sabriel123
סורי על החוסר באותיות.. אני מניחה שכבר אתן מוחלות לי!!
תהנו ואשמח לקבל תגובות!!! ותודה לכל האנשים שהגיבו בפרק הקודם זה היה כל כך נחמד לראות את תגובותיכם!!

נקמה מתוקה (פרק -6-)

sabriel123 16/02/2012 1121 צפיות 10 תגובות
סורי על החוסר באותיות.. אני מניחה שכבר אתן מוחלות לי!!
תהנו ואשמח לקבל תגובות!!! ותודה לכל האנשים שהגיבו בפרק הקודם זה היה כל כך נחמד לראות את תגובותיכם!!

זהו, בנות זהו הפרק שכולן חיכו לו.. פרק 6 מוגש בהמון אהבה!!! ואל תשכחו המון תגובות!!!

פרק -6-

קלייר עלתה לחדרה וסגרה את הדלת אחריה. היא פשטה את החולצה, נשארת עם החזייה השחורה והסתכלה על גבה במראה, רואה את קעקוע מלאך המוות על גבה. היא עשתה אותו כמה זמן אחרי שסאם נפטר, קלייר עשתה את הקעקוע כי היא ידעה שסאם אהב את השטויות האלו, ועשתה זאת כדי להרגיש שעוד נשאר משהו בזיכרון, משהו על בשרה ששיך לו.

קלייר נכנסה לאמבטיה ונכנסה להתקלח.

למחרת בבוקר קלייר התעוררה לקול כלבתה. היא פקחה עיניים וראתה את סברינה מחזיקה מבין שיניה את הקולר שלה.

"את רוצה לצאת לטייל?" שאלה קלייר בחיוך עייף. היא הסתכלה על השעון שהיה על השידה. השעה הייתה שש וחצי בבוקר.

"בייבי, אני עייפה, אולי אחר כך?" והסתכלה על הכלבה בעיניים מתחננות, אבל הכלבה כאילו עשתה עצמה לא מקשיבה, צעדה לעבר הדלת.

"בסדר, אני קמה," אמרה קלייר והתרוממה מהמיטה, משתיקה בכך את הכלבה. היא התארגנה שמה את הקולר מסביב לצוואר הכלבה ויצאה החוצה מהחדר, יורדת במדרגות. למטה היא הבחינה בו יושב בסלון, קורא עיתון ושותה קפה. כשנכנסה לסלון הרים את מבטו ואמר, "בוקר טוב."

היא הבליעה פיהוק ואמרה, "אני עדיין לא ערה, סברינה רוצה לטייל, אני צריכה שתתן לי ללכת."

"את יכולה להסתובב מסביב לאחוזה, זה מספיק גדול וככה לא תסכני את הרגל שלך בכאבים מיותרים."

קלייר הסתכלה עליו במט אחרון של כעס והסתובבה לצאת החוצה. בחוץ שרר אוויר קריר של בוקר. קלייר התעטפה בסריג הדק שלה והסתובבה מסביב לאחוזה. כעבור עשרים דקות הכלבה נהפכה עצבנית, לאחר הסיבובים הרבים מסביב לבית.

קלייר צעדה עם הכלבה הביתה, פתחה את הדלת ואמרה, "דארק, תלך איתה אתה, אני לא מסוגלת לשמוע אותה נובחת."

הוא הסתכל עליה ואמר, "את לא יודעת לעשות שום דבר נכון?" והתרומם מהספה, לוקח את החבל ולוקח את סברינה החוצה.

קלייר לקחה נשימה עמוקה ונשכבה על הספה. כעבור כמה רגעים שקעה בשינה עמוקה.

דארק יצא החוצה עם הכלבה ויצא מהאחוזה מסתובב איתה מסביב לפארק שהיה סמוך לבית. וכעבור חצי שעה הוא כבר עשה את דרכו הביתה, עם הכלבה מרוצה. הוא הסתכל על השעון, השעה הייתה שבע וכמה דקות.

דארק נכנס הביתה והתכוון לקרוא לקלייר כשראה אותה על הספה, שקועה בשינה עמוקה. הוא הסתכל עליה, על חזה שעלה בקצב אחיד. על גופה המחוטב, כל כך מושלם, כמעט אלוהי. הוא ראה את מכנסיי הג'ינס נצמדות לירכיה בשלמות ולא היה יכול שלא להתפעל מהעובדה שקלייר צמחה להיות אישה יפיפייה.

"בוקר טוב," שמע לפתע את ליונל לידו וכעבור רגע הוא ראה את ליונל עומד לידו מחזיק בכוס קפה חם.

"היא נראית כל כך שליוה, כאילו אף צרה לא נחה על כתפיה, נכון?"

דארק הסתכל על ליונל שהסתכל עליו במבט תמים, "מה?"

"עוף מפה." וכשהסתובב ללכת אמר, "ותדאג להביא את הבנים לחדר האימונים, עומד להיות לנו אימון מפרך במיוחד."

ליונל הסתכל על דארק ושאל, "מה קרה?"

"גרייס אמרה שהיא מצאה כמה רמזים לגבי מקום הימצאות השרטוט והיא רוצה שנהיה מוכנים לכל מקרה כשתשלח אותנו."

"ברור, בוס." אמר ליונל. רגע לפני שהסתובב ללכת אמר, "היא באמת חמודה, אני חושב שאתה צריך לדפוק אותה על זה רק בגלל זה."

הוא ברח כשראה את מבטו של דארק. האחרון הסתכל על קלייר, נזכר בכל הפעמים שבילו יחד. כשהתנשקו תמיד הרגיש מין רגש מוזר, לא ברור. הוא רצה לדחוף אותה למיטה ולקרוע ממנה את הבגדים, אבל הוא ידע שלא יכול היה לעשות את זה, היא הכירה אותו מספיק טוב וידעה שלא יעיז להיות כל כך חושני, תשוקתי. אבל לא עוד, חשב דארק לעצמו.

הוא השתנה ועכשיו, כל בת שרצה הייתה נופלת לרשתו. כל כך פופולארי היה, שתמיד היה מביא איתו בת למיטה אחרי לילה בבר.

הוא ידע שיהיה מסוגל לעשות את זה, לדפוק את קלייר עד שתתחנן לעוד, אבל הוא לא רצה. הוא רצה לראות אותו נופלת לרגליו, מתחננת. אבל זה לא קרה. משום מה, היה לו חשק להתחנן בפנייה, שתקבל אותו. כשראה אותה כועסת, ועיניה ירו גיצים, היא הדליקה אותו.

אבל, הוא לא יעשה את זה, הוא לא ייפול בפני הגוף הבתולי והמושלם הזה. הוא יגרום לה לבוא אליו. ובלי להביט בה, הסתובב וצעד לעבר חדר האימונים.

קלייר התעוררה כעבור כמה שעות. גבה כאב ושיערה היה פרוע. היא התיישבה על הספה משפשפת את עיניה.

היא הסתכלה על השעון שהיה על ידה. השעה הייתה אחת עשרה וחצי. קלייר קמה מהספה וצעדה לעבר המטבח. היא לקחה כוס מהארון והכינה לה כוס קפה מעורר.

"אני רואה שהתעוררת," שמעה קלייר קול מאחוריה. היא הסתובבה וראתה את בלה מחייכת חיוך רחב.

קלייר חייכה ואמרה, "כן, אני מניחה שהייתי כל כך עייפה שפשוט צנחתי סחוטה על הספה." ולגמה כמה שלוקים מהקפה החם.

"אני נוסעת לשוק היום, את רוצה להצטרף אליי?" שאלה בלה, מוציאה כמה מצרכים מהמקרר. היא פתחה את ארון והוציאה מחבת, מחממת אותו על הגז ושמה את הביצה מחכה שתתבשל, בינתיים היא קצצה ירקות והכינה סלט קטן.

"קחי, שבי לאכול," אמרה בלה ושמה את הצלחת העמוסה על השולחן.

"וואו, זה היה מהיר, תודה." אמרה קלייר והתיישבה על יד השולחן. היא התחילה לאכול ואמרה, "איפה הבנים?"

"עומדים לסיים אימון מפרך, היום דארק השתגע ואימן אותם כמו מטורפים, אני חייבת לרוץ לשוק לקנות מצרכים, אחרת היה כאן כאוס."

קלייר חייכה ואמרה, "צריכה עזרה?"

"אני אשמח, אני יוצאת עוד חצי שעה, אז כדאי שתהיי מוכנה."

