נכנעה, בסופו של דבר. הציפור התקדמה אליו בחוסר רצון מובהק, בפחד עצום. הוא כמעט אחז בציפור, היא הייתה כה קרובה אליו אך אז נשמעה צעקה.
"לא, לא, אל תעז!" נערת הצבעים ההמומה צעקה אליו.
"נסי אותי." הוא אחז בציפור ותלש את כנפיה, משאיר אותה לפרפר על הקרקע.
"לא." היא הביטה בו בחוסר אמון. הוא הרים מהרצפה את כל הכנפיים, ובדרכו דרך על מספר ציפורים גוססות. הוא אחז בכל הכנפיים והחל לרחף בחלל האפור עד שהוא קיבל צבע. הוא עלה מעלה ומעלה.
"להתראות, חברים." הוא נעלם באופק, משאיר ציפורים גוססות מאחוריו.
***