נשיקה ובגידה- פרק שני

חזרתי לכיתה והבחנתי באמילי, חברתי ששלחה לי את הקישור.
אמילי היא בקבוצת המעודדות, עם שנאל.. אבל, בכל זאת היא מדברת איתי, אבל כששנאל לא מסתכלת.
אני לא רוצה להרוס לה, עם שנאל תראה שאני והיא מדברות, אז היא תעיף את אמילי מהקבוצה של המעודדות.
התיישבתי במקומי, גב' קריקאן נכנסה לכיתה .
"בגלל שהיום יום השואה, אנו נעביר כמה נושאים בקשר לשואה. ובשעה 13:00 אנו נצא לחצר, מכיוון שייערך שם טקס." הפצירה גב' קריקאן.
היא התחילה לספר על מקרים שקרו בשואה, פשוט רציתי להתפרץ בבכי, הכל היה כ"כ עצוב.
הגיעה השעה 13:00, במקום שהיה לנו הפסקה, עשו לנו טקס.
חלק התבאסו, חלק כיבדו, חלק בכו.
בסוף הטקס, אמילי צעדה אליי.
"נו.. עזר?" שאלה, אך, לא הבנתי.
"מה עזר?" שאלתי,
"נו! הקבוצה בפייסבוק, 'פרויקט פרפר'." הבהירה.
"יותר נכון גרם לי לבכות." אמרתי.
"טוב נדבר אחר-" שנאל קטעה את דבריה, "את מדברת עם החננה הזו?!" אמרה בזלזול.
"אני.. מה ? ניראה לך שאני אדבר איתה?!" הכחישה, מאוד נעלבתי.
"את עפה מהקבוצה! אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך יותר!" אמרה שנאל והלכה.
אמילי כנראה לא ממש הבינה, "ע..ע..עפה?!" היא שקעה בתוך עצמה, ואחריי כמה שניות התאוששה, פניה נראו כעוסות.
"זה קרה ב-ג-ל-ל-ך-!" הבהירה ונראתה ממש מרוגזת.
"בגללך אני כבר לא בקבוצה!" אמרה ודחפה אותי קלות והתקדמה לעברי, "בגללך אני חנונית!" המשיכה לומר, ונתנה לי עוד דחיפה.
"בגללך!" אמרה ולבסוף הפילה אותי על הרצפה, הרגשתי כאב חובט בי.
היא התחילה להתפרץ בבכי, ולהכות אותי, ממש כמו אבי.
לא החזרתי, לא הוצאתי הגה מפי.
אחריי כמה דקות, התאספו סביבנו הרבה ילדים.
אמילי נתנה את המכה האחרונה, ופשוט, הרגשתי שהכל מסתחרר סביבי, ונפלתי על הרצפה.