קלייר הנהנה בראשה, סיימה לאכול ועלתה לחדרה להתלבש. היא הסתכלה מחוץ לחלון, בחוץ שרר אוויר נעים, מעט חם ולכן כשפתחה את דלת הארון הוציאה, חולצת וי צמודה בצבע אפרסק בהיר, בחרה לה מכנסי סקיני ג'ינס אחרות כהות יותר ממה שלבשה. היא נעלה נעלי בובה בצבע אפרסק, ענדה שרשרת ושמה על ידה מספר שרשרות ואז שמה על שפתיה אודם בצבע בהיר, לקחה את התיק בצבע חום בהיר עם ציורי הפרחים הקטנים ויצאה מהחדר, יורדת למטה, פוגשת בבלה שדיברה עם דארק.

"הי, הולכים?" שאלה קלייר בחיוך.

הוא העיף בה מבט ואמר, "קחי." והגיש לה בד שנראה כמו שמלה מכוערת משנות השלושים.

"מזה?" שאלה קלייר והסתכלה על השמלה המוזרה.

"זה מה שאת לובשת," אמר והיא הרגישה את מבטו על גופה.

קליר הרגישה לא בנוח ואמרה, "אני לא יכולה ללבוש את זה, זה מזעזע."

"כן, וזה מה שימנע ממך להיכנס לצרות. אז או שתשימי את זה או שאני אשים את זה עלייך בכוח וזה לא יהיה נחמד."

בלה הסתכלה עליהם. בעוד שדארק נראה שליו לחלוטין, קלייר נראתה כאילו היא עומדת לירות אש.

"תראי, קלייר, דארק פשוט דואג, אולי מי שהוא יזהה אותך," אמרה בלה, כדי לנסות להרגיע את הרוחות.

קלייר הסתכלה עליו בתערובת של גועל וזעם ואמרה, "לא, הוא פשוט מפחד שמישהו ינסה לדפוק אותי לפני שהוא יעשה את זה." והיא לבשה את השמלה, היא הרגישה בידיים עוזרות לה להיכנס לשמלה וכעבור רגע היא הייתה לבושה בה.

"שחכתי משהו," אמר בחיוך של לעג והוציא מטפחת ארוכה בצבע שחור. "את צריכה לכסות את כל הפנים שלך, ככה לא ייווצר מצב שמישהו יעז לדפוק אותך."

קלייר חטפה את המטפחת ואמרה בקול הכי רגוע שלה, "בלה, תעזרי לי לקשור אותה בצורה הכי טובה שתרצה את אדון דארק?"

בלה הנהנה וקשרה את המטפחת מסביב לראשה ופנייה כך שהמקום החשוף היחיד היה, עיניה החומות.

היא הסתכלה עליו ואמרה רגע לפני שעזבה את הבית, "אתה תהיה הבן האדם האחרון שאני אשכב איתך, אתה לא בן אדם אתה מפלצת!"

הוא הסתכל עליה בשלווה ושאל, "סיימת?"

קלייר הסתובבה בזעם ואמרה, "בלה, יצאנו?"

"קלייר, את צריכה לתת לדארק להוציא לך את הצמיד, אחרת לא תוכלי לצאת," אמרה בלה והסתכלה עליה מעט ברחמנות.

קלייר נשפה בזעם ואמרה, "אין בעיה, אבל אני לא מתכוונת להזיז את עצמי לכיוונו."

"אז אני מניח שבלה לא תוכל ללכת והבנים יתעצבנו כשייוודע להם שאין להם ארוחת צהרים, ואת לא רוצה שזה יהיה על אחריותך, נכון?" והוא הסתכל עליה בחיוך ערמומי.

קלייר הרימה את רגלה גבוה, כמעט פוגעת בפרצופו. הוא תפס את רגלה ותקתק כמה מספרים על הצמיד ולאחר מכן השתהה בלעזוב את רגלה. הוא הסתכל עליה בחיוך לעגני ואמר, "רגל נחמדה, קצת רזה מידיי, את לא חושבת?"

"רגל, שאם לא תעזוב אותה, תחטיף לך אגרוף בפרצוף ותהרוס את הפנים היפות," אמרה. הוא הרפה והיא והורידה את הרגל ברקיעה.

"עכשיו אפשר ללכת?" שאלה את בלה.

"אני מניחה-" היא עצרה ופנתה להביט בדארק שהרים את ידו, מסמן לה לשתוק. "מה קרה?"

"אני רוצה שיהיה לכן ליווי," הוא הסתכל על קלייר, "כך נוודה שבאמת לא יקרה לך כלום."

קלייר הסתכלה על בלה ואמרה, "אני לא הולכת, אני פשוט לא מסוגלת להסתובב שחצי מסוכני הסי. אי. אי. יסתובבו איתי כשאני מטיילת."

"דארק!" אמרה בלה והסתכלה עליו באזהרה. הוא לא הסתכל עליה ואמר, "אני לא יכול לשלוך אותה לבד, המצב גם ככה קשה."

"למה, כי ולדמיר יבוא לחטוף אותי, באמצע מרכז קניות כשאני מתלבשת?" שאלה בלעג.

"כן, הוא אכן עלול לעשות את זה," אמר ברוגז.

קלייר הסתובבה וצעדה לעבר המדרגות, "אין לי בשביל מה ללכת, אני לא אלך עם שלושים אנשים ביחד איתי." והיא התחילה לעלות במדרגות כשהיא שמעה את דארק אומר, "בסדר, יהיו איתך רק שתי אנשים והם יעמדו במרחק מסוים ממך, כך שלא יראה שיש קשר."

קלייר הסתובבה ואמרה בנוקשות, "תודה." וירדה במדרגות. "מי הבחורים שילוו אותנו?"

"קונרד, רון," צעק דארק וכעבור רגע הגיחו מאחד מחדרי הבית שתי בחורים זהים לחלוטין. היה להם שיער שחור מתולתל בצבע אדמדם, עיניים בצבע כחול עמוק ונראו מבעד למשקפיים העגולות שהרכיבו. אף מעט מעוקל ושפתיים בינונית בצבע אדום. הם לבשו חולצת טריקו מעט רחבה ומכנסיים בצבע שחור, ונעלו נעלי סניקרס.

"אתם שומרים על קלייר," אמר, רגע לפני שעזב אמר, "אני מקווה שאת מרוצה." והוא צעד לעבר המסדרון, נעלם כעבור כמה רגעים.

"אז אפשר ללכת, אין לי מספיק זמן גם ככה." אמרה בלה בעצבנות. קלייר הנהנה והם יצאו מהבית נכנסות לתוך מכונית מרסדס גבוהה וגדולה.

הנסיעה הייתה מוזרה ולא ברורה לקלייר, ולא זיהתה בכלל את המקום כעבור עשרים דקות הם הגיעו למרכז מסחרי ענק, הומה אדם.

קלייר יצאה החוצה מסתכלת על שלל הצבעים ומתענגת על הריחות ללאחר כמה שבועות בבית הגדול, בלי לזוב, נראה לה המקום כגן דן..

"אף פעם לא היית במקום כזה?" שמעה את בלה שואלת.

היא הסתכלה עליה ואמרה, "המקומות היחידות שאני מסתובבת בהם זה בחנויות יוקרתיות, לקנות מותגים, כי היום זה חלק ממה שקובע בעולם העסקים."

היא שמעה את בלה נוחרת ואומרת, "הכל זה שטויות, מה זה משנה אם את קונה את הבגד בארבעים שקל או באלף חמש מאות שקל, הרי בסופו של דבר את לובשת את הבגד רק פעם אחת."

קלייר משכה בכתפייה ואמרה, "אני הולכת הסתובב קצת, בסדר?"

בלה הנהנה ואמרה, "אני פה בדוכן הירקות, נתראה כאן עד שעתיים בסדר?"

היא הנהנה והתחילה לצעוד ליד הדוכנים והחנויות הרבות, נעצרת להסתכל על מוצר מסוים שמשך את עיניה.

החום הכה בה כמו מטאור, וקלייר הרגישה שהיא מזיעה מתחת לשמלה העבה והמגעילה. היא ניסתה לשחרר את המטפחת שעפה את פניה, אך הקשר היה חזק מידי.

קלייר הבחינה בכמה גברים מסתכלים עליה והיא מהרה להוריד את ידיה מהמטפחת ולהסתלק מהאזור, נכנסת לתוך החנות הראשונה שנקרתה בפניה. ברגע שנכנסה הרגישה באוויר הקר של המזגן ולא יכלה שלא לנשום עמוק ולהירגע. מזווית עיניה ראתה את קונרד ורון מסתכלים סביבם כאילו הם לא שייכים.

היא חייכה ואז פנתה להביט בחנות, וראתה שזוהי חנות בגדים. היא הסתובבה בחנות, נוגעת, בוחנת את הבדים השונים, בשלל צבעים.

היא הוציאה מאחד הקולבים גופית וי, סטאן בצבע שחור שעל החלק שבאזור החזה היה מרשרשים בצבע זהב.

היא נכנסה לתוך תא ההלבשה ופשטה את השמלה המחניקה ולבשה את הגופייה וכעבור רגע יצאה מהתא והסתכלה על עצמה במראה. הגופייה עמדה באופן מושלם, נצמדת לכל המקומות הנכונים בגופה.

קלייר חייכה שלפתע הבחינה בגבר שנכנס לתוך החנות, מסתכל עליה. היא מהירה להיכנס לתוך תא ההלבשה לפשוט את הגופייה וללבוש בחזרה את השמלה המגעילה.

היא יצאה כעבור רגע וראתה שהוא עומד ליד התא, ככל הנראה ממתין לה.

"קרה משהו?" שאלה קלייר בחביבות.

הגבר חייך וקלייר ראתה שהוא היה נאה יחסית לגילו. היה לו שיער שחור, שהתחיל להאפיר, עיניים חומות כהות, אף סולד ושפתיים אדומות גדולות.

"אני מצטער, גברתי. פשוט.. את מאד יפה, והבוס שלי, ביקש ממני לקרוא לך, הוא רוצה לפגוש בך."

קלייר חייכה חיוך נבוך וארה, "אני מצטערת, אני צריכה-"

"אני מבין, טוב," והוא הסתובב לצאת מהחנות. "אני רק מקווה שהבוס שלי לא יכה אותי, שוב." ופתח את הדלת שקלייר עצרה אותו.

"מה אמרת?"

הוא הסתובב וחייך חיוך עצוב, "הבוס שלי הוא אדם לא פשוט, לפני שנים אשתו מתה, ומאז הוא מחפש נשים שיהיו לו בחברתו, רק בתור ידידות. כדי שיעבירו לו את הזמן."

הגבר חייך והמשיך, "במשך שנים הוא חיפש ולא מצא, והיום כשראה אותך הוא אמר לי, "ג'ייקוב, אני רוצה לפגוש בה,"

קלייר חייכה ואמרה, "אני לא יודעת, זה פשוט.. למה אני?"

ג'ייקוב משך בכתפיו ואמר, "אני לא יודע, אני מניח שיש בך משהו מעניין שמשך את הבוס שלי."

"גברתי, רק תפגשי בו, תראי אותו. הוא נמצא פה ממש בסוף הרחוב."

קלייר הסתכלה עליו ואמרה כעבור רגע, "כן, רק תן לי לשלם."

ג'ייקוב חייך ואמר, "תני לי לשלם עלייך, בתור מחוות תודה."

קלייר הנהנה והוא הוציא מארנקו שטר מאה שקל והגיש למוכרת שלקחה את השטר בלא עניין והכניסה את הגופיה לתוך השקית.

"תודה," אמרה קלייר, לקחה את השקי ויצאה עם ג'יקוב החוצה, לחום הנורא. היא צעדה איתו לאורך הרחוב עד שהגיע לסמטה, מעט חשוכה יותר. בסוף הסמטה קלייר הבחינה בלימוזינה שחורה, ארוכה. כשהגיעו יצא מתוך המכונית גבר מבוגר בסביבות השבעים לחיו. שיערו מזמן האפיר וקמטי זקנה הופיעו מצידי פיו. עיניו בצבע אפור כהה, אף מעט מעוקל ושפתיים דקות וורודות. הוא חייך חיוך רחב, מלא שמחה וקלייר לא יכלה שלא להרגיש כלפיו רגשות אהדה וצער.

הוא הגיש את ידו ללחיצה וקלייר לחצה את ידו, מרגישה את העור החלק.

"שלום, אדוני," אמרה קליר.

"בבקשה, קראי לי ג'ושועה," אמר והחזיק את ידיה בשתי ידיו. "ומה הוא שמך, יקירתי?"

"קלייר," אמר, מעט נבוכה.

הוא הסתכל עליה מופתע ואמר, בקול רועד מעט, "זהו שמה של אשתי המנוחה."

קלייר חייכה ואמרה, "אני כל כך מצטערת על אובדנך."

הוא הנהן וקלייר ראתה רק לרגע את עיניו נראות כבויות, מתות, אבל הבעתו השתנתה והוא מיהר לחייך. "אז, קלייר, האם תואילי בטובך לבוא איתי לביתי, לדבר ולשוחח?"

קלייר הסתכלה על ג'ייקוב שהנהן בראשו ואמרה, "אדוני, אני מצטערת אבל.. אני חייבת לחזור."

ג'ושועה הנהן בראשו ואמר, "כמובן, שאת צריכה לחזור. את צעירה ויפה ויש לך המון דברים לעשות חוץ מלדבר ולשוחח עם אדם זקן כמוני."

קלייר הסתכלה סביבה ואמרה, "אוקי, אבוא. אבל רק לחצי שעה, אחרת ידאגו לי, אוקי?"

"כמובן, אני לא רוצה שידאגו לך, היכנסי בבקשה."

קלייר חייכה ונכנסה אחריו לתוך הלימוזינה המרווחת. ג'ושועה חיך אליה חיוך קורן ואמר לנהג כעבור רגע, "סע."

קלייר הסתכלה מבעד לחלון רואה את הנופים משתנים לאט, לאט, עד שהגיעו לאחוזה גדולה, שנראתה מעט קודרת.

"בואי, קלייר יקירתי, עזרי לי," אמר ג'ושועה כשהמכונית נעצרה. קלייר מהירה לצאת מהמכונית ולזור לו לצאת החוצה. הוא אחז במותנה ואמר, "קצת רזה, את לא אוכלת מספיק."

קלייר צחקה ואמרה, "בוא, תוביל אותי לביתך." והם צעדו במדרגות לביתו.


תגובות (10)

ראשונה יאי יאי סוף סוף תמשיכי !!

18/02/2012 09:06

היי חצופה! אני רוצה להיות המגיבה הראשונההההה!!
לא פ'ר!
ותאמת שעדיין לא עליתי לקרוא את הפרק, רק רציתי להגיד לך לפני שאני ממממממממממממש שמחה שהמשכת אותו!
איןןןן כולי אושר עכשיו!!
ואני עולה עכשיו לקרוא אותו- בטוח שהוא מדהים כמו כל הפרקים האחרים!
אז…. חכי שניונת…

18/02/2012 11:26

יוווווווווווווווווווווווווווווו
איזה פרק מדהים !!! (כמו שאמרתי..חיחי)
וברור שאנחנו מוחלות לך על החוסר באותיות… (למרות שלא ממש שמתי לב, אני פשוט קוראת את הסיפור הזה בשקיקה כך שאני בקושי רואה את המילים)
ולמה לעזאזל היא הלכה עם הזקן המטורףףףף הזה??!!
חסר לו אם הוא יעשה לה משהו רע!!
תמשיכייייי השארת אותי במתח עכשיו!!
אוהבת- נטלי:)

18/02/2012 11:37

יש לי רק מילה אחת
לומר: מווווושלם!!
אה, ועוד אחת:
תמשייייייכיייייייי!!!
סורי על החפירות.. ;)

18/02/2012 20:59

תודהעל התגובות. אני אשתדל לעלות פרק הבא במהירות!

20/02/2012 01:25

אחרונהsabriel123
איזה כייף "אחרונה אחרונה חביבה" ☺☺☺ הסיפור שלך פשוט מדהים נהניתי לקראו ומצטרפת לכל הבנות הנ"ל בבקשה כי תמשיכי מהר ביותר תודה ובקר נפלא ממני בקי ♥♥

20/02/2012 01:45

אמלההההההההההההההההההההה מה יקרה לה עכשיו?????????????
את חייבת להמשיך בדחיפותתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת
בבבבקקששהההההההההה
ותכתבי פרקים יותר ארוכיםםם

20/02/2012 01:57

תמשיכי כברררררררררררררררררר!!!!!
פלייייייייייייייייייייייייייייייייז!!

20/02/2012 12:10

תמשיכייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

21/02/2012 05:26

היי. איך לעזאזל לא שמתי לב שהמשכת??????
הפרק הזה מדהים,אני מתה על הכתיבה ושלך ועל התאורים שלך.
ועל הסיפור שלך…-ב-כ-ל-ל!!!!!!!

21/02/2012 15:44
22 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך