נקמה מתוקה (פרק -3-)

פרק -3-

קלייר ישבה מול ליונל במטבח, לא מסוגלת לאכול את ארוחת הצהריים שהביא לה.
"אני מה?" שאלה בהלם.
"תראי אני יודע שאת בהלם, וכעיקרון את בכלל לא היית אמורה להיכנס לסיפור, אבל משום סיבה ולדמיר פתאום ידע שאת קיימת והלך לרדוף אחרייך."
"אבל למה, מה עשיתי? אמרתי לו שאני לא יודעת כלום על הרובה המטומטם הזה."
ליונל הניח יד מנחמת ואמר, "כן, אבל בשביל ולדמיר אין מושג כזה "אני לא יודע."
ברגע שהוא גילה אותך, את אבודה, כי הוא לא יאמין שבת של מדען לשעבר לא תדע כלום על השרטוט."
"אבל אני באמת לא יודעת כלום," אמרה בייאוש.
"תקשיבי, בינתיים את כאן, עד שנמצא פתרון, או עד שנמצא את השרטוט."
היא הסתכלה עליו ושאלה, "מה כל כך מיוחד ברובה הזה, חוץ מהעובדה שהוא יכול לפוצץ אנשים במרחק של כמה מטרים?"
"קלייר את לא מבינה? זה היה הסוף לקלעי רובים. אם הדבר הזה ייפול לידיים הלא נכונות יהיה המון רצח, לכן הבוס שלי רוצה למצוא את זה ולהשמיד את השרטוט."
"רגע, להשמיד?! אתה נורמאלי, ההשקעה של אבא שלי תלך לטמיון? לא אין מצב, אני לא אסכים לזה. גם אם הייתי יודעת איפה השרטוט לא הייתי נותנת לכם להרוס את ההשקעה של אבא שלי."
"אבל היית נותנת לאנשים חפים מפשע למות?"
קלייר הסתכלה על ליונל ואמר בשקט, "לא."
"יופי, ועכשיו אם לא איכפת לך כדאי שתוכלי את ארוחת הצהריים אחרת בלה תתעצבן."
"מי?" שאלה מבולבלת.
"האישה הכי מדהימה בעולם," צעק ליונל. "היא המבשלת שלנו וסוכנת הבית… בקיצור, היא אחראית לבית הענק הזה והיא דואגת לנו."
"מי זה לנו?"
ליונל הסתכל עליה ושאל בחיוך, "רגע חשבת שזה רק אני ודארק? לא, יש כאן עוד קבוצה שלמה של אנשים בבית הזה. חלק על המחשבים צופים בנו." והרים את אצבעו מראה לה מצלמה שהייתה על הקיר.
"חלק סתם מטיילים בבית, חלק משחקים וחלק משתעממים."
"רגע, מה זה הבית הזה?" שאלה מבולבלת לגמרי.
"בואי גברתי, אני אערוך לך סיור ברחבי הדירה המדהימה הזו. אבל לפני שנתחיל, את צריכה לדעת שזוהי הדירה של דארק. ואנחנו עובדים בשבילו."
היא הסתכלה עליו במבט רציני ושאלה, "מה אתם עושים, רוצחים, שכירים?"
ליונל צחק ואמר, "סי, אי אי, שמעת?"
היא הנהנה, "דארק אחראי על המחלקה הזו של הבית, זה מחלקה מאד בכירה. הוא כמו רמטכ"ל כזה."
"וואו," אמרה קלייר בהתפעלות. "אז מה אתם עושים?"
"רוצחים אנשים רעים."
קלייר הסתכלה עליו וצחקה.
"אז שנלך?" הוא הרים את זרועו והיא שילבה את זרועה בזרועה והוא התחיל בסיור. הם עברו דרך החדרים, מסתכלים על חדרי השינה. עד שהגיעו לחדר האימון הענק שלהם.
"מה זה? "שאלה כשנכנסו פנימה.
"זה, חדר האימון שלנו, הרי אנחנו צריכים להיות מוכנים לקראת מה שיקרה בחוץ. לכן, דארק השיג אישור לבנות את החדר הזה."
קלייר הביטה בהתפעלות בכל המכשירים המוזרים. ואמרה, "אפשר לנסות?"
"את באמת רוצה?" שאל והסתכל עליה ברצינות מעושה.
היא חייכה והרימה רובה מכוונת אליו, "יש לך בדיוק שתי שניות להגיד לי איפה היציאה אחרת אני יורה בך."
דלת החדר נפתחה וקלייר ירתה. היא ראתה את הבחור נופל על הרצפה. קלייר הסתכלה בהלם על הבחור שנפל על הרצפה ואמרה בפחד, "הרגתי בן אדם, אני הרגתי בן אדם." היא התמוטטה על הרצפה מבועתת כולה ששמעה קולות צחוק. היא הרימה את מבטה וראתה את ליונל והבחור מסתכלים עליה, מתפקעים מצחוק.
היא הסתכלה עליהם המומה, "אתה לא מת?"
"קלייר, הציוד הזה הוא רק לאימון, הוא לא אמיתי." הוא הרים את הנשק שקלייר החזיקה רגע לפני .הוא כיוון לעבר קלייר וירה, חוץ מקול ירייה היא לא הרגישה דבר.
"אני לא מאמינה שעבדת עלי, אני כמעט מתתי מפחד, מה אתה מטומטם?"
"כן הוא אכן מטומטם," אמר הבחור שהעמיד פני מת.
"גם אתה אידיוט," אמרה ועזבה את החדר. כעבור כמה דקות היא ראתה את ליונל רץ אחריה.
"קלייר, אני מצטער, לא ידעתי שתכעסי בצורה כזו, זה הייתה התנהגות מחפירה ואני מצטער, האם תסלחי לי?"
היא חייכה חיוך קטן ואמרה, "רק אם תשבע שלא תעז לעשות את זה לעולם, ותלמד אותי איך להשתמש ברובה."
"מוסכם."
היא חייכה והם צעדו לעבר המטבח לקראת ארוחת הערב. כשנכנסה החדר היה עמוס בגברים שישבו ליד שולחן האוכל. כשנכנסה הם בחנו אותה ושרקו שריקת התפעלות.
קלייר הרגישה את עצמה מסמיקה ואמרה לליונל, "אני לא מרגישה בנוח, אולי אני אוכל בחדר שלי או משהו?"
"תירגעי, חוץ מלעשות פרצופים גסים הם לא יריעו לך."
קלייר הנהנה והתיישבה ליד ליונל. היא הבחינה בבחור מוכר ואמרה בהלם, "דון?"
היא ראתה אותו מחייך ואמר, "הי קלייר, מה שלומך?"
"גם אתה חלק מהדבר הזה?"
"כן, דארק שלח עליי לשמור עליך, שלא יקרה לך משהו רע."
"וואו, הבוס שלכם יודע עלי יותר ממה שאני יודעת עליו," אמרה ולקחה את קערת סלט.
"אז, דארק הביא אותך בשביל ההנאה?" שמעה את אחד הבנים שואל בחיוך גס. היה לו שיער מחומצן, עיניים חומות, אף מעוקם ושפתיים ורדרדות בינוניות.
"לא, אבל אתה תקבל שלושה ימים בחדר אם אני אשמע אותך אומר עוד מילה," היא שמעה את הקול ששמעה קודם.
כולם השתתקו ועמדו בסדר מופתי.
"אני מצטער בוס," שמעה קלייר את קולו של הבחור עם השיער המחומצן. היא ניסתה לראות את דארק אבל הגברים היו גבוהים ממנה והיא לא יכלה לראות דבר.
"ליונל, מה העלמה בלאק עושה כאן?"
"חשבתי שאולי תרצה לאכול איתנו ארוחת ערב ו-"
"לא," קטע אותו. "היא תסעד בחדרה, לבדה." וקלייר יכלה לראות את גבו כשעזב את החדר.
ליונל הסתכל על קלייר, משך בכתפיו ואמר, "אחריי גברתי."
קלייר הסתכלה לעבר המקום שעמד בו רגע קודם, דארק. היא הסתכלה על ליונל בחיוך בוטח ואמרה, "תגיד לבוס שלך, שאני לא מפחדת ממנו ושהוא יכול לקפוץ לי, אני אוכלת כאן!"
הגברים הריעו וקלייר התיישבה חזרה, לוקחת את הסלט ושמה בצלחתה.
המנות הוגשו וקלייר אכלה בתאבון. היא שוחחה עם הגברים וחייכה לכולם. כשהארוחה נגמרה קמה לעזור לפנות.
"היה ארוחה מדהימה, תגיד לבלה שאין על האוכל שלה." אמרה.
"אני אמסור," אמר בחיוך.
"איפה החדר של הבוס שלך? אני צריכה לדבר איתו."
"אני לא יודעת אם הוא יאהב את הרעיון, הוא לא כל כך רוצה לפגוש בך."
קלייר הסתכלה על ליונל בחיוך ואמרה, "ליונל, אני צריכה לדבר עם הבוס שלך, ולא כל כך איכפת לי מה הוא חושב."
ליונל נאנח ואמר, "אין לי בעיה אבל אם הוא יהרוג אותי, אני ארדוף אחרייך."
היא חייכה והוא המשיך, "לכי ישר עד הסוף, בסוף המסדרון תפני שמאלה יש שמה ארבעה חדרים, החדר האחד לפני האחרון, זהו חדר העבודה שלו."
"תודה ליונל, ואני מקווה שאני לא אסבך אותך."
"אני גם מקווה."
היא צעדה במסדרון הארוך ובסוף פנתה שמאלה. החלק של המסדרון היה חשוך יותר ורק מנורה קטנה האירה את המסדרון. היא ספרה את הדלתות עד שהגיעה לדלת השלישית. היא נשמה עמוק ודפקה על הדלת. הדלת נפתחה וקלייר נכנסה פנימה. החדר היה חשוך וקלייר חיפשה את המתג, כעבור רגע מצאה והדליקה את האור. אור חלש האיר את החדר וקלייר הסתכלה על חדר העבודה העצום. היא הסתכלה על הקירות עמוסי הספרים. על המחשב החדיש ביותר שעמד על שולחן עץ מהגוני. על כיסא העור המשובח ביותר שיצא בשוק.
לפתע הבחינה בדלת נוספת שהייתה פתוחה מעט. היא התקרבה בשקט והסתכלה. קלייר ראתה אותו עומד מול המיטה עם גבו אליה ויכלה להבחין בשרירי ידיו. וראתה איך מכנסיו נתלות על מותניו הצרות. היא רצתה לראות את פניו, אבל חששה שכבר עברה את הגבול בכך שהסתכלה עליו בלי רשות.
"רצית משהו העלמה בלאק?"
היא התרחקה במהירות מהדלת וכמעט נפלה אחורנית. "אני… אני לא התכוונתי להפריע, אני.. אין לי בגדים… אני מתכוונת," היא הרגישה את לחייה מתלהטות. "אני צריכה פיג'מה מכיוון שאין לי כאן."
היא עמדה בחדר העבודה מספר דקות עד שראתה את ידו השרירית יוצאת דרך הדלת מחזיקה בכותנת ורודה.
"תודה," אמרה. היא לקחה את הכותונת והרגישה איך ידיהם נוגעות אחת בשני, והרגישה בזרם חזק שעבר בה.
היא קפאה על מקומה, ידיהם עדיין נוגעות אחד בשנייה עד שהוא עזב והכותונת נפלה על הרצפה.
קלייר לקחה את הכותונת ועזבה את החדר, מרגישה מעט מסוחררת. כשהגיעה לחדרה, סגרה את הדלת ונשענה עליה, עוצמת את עיניה.
"מה קרה לי?" מלמלה והתרחקה מהדלת נכנסת לאמבטיה. היא תקלחה במהירות ומיהרה ללבוש את כותונת הלילה הורודה, שהתבררה כמאוד קצרה. היא הסתכלה על עצמה במראה. שערה שהיה רטוב, נראה קצר יותר מהרגיל. היא נשכבה על המיטה ונרדמה.
קלייר התעוררה בבוקר שלמחרת לקול דפיקות קלות בדלת. היא קמה מהמיטה ופתחה את הדלת. אישה שמנה בגיל החמישים לחייה עמדה מולה, מחייכת חיוך רחב. היה לה שיער שהתחיל להאפיר, עיניים כהות, אף מעוקל ושפתיים אדומות דקות.
"אני בלה, אני מקווה שלא הערתי אותך."
קלייר הנהנה בראשה לאות לאו ואמרה, "לא, אני בדיוק עמדתי לקום בעצמי, למה, קרה משהו?"
בלה חייכה ואמרה, "חס וחלילה. פשוט דארק אמר לי שאת צריכה כמה בגדים חדשים ומכיוון שאני הולכת לשוק, הייתי רוצה שתצטרפי אלי, נוכל לעבור ליד חנויות בגדים בשבילך."
קלייר חייכה ואמרה, "הייתי שמחה, אבל אני חייבת לחזור לדירה שלי, סברינה מחכה לי." "ההכלבה שלי," הוסיפה במהירות כשראתה את מבטה המבולבל של בלה. "ויש לי שם בגדים."
"אבל את לא יכולה לחזור… לא לפי מה שאני שמעתי."
"בבקשה, בלה, הכלבה שלי בוודאי מפוחדת ומודאגת למה אני לא איתה, ואני מפחדת שהיא תמות לי, את יכולה לבקש מדארק לקחת אותי לבית לאסוף את הדברים ולחזור במהירות, או שרק הוא או מישהו מהגברים יכולים ללכת לדירה לאסוף לי את הדברים שאזדקק להם?"
בלה נאנחה ואמרה, "בואי, נלך אל דארק ונדבר איתו." והיא לקחה את קלייר לעבר חדר העבודה.
בלה דפקה בדלת ונכנסה. קלייר ראתה אותו יושב על הכורסא שהייתה בצד החדר, קורא ספר מסוים, כך שהסתיר את פניו לחלוטין.
"קרה משהו, בלה?"
בלה הסתכלה על קלייר והיא התקרבה קדימה. "הייתי רוצה שמישהו יחזור לדירה שלי וייקח בשבילי את הבגדים ואת סברינה, הכלבה שלי, היא-"
"לא," קטע אותה.
"סליחה?" אמרה מופתעת.
"אמרתי לא, בלה תיקח אותך לשוק ואז לחנות בגדים ותקנו בגדים חדשים."
קלייר הרגישה איך היא מתחילה להתרגז ואמרה בקול הכי רגוע שלה, "אני לא רוצה בגדים חדשים, אני רוצה את הבגדים שלי!"
היא יכלה לראות אותו מחייך חיוך לגלגני. "התשובה עדיין לא."
"מה הבעיות שלך, למה אתה לא מוכן לתת לי לחזור חזרה לבית שלי לקחת את הדברים שלי?"
הוא לא הגיב וזה הרתיח את קלייר עוד יותר, "ולמה אתה מסתתר כל הזמן, אתה כזה מכוער שאתה מפחד שאני אשפוט אותך?"
"הו, קלייר אני לא מפחד שתשפטי אותי, לא איכפת לי אפילו מה תחשבי עלי או מה את חושבת עלי בזה הרגע."
בלה לקחה את זרועה של קלייר בעדינות והתכוונה לצאת מהחדר שקלייר הסתובבה בחזרה ואמרה, "אתה מטומטם, אגואיסט, שחושב על עצמו ואני שונאת אותך, ואני רוצה לעזוב, עכשיו! לפחות ולדמיר לא היה מתנהג בי ככה."
"כן, כי הוא היה נותן לך הגנה מלאה, חדר ענק רק בשבילך, ארוחה נורמאלית, ודואג לך שלא יקרה לך שום דבר?!" שמעה אותו אומר בזעם.
קלייר צרחה בזעם ועזבה את החדר. היא נכנסה לחדר, לבשה את השמלה שלבשה לנשף ונעלה את נעליה. היא פתחה את דלת חדרה וירדה במדרגות, בזעם צועדת לעבר דלת היציאה. מספר בחורים עמדו ליד הדלת חוסמים את הדרך.
"תנו לי לעבור," אמרה, מנסה להירגע.
"אנחנו לא יכולים, הוראות של-"
"נמאס לי לשמוע של מי ההוראות המחורבנות, או שאתם נותנים לי לעבור או שאני-"
הבחורים הרימו גבה והתחילו לחייך. קלייר שהרגישה שהגיעו עד מים עד נפש, שלפה במהירות רובה מתוך הנרתיק של אחד הבחורים וכיוונה את זה לעברם. הבחורים השתתקו והיא שמעה את אחד מהם אומר, "קלייר, תחשבי על מה שאת עושה."
קלייר הסתכלה עליו, זה היה הבחור עם השיער המחומצן, שלעג לה באותו הלילה. "לא איכפת לי מה יקרה, אתם תתנו לי לצאת עכשיו, אם לא, אני ארה. ואני לא יודעת לירות וזה עלול לפגוע במשהו."
הבחורים זזו וקלייר זזה במהירות עדיין מכוונת את הרובה לעברם. ברגע שעזבה את מפתן הדלת היא זרקה את הנשק על הרצפה והתחילה לרוץ, אך לא לאורך זמן, כי כעבור כמה דקות הרגישה בכאבים חדים בקרסולה. היא התמוטטה על הרצפה בכאב והבחינה בצמיד קטן שהיה על רגלה. היא זכרה שליונל אמר לה שזה יגן עליה, ועכשיו הבינה איך.
היא ניסתה להוריד את הצמיד, אך ללא הצלחה והרגישה בדמעות כאב וזעם זולגות במורד לחייה.
"אני שונאת אותך," צרחה קלייר וראתה איך העולם מסתחרר סביבה עד שהרגישה שהיא נופלת לתוך חור שחור.
קלייר התעוררה לקול נביחות כלב. היא פקחה את עיניה וראתה את סברינה עומדת מעלייה נובחת באושר.
קלייר חייכה וליטפה אותה באהבה. "התגעגעתי אלייך כל כך," היא התרוממה מהמיטה וראתה שהיא בחדרה בביתו של דארק.
היא נאנחה ולחשה לפרווה הרכה, "העיקר שאנחנו ביחד. אני מצטערת שעזבתי אותך, לעולם אני לא אעשה את זה יותר." והיא נשקה שוב ושוב לפרוותה הרכה עד שסברינה ניסתה להשתחרר.
"את רעבה?" שאלה קלייר וירדה מהמיטה. על הכיסא עמדו בגדיה. היא לקחה את מכנסי הג'ינס, ואת חולצת הסבא בצבע לבן, התלבשה בזריזות, הרימה את סברינה על זרועותיה, מאמצת אותה לליבה וירדה לעבר המטבח. בחדר ישבו הגברים. ברגע שנכנסו הם השתתקו והסתכלו עליה בחשדנות.
קלייר הרגישה איך לחייה מאדימות ואמרה, "אני רוצה להתנצל על התנהגותי המחפירה של אתמול… אני לא התכוונתי להרע לאף אחד, ואני באמת מבקשת את סליחתכם."
הגברים הסתכלו עליה במשך מספר שניות ואז חזרו לדבר אחד עם השני. היא גלגלה עיניים, הורידה את סברינה לרצפה, נותנת לה קצת בייקון.
קלייר לקחה שתי כוסות מלאות קפה וצעדה לעבר חדרו של דארק. היא דפקה על דלת החדר, אך לא נשמע שום קול. היא הרימה את רגלה בעדינות של רקדנית בלט ופתחה את ידית הדלת בעזרת רגלה. היא נכנסה פנימה, מבחינה בצללית שעמדה ליד החלון.
"דארק?"
הוא לא זז וקלייר שמה את הכוסות על השולחן שעמד ליד הקיר. "דארק, אני יודעת שאתה כועס עלי, ובכעס. אני התנהגתי כמו כלבה, ואני ממש מצטערת."
הוא לא ענה וקלייר אמרה, קצת בעצבים, "אתה מוכן להגיד משהו, כל דבר?! תכעס עלי, תצעק עלי, תזרוק עלי משהו, בבקשה."
"קלייר," שמעה אותו אומר. "אמרתי לך עוד קודם לא איכפת לי מה את חושבת עלי, אף פעם לא היה לי איכפת, אז למה נראה לך שעכשיו יהיה לי איכפת." והוא הסתובב להביט בה.
קלייר הסתכלה בהלם על הפנים שהיו מוכרות וזרות לה כל כך.