סודות מהעבר – פרק 2

"בסדר," הנער התרומם לתנוחת ישיבה, כאשר הוא אינו מסיט את מבטו ממני אפילו לשנייה.
"נניח וזה היה אמתי. איזו דרך יש לך להוכיח?"
היססתי. לא חשבתי על כך שיכול להיות שבכלל לא יאמינו לי. אני חושב שאדמונד וג'ונתן היו מקרה חריג. באמת, כי אם מישהו היה מגיע אליי לבית ואומר שהוא משנת אלפיים שמונה-מאות וארבעים לא הייתי מאמין לו. הייתי חושב שהוא משוגע.
"אה…" גמגמתי. הנער נעץ בי מבט משועשע מעט.
לבסוף עלה לי רעיון.
התקרבתי אליו והראיתי לו את השעון שעל היד שלי. הוא נעץ בשעון מבט מוזר.
"אתה יודע מה זה?" שאלתי אותו. הוא הניד בראשו.
"זה שעון יד. זו טכנולוגיה משוכללת מהעתיד הרחוק אשר יכולה לחסוך לך את כל הצרות והבעיות בעולם…" הוא נעץ בי מבט נדהם, "בכך שהוא מראה לך מה השעה."
הנער פער את עיניו בתדהמה.
"בסדר, עכשיו אני מאמין לך…" הוא מלמל ונעץ את מבטו בשעון בשנית.
חייכתי בניצחון.
לפתע אדמונד נכנס, כשבידו דבר מה לא ברור. זה נראה היה כמו מקל ארוך ועבה. מה שהיה מוזר בו, זה שהוא היה צבוע כולו בוורוד בוהק ומנצנץ.
מה לעזאזל?
"מה לעזאזל הדבר הזה?" וויל שאל והתיק את מבטו מהשעון. הוא כנראה אוהב לנעוץ מבטים, חשבתי.
"האמת היא… שאין לי מושג." אדמונד אמר ונראה מבולבל לא פחות מהנער. הוא בחן את המקל הוורוד המנצנץ במבטו.
"איך בכלל קוראים לך?" שאלתי את הנער. הוא נעץ בי שוב את מבטו.
אני חייב להגיד, הוא היה מאוד-מאוד מלחיץ, עם כל המבטים האלו שלו.
"ויליאם זאקרי גלוו."
"מה יש לכם עם השמות המוזרים האלו?"
"מי שמדבר!"
אה, נכון. אני בעבר. כל השמות פה מוזרים.
"תקרא לו וויל. הוא לא רוצה להגיד את זה, אז אני אומר. תקרא לו וויל." אדמונד אמר ואני הנהנתי.
שתיקה מעיקה השתררה ברחבי החדר.

לאחר זמן-מה וויל ואדמונד יצאו מהבית. אדמונד השאיר את המקל הוורוד המוזר בתוך הבית, על הספה. אני נשארתי בתוך הבית, כשאני סוקר את המקום. כל הדברים היו מיושנים ומלוכלכים. הספה, המטבח החצי הרוס. לא היו שם הרבה דברים, כמו שחשבתי בהתחלה. הבית היה יחסית ריק.
לפתע נשמעה צרחה. יצאתי החוצה מבוהל מעט מהצרחה המצמררת, וראיתי את וויל ואדמונד שעמדו שם ונראו מבועתים לא פחות ממני.
"מה זה היה?" שאלתי. בקולי נשמעו רסיסי בהלה קלים, ואדמונד הסתובב לכיווני.
"אני לא יודע," הוא אמר. נראה היה שהוא מבוהל, ולא מהצרחה עצמה.
לפתע ראינו נערה כושלת מתוך השיחים. היא נראתה כמו אחת שברחה עכשיו ממשהו, כאילו חיה תלויים בכך.
היא מעדה ונפלה על הקרקע המלוכלכת. לאחר זמן קצר התרוממה והסתובבה, כנראה לבדוק אם מי שרדף אחריה מאחוריה. לאחר שמספר דקות עברו ואיש אינו יצא מהשיחים, נראה היה שהיא נרגעה. גם אדמונד נראה היה רגוע פתאום.
אדמונד התקרב בצעדים איטיים ומעט מהוססים אל הנערה. שיערה החום הגלי בהק לאור השמש הדועכת.
"מי את?" אדמונד שאל. הנערה הביטה בו. היא הביטה גם בג'ונתן ובוויל, ולבסוף גם בי. מבטה השתהה עליי זמן רב יותר ונראה היה שהיא מבולבלת ממראי.
"מה לעזאזל אתה לובש..?" היא מלמלה וניצוץ נדהם נראה בעיניה הכבויות. וויל צחק צחוק שגרם לי לנעוץ בו מבט מרוגז ולנערה לנעוץ בו מבט מבולבל.
"מה את לובשת?" עניתי בשאלה. היא לבשה חולצה לבנה מלוכלכת שהשרוולים שלה נקרעו עד קצת מעל למרפק וחצאית שחורה עד הברך, אשר נראתה ישנה, כזאת של פעם. היא נעלה נעלי עבודה חומות גבוהות שהיו מלוכלכות מבוץ ומעלים יבשים שנדבקו לנעליים.
"תענה לי על השאלה." הנערה נראתה עצבנית מעט. הבטתי בה.
"סיפור ארוך." אמרתי. הנערה נעצה בי מבט מרוגז.
"אני עניתי!" אמרתי כמתגונן.
"בהתחמקות."
"הוא תמיד כזה?" הנערה שאלה את אדמונד. הוא משך בכתפיו.
"לא יודע. הכרתי אותו רק לפני… חצי שעה? משהו כזה."
הנערה נשפה בתסכול קל.
"מי את?" שאלתי אותה. היא הביטה בי, סקרה אותי פעם נוספת.
"אלזה ליזל מליאנסון."
"אלזה או ליזל?"
"אלזה ליזל. איך קוראים לך?"
"מייק מקוויל."
הפעם אדמונד שתק בצורה מוזרה. מהחצי שעה שעברה מאז פגשתי אותו הצלחתי להבין שהוא פטפטן לא קטן, ששמח לקטוע אנשים עם כל משפט שהם אומרים.
"מה זה השם הזה?" אלזה נראתה ונשמעה מבולבלת.
"זה השם שלי." עניתי. היא נעצה בי עוד מבט כעוס.
"ממי ברחת?" אדמונד התערב לפתע. היא הביטה בו.
"ממשפחת המלוכה, משפחת זורקר. האמת שזה רק מהמלך, סבסטיאן זורקר, הילד הזה בן התשע-עשרה שההורים שלו נרצחו ואחותו – אני חושבת שקראו לה כריסטינה – ברחה. אז ברחתי משם, כי רצו להרוג אותי." היא הסבירה במן אדישות משונה.
הבטתי בה.
"יש כאן משפחת מלוכה?" פניתי אל אדמונד. הוא הנהן לחיוב.
"כן. הם היו משפחה של ארבעה אנשים – המלך, המלכה, סבסטיאן הנסיך וכריסטינה הנסיכה. סבסטיאן נועד להיות המלך לאחר אביו. לפני ארבע שנים המלכה נרצחה. השנה המלך נרצח. סבסטיאן ירש את מקומו. הוא הוציא צוו הוצאה להורג למי שרצח את הוריו והנסיכה – כריסטינה – ניסתה מסיבה כלשהי לערער על ציוויו של אחיה, והוא איים להרגה אם יראה את פניה שוב. ואז היא ברחה. ונראה שלאלזה ליזל יש משהו איתו, אם הוא רוצה להרוג אותה גם." הוא הסביר על משפחת המלוכה.
"בחיי שזה מקום מוזר. איזה אדם שפוי יאיים להרוג את אחותו?" אמרתי, כמו לעצמי. אבל כל חמשת האנשים שהיