נקמה מתוקה (פרק -2-)

פרק -2-

שבע שנים לאחר מכן….

"היורשת?!"
האם קלייר, בתו של אדון גרגורי בלאק תוכל לעמוד בנטל ולרשת את מקומו בבנק?"
קלייר הקריאה בקול רם בטלפון. היא ישבה בכסא המנהל ופטפטה עם ליליאן, חברתה משכבר ימים. היא נאנחה בעייפות וזרקה את העיתון לפח שעמד בצד.
"קלייר, את באה אלי היום אחר ערב? אדם מחכה לך."
קלייר חייכה ואמרה, "בסדר, אבל רק אם תכיני את הספגטי עם הרוטב המיוחד הזה, שאת המתכון את לא מוכנה לספר לי."
היא שמעה את ליליאן צוחקת ואמרה כעבור רגע, "מוסכם. נתראה שש וחצי."
היא ניתקה והסתכלה על המשרד החדש שקיבלה לא מזמן. היא הסתכלה על הקירות הלבנים שמספר תמונות היו תלויות. על ארון העץ המהגוני שנמשך לכל אורך הקיר הענק והיה עמוס בספרים. מאחוריי שולחן העץ המהגוני גם הוא. עמד חלון ענקי עם נוף לעיר. היא הסתכלה מבעד לחלונות השקופים שבחדרה לעובדים שעשו את עבודתם נאמנה ונאנחה. את התפקיד קיבלה מכוח ולא ברצון, אבי נהרג בתאונת דרכים מצערת לפני כמעט שבוע. היא הייתה הרוסה כששמעה על כך ובמשך כמה ימים היא לא הייתה מסוגלת לעזוב את דירתה שבמנהטן, עד שחברתה ליליאן הוציאה אותה בכוח ואמרה לה שהיא חייבת להתגבר על עצמה ומאז היא במשרד, מנסה להיכנס לנעלי אביה הגדולות. היא לקחה את התמונה שהייתה על שולחן העבודה והתבוננה בה. התמונה צולמה לפני שבע שנים. היא ואביה היו במסעדה האהובה עליו.
היא שפשפה את עיניה בעייפות והסתכלה על השעון. השעה הייתה חמש ורבע. "אם אני אצא עכשיו, אני אספיק להגיע הביתה." חשבה לעצמה.
היא קמה מכיסא העור החדש שקנתה לא מזמן, לקחה את התיק ועזבה את המשרד. היא נכנסה לתוך מכונית הפורש, לא מבחינה שמתבוננים בה ונסעה לביתה

הבחור במכונית הסתכל מבעד למשקפת, מסתכל על קלייר נהגה חזרה אל ביתה.
"החשודה עזבה את הבניין, אני חוזר—"
"אני יכול לשאול למה אתה חוזר על זה אם אני כאן?" הבחור שמע את קולו של השותף שלו, ג'יימס. הוא הסתכל עליו וחייך מזויף.
"מה יש לך, זה רציני, מילה אחת מהבוס ושתינו מתים, אנחנו חייבים להצליח מחר," אמר ג'יימס והסתכל על דין, השותף שלו למעלה מארבע שנים. הוא היה גבוה וכהה. שיערו היה מגולח וזיפים עיטרו את קרקפתו. היו לו עיניים בצבע כהות, אף כמעט סולד ושפתיים אדומות, והוא היה שרירי.
"בסדר, סליחה. תתבע אותי." אמר דין. "אני מחכה למחר, הלוואי שנוכל להשתמש בנשק."
"אני מקווה לו, אני שונא לראות דם על הרצפה. המון בלגן."
דין הסתכל עליו ואמר, "מה שתגיד." והם נסעו בעקבות קלייר.

קלייר נכנסה לביתה. מדליקה את האור בסלון. היא הסתכלה על הבית המסודר שהמנקה השאירה וחייכה.
"סברינה, איפה את מותק?" קראה בקול מחכה שכלבת הקבלייר קינג צ'ארלס שלה תצא מאחד החדרים. ואכן כמה שניות הגיחה כלבה קטנה. היה לה אף פחוס גוף רחב ופרווה ארוכה בצבע חום לבן.מחדר האמבטיה שהיה בקצה המסדרון. קלייר חייכה וירדה על ארבע מלטפת את כלבתה באהבה.
"אוי, את יודעת כמה התגעגעתי עלייך היום?" מלמלה קלייר לתוך פרוותה מריחה את ריח הורדים של סבונה. הכלבה רחרחה אותה וליקקה אותה על פניה. קלייר צחקה ונעמדה חזרה. "אני צריכה להתארגן אני הולכת לליליאן, את רוצה לבוא?"
הכלבה נבחה לאות אישור וקלייר צחקה, אומרת. "כמובן שתרצי לבוא." והיא צעדה לעבר חדר השינה.
היא הדליקה את האור ונכנסה לתוך ארון הבגדים הענק שלה. הוא היה מסודר בצורה מופתית. זוגות נעליים עמדו בשורות. הבגדים עמדו מסודרים ומגוהצים.
קלייר הוציאה מכנסי ג'ינס מתוך המגירה וטוניקה בצבע אפור-כסף. היא פשטה את החליפה והתלבשה בזריזות. היא הסתכלה על זוגות הנעליים ובחרה לעצמה זוג נעלי בובה בצבע ורוד בהיר. היא הסתובבה לעבר סברינה ושאלה, "מה את חושבת?"
הכלבה נבחה וקלייר אמרה, "כמו שחשבתי."
"אז נלך?" שאלה והרימה את הכלבה הקטנה. קלייר לקחה איתה תיק קטן ואת המפתחות ויצאה מהדירה, נועלת אחריה.
היא נכנסה למכונית הפורש ונסעה לביתה של לליאן.

"הי," אמרה לליאן כשפתחה את דלת דירתה. היא העיפה מבט בסברינה ואמרה, "והבאת את הכלבה."
קלייר הסתכלה עליה בהבעה זועפת, הרימה את הכלבה ואמרה, "אל תעליבי אותה, אחרת אני חוזרת הביתה."
לליאן חייכה ואמרה, "לא כדאי לך, הרגע סיימתי להכין ארוחת צהריים מדהימה ועוגת שוקולד פשוט אלוהית שאת חייבת לטעום."
קלייר הסתכלה עליה בפנים רצינות ואז חייכה ואמרה, "אוקי, אבל קודם אני רוצה לראות את אדם." והיא נכנסה לבית.
הבית היה מבולגן ממשחקיו הרבים של אדם. קלייר התקרבה לעבר תינוק קטן יפיפייה. היה לו שיער בצבע חום כהה. עיניים גדולות בצבע שוקולד, אף קטן וחמוד. שפתיים אדומות וקטנות שקלייר יכלה לראות את השיניים הקטנות שצמחו.
"אדם?!" שאלה קלייר והתקרבה לעברו.
אדם הסתובב ואמר, "דדה." והוא זחל לעברה. קלייר הושיטה את זרועותיה והרימה אותו לחיבוק.
"דדה מאד התגעגעה," אמרה. היא לא הייתה דודתו האמיתית, אבל לפעמים הרגישה כך."
"טות," אמר וקלייר אמרה, "לשתות?" והרימה מהרצפה בקבוק כחול. היא שמה בפיו ואדם שתה בשקיקה.
"מה נשמע?" שאלה קלייר והסתובבה לעבר לילאן שהביטה בביקורתיות.
"מה?"
"זה כל העניין הזה שלך…" אמרה והשתתקה.
קלייר הורידה את אדם ונתנה לו לשחק עם סברינה ושאלה, "מה?"
לילאן נאנחה ואמרה, "זה פשוט… את לא נותנת לעצמך להתגבר.. את לא מוכנה לצאת עם אף בחור. מתי הייתה הפעם האחרונה שעשית סקס, לפני שלוש שנים ומאז? כלום, כמו בתולה."
קלייר התקרבה לעבר לילאן ואמרה, "את יודעת שאני לא מסוגלת… לא אחרי סאם."
"אבל את חייבת להתגבר על זה, אני בטוחה שסאם לא היה רוצה שחברתו הייתה נשארת בודדה לנצח."
קלייר התיישבה על הספה ואמרה בקול שבור, "ליל, את לא מבינה.. אז… כשראיתי אותו שוכב על הרצפה, מדמם כולו. רגע לפני שהוא…" היא בלעה את רוקה והמשיכה, "נהרג. ראיתי את הפנים שלו כולו, מאוכזב ושבור, וזה רצח אותי."
לילי התיישבה לידה וחיבקה אותה, "אני יודעת שהיה לך קשה ואני יודעת שמה שעברת לא הייתי רוצה לתת לאף אחד לחוות, אבל את חייבת להתחיל לחיות."
קלייר הרימה את מבטה, מוחה את הדמעות מלחייה. "אני לא יודעת, אני עדיין לא מסוגלת… אני כל כך מפוחדת, כל פעם שאני רוצה לחשוב על גבר אחר, הפרצוף של סאם מופיע ואני פשוט לא מסוגלת."
לילי התרוממה מהספה ושאלה, "את הולכת לנשף ההתרמה הזה מחר, נכון?"
קלייר הסתכלה עליה בחוסר הבנה ואמרה, "כן, ברור, אני חייבת."
"יופי, כי את הולכת ליהנות מחר. את תלבשי את השמלה הכי יפה שיש ותימשכי את עיני כל הגברים, גם הזקנים."
קלייר פתחה את פיה לומר משהו אבל לילי הרימה את ידה ואמרה, "לא, תקשיבי לי. את הולכת לשתות ולנסות לשכוח את סאם ובסוף תמצאי את עצמך חבוקה בזרועות גבר, במיטה שלו."
קלייר צחקה ואמרה, "יש לך רעיונות מטורפים." היא התרוממה מהספה ואמרה, "ואני רעבה, ובא לי לאכול, אז איפה דניאל?"
"בעבודה, כמובן, הוא אמרה שיאחר ושנתחיל בלעדיו."
"יופי, כי אם הייתי צריכה לחכות עוד קצת זמן הייתי משתגעת מרוב רעב." והיא צעדה לעבר שולחן האוכל שבמטבח.

"היה ארוחה מדהימה, תודה לילאן," אמרה קלייר שעמדה בפתח הדלת, מחזיקה בצלחת ועליה חתיכה ענקית של עוגת שוקולד. "סברינה בואי,"
הכלבה עזבה באי רצון את אדם שזחל אחריה לעבר הדלת. קלייר נתנה ללילי להחזיק את הצלחת והרימה את אדם.
"להתראות, אדם." היא נשקה לו על לחיו האדומה והחזירה אותו לרצפה. היא לקחה את הצלחת, חיבקה את לילי חיבוק קצר וירדה במדרגות לעבר מכוניתה. היא פתחה את דלת המכונית נותנת לסברינה להיכנס שלפתע הרגישה שמשהו מתבונן בה. היא הסתובבה במהירות, אך לא ראתה דבר. היא נערה את ראשה נכנסת לתוך המכונית, נוסעת לביתה.
ישר שהגיעה לביתה היא נשכבה על מיטתה ונאנחה. היא הרגישה בסברינה שעלתה על המיטה והתחככה בה. קלייר ליטפה את הפרווה רכה ואמרה, "מה אני אעשה?"
כעבור כמה דקות נעמדה וצעדה לעבר ארון הבגדים. היא הוציאה את השמלה שקנתה כמה ימים קודם לכן, שמלה קצרה בצבע ויולט-קרפ. היא הייתה חסרת שרוולים, היה לה צווארון עגול, חגורת עור למותניים והיא נפרשה לצורה של חצאית קפלים מלאה. זה הייתה שמלה של המעצב פרן. היא החזירה את השמלה חזרה לארון ואמרה, "אני לא רוצה ללכת, סברינה, אני רק רוצה להעלם לכמה זמן."

למחרת, לאחר אימון כושר מעייף, ארוחת בוקר חפוזה קלייר רצה למשרד, מארגנת את הדברים לקראת הנשף. הסגן שלה לא הגיע באותו יום וקלייר קצתה להתעלף.
"דון, איפה המסמכים של—"
דון התרומם מכיסאו והגיש לה מעטפה כבדה.
"אתה מלאך, ואני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך."
"את לא אמורה להיות כאן היום, את אמורה להתארגן לקראת המסיבה. בשלוש יש לך ספא ואז יש לך בשעה ארבע וחצי סידור שיער אצל המעצב שלך, גבריאל ואז את צריכה להתלבש, להיראות מדהימה ולהיות מוכנה שעתיים לפני שהאורחים מגיעים לוודות שהכל בסדר."
קלייר הסתכלה מופתעת על דון ושאלה, "אין מישהו אחראי על זה?"
"היה, והוא חולה אז כאחראית את אמורה לבוק שהכל בסדר, אלא אם כן את רוצה שאני.."
היא הסתכלה עליו בתקווה והוא אמר, "אני אלך לבדוק שהכל בסדר."
"אתה מלאך," אמרה ונכנסה לחדר העבודה.
היא התיישבה על הכיסא והתחילה לתקתק על המחשב. בשעה שתיים וחצי היא עזבה את המשרד והלכה להתכונן לקראת הנשף. חצי שעה לפני שהאורחים הגיעו היא נכנסה לאולם המפואר. היא חייכה בהנאה והבחינה בדון שלבש בטוקסידו.
היא התקרבה לעברו ואמרה, "אתה נראה מאד יפה." הוא הסתכלה עליה ואמר, "ואת נראית פשוט משגעת. אני בטוח שכל הגברים יסתכלו עלייך הערב."
"אני מקווה שלא, זה המסיבה הראשונה שאני מארגנת ואני לחוצה שהכל ישתבש. ושתדע שאם משהו ישתבש אני בורחת לאי בודד למשך כמה חודשים בשביל להרים את עצמי מגאוותי המושפלת."
דון הסתכל עליה ואמר, "תירגעי, הכל יהיה בסדר גמור, את לא צריכה לדאוג."
היא חייכה חיוך אמיץ, לקחה כוס משקה ממלצר שעבר בדרך, שתתה אותו ואמרה, "נקווה."
קלייר הבחינה באורחים הראשונים שהגיעו ומיהרה לקבל אותם בחיוך. ככל שאנשים רבים הגיעו קלייר הרגישה איך היא נרגעת.
היא הרגישה במבטי הגברים ננעצים בה וניסתה להתעלם מהם, אל ללא הצלחה. מספר גברים באו לדבר איתה, היא חייכה בנימוס אך לא התקרבה יותר מידי.
בשעה עשר וחצי, היא הבחינה בגבר צעיר נכנס מלווה בשומרי ראש. היה לו שיער שחור מסודר לפי התספורת האחרונה. היא התקשתה לזהות את צבע עיניו, אך כשהחל לעשות את צעדיו אליה היא הבחינה בצבע עיניים כחולות עמוקות. היה לו אף סולד, שפתיים אדומות ודקות. הוא לבש חליפת מעצבים. הוא כבר עמד במרחק קצר ממנה. הוא חייך חיוך מלא, חושף שינים לבנות וישרות.
"הלו, גברת בלאק, אני הוא ולדימיר רושו." אמר וקלייר יכלה להבחין במבטא רוסי קל. הוא הרים את ידה בעדינות ונשק למפרק כף ידה בעדינות.
היא חייכה במבוכה ואמרה, "אני מצטערת, אני לא מכירה אותך."
"את לא, אבל אני מכיר אותך… והכרתי את אביך, אדם מקסים. הצטערתי לשמוע על מותו הפתאומי."
קלייר הרגישה בדמעות שהתחילו לבצבץ בזוויות עיניה ואמרה בקול אמיץ," מה אתה רוצה אדון רושו?"
"קראי לי בשמי הפרטי, קלייר, בבקשה ממך."
היא הנהנה ואמרה, "אז מה אתה רוצה ממני ולדמיר?"
"הייתי רוצה לדבר איתך בפרטיות למשך כמה דקות, זה בקשר לאביך."
היא הנהנה ואמרה, "יש פה חדר הלבשה של המלצרים. נוכל לדבר שם."
ולדמיר הנהן, מלמל מספר מילים ברוסית לאחד משומרי הראש שלו ואמר, "אחרייך, מיס קלייר."
היא חייכה וצעדה לעבר חדר הלבשה. החדר היה קטן, אך מספיק מרווח בשבילם. היא התיישבה על הספה שעמדה מול הקיר ושאלה, "מה הקשר שלך לאבא שלי?"
ולדמיר גירד מעט מצחו ואמר כעבור כמה רגעים, "את יודעת שאבא שלך לפני שהוא התחיל לעסוק בבנק הוא היה מדען."
היא הנהנה והוא המשיך, "לפני כמעט עשר שנים אבא שלך הצליח לבנות תרשים של רובה מיוחד. זהו לא סתם רובה, זה רובה שיכול להפוך מרובה פשוט לפצצה מהלכת. ברובה הזה יש לחצן קטן שברגע את לוחצת עליו כל אדם שנמצע בקרבת מקום יכול להירג. הרובה הזה, יכול להיות המצאת המאה, אבל אבי נהרג לפני שיכלנו לקבל ממנו את התרשים."
הוא הסתכל על קלייר שהביטה בו בריכוז והוא אמר, "שלחנו את מיטב האנשים שלנו למצוא את הסרטוט הזה, אבל לא הצלחנו. עש ששמענו שלאדון גרגורי בלאק יש בת, וחשבנו אולי את יודעת משהו."
קלייר התרוממה מהספה, הבחור הזה, ולדמיר. למרות שהיה חתיך הורס, היה בו צד מפחיד. כאילו, אם משהו לא יתמלא על רצונו הוא עלול לפגוע במשהו.
"אני מצטערת ולדמיר, אבל אני לא יודעת כלום, אבא שלי בחיים לא סיפר לי דבר על זה."
הוא הסתכל עליה ואמר, "בטוח, הוא אף פעם לא הזכיר בפנייך משהו בסגנון "אני עובד על תוכנית, או משהו?"
היא הנהנה בראשה לאות לאו ואמרה, "אני מצטערת אדון רושו, אבל אני חייבת לחזור למסיבה."
הוא הנהן בראשו והיא עזבה את החדר, כמעט בריצה. היא חזרה למסיבה וראתה את שומרי הראש עומדים בכל מיני מקומות באולם. היא נשמה עמוק והלכה לשירותי הבנות. בזווית עיניה היא הבחינה באחד משומרי הראש של ולדמיר הולך אחריה. היא התעלמה ממנו ונכנסה לשירותים. היא עמדה מול המראה, מנסה להירגע.
היא כן ידעה שאבא שלה היה מדען, ושהוא עבד על דבר סודי, שלא היה מוכן לספר לה.
היא ניסתה להיזכר במה שאביה אמר לה בזמנו, אך לא הצליחה להיזכר.
לפתע דלת חדר השירותים ואחד משומרי הראש של ולדמיר נכנס, מחזיק נשק. הוא כיוון את זה לעברה, "יש לך בדיוק שלוש שניות להגיד לי איפה נמצא הסרטוט, אחרת אני אירה בך."
ולדמיר נכנס לשירותים ואמר, "אני מצטער קלייר, אבל אני פשוט לא מאמין לך. אני יודע שאת מסתירה משהו. אני יודע שידעת על הסרטוט, אולי לא במדויק אבל ידעת עליו, ואני רוצה לדעת איפה הוא עכשיו."
קלייר בלעה את רוקה ואמרה בפחד, "אני נשבעת, אני לא יודעת איפה הוא."
"קלייר, סטפן לעומתי לא כל כך עדין ולא יהיה איכפת לו להרוג אותך עכשיו, אבל אני לא רוצה שזה יקרה אז, או שתגידי לי איפה נמצא הסרטוט או שסטפן יאלץ להרוג אותך."
קלייר הרגישה את כוחותיה עוזבים אותה היא אמרה חלושות, "אני נשבעת לך, אני לא יודעת אני-"
קול ירייה נשמע וקלייר צרחה בבהלה. היא ראתה את גופתו של סטפן נופלת בכבדות על הרצפה. היא הסתכלה וראתה בחור לבוש שחורים מחזיק רובה.
ולדמיר הסתובב ואמר בחיוך, "ליונל, טוב שהצטרפת אלינו. אני בדיוק עמדתי להרוג את קלייר, והפרעת לי, ואתה יודע שאני לא אוהב הפרעות."
ליונל צעד קדימה, ואמר, "וגם הבוס שלי לא אוהב."
"דארק לא הגיע, לא יפה מצידו," אמר לודמיר. הוא שלף במהירות את האקדח, תפס את קלייר וכיוון את הרובה לרקתה.
"צעד אחד שלך, ואני יורה בה." הוא הסתכל על קלייר בהנאה ואמר, "השמלה כל כך יפה עליה, וחבל שתיהרס, אתה לא חושב?"
קלייר הייתה משותקת מפחד ולא יכלה להוציא הגה, היא הרגישה איך היא מתחילה לאבד את הכרתה ומלמלה," מים."
היא ראתה את ולדמיר מסתכל עליה לשנייה, שנייה שהספיקה לליונל, באותו רגע הוא ירה וקלייר התמוטטה על הרצפה, מעולפת.

היא התעוררה בחדר רחב ידיים. היא התרוממה מהמיטה במהירות והרגישה כאב חד בראשה. היא הניחה יד על ראשה ושכבה חזרה במיטה. כעבור כמה דקות שבהם ניסתה להבין איפה היא נמצאת היא התרוממה חזרה, באיטיות וירדה בעדינות מהמיטה. היא עוד הייתה לבושה בבגד הנשף. היא צעדה באיטיות לעבר הדלת ויצאה מהחדר. היא הצעדה לעבר המדרגות ששמעה קולות דיבור. היא קפאה על מקומה וחשבה לעצמה, "ולדמיר חטף אותי? הם יענו אותי.."
"מה היא עושה פה? אני לא רוצה אותה כאן," שמעה לפתע קול גברי מחוספס שנשמע לה מעט מוכר.
קלייר התקרבה לעבר המעקה והבחינה בשת גברים, אחד מהם היה ליונל ואת השני לא ראתה.
"אבל דארק, אני לא יכול להחזיר אותה חזרה לדירה, ולדמיר רותח מזעם, תחשוב על זה מה יקרה אם הוא ידע שהיא עדיין בעיר, בבית שלה, הוא לא ישלח שליחים לתפוס אותה?"
היא ראתה את דארק מנסה להגיד משהו ובסוף הרים את ידיו ואמר, "תוודא שהיא לא תצא מהחדר שלה כמו עכשיו לדוגמה."
קלייר התרחקה מהמעקה תוהה איך הוא ידע שהיא שם. כעבור כמה שניות היא התקרבה חזרה, אך רק ליונל עמד שם. הוא הרים את מבטו וחייך לעברה, "אני רואה שהתעוררת."
היא הנהנה והוא עלה במדרגות הוא התקרב לעברה והיא שאלה, "זה הבוס שלך?"
הוא הנהן ואמר, "בדרך כלל הוא יותר נחמד."
היא חייכה ואמרה, "אתה יכול להסביר לי מה לעזאזל קורה כאן, כי אני מרגישה שעוד שנייה אחת ואני מתמוטטת."
ליונל הנהן ואמר, "זה הולך להיות ארוך, אז כדאי שתבואי איתי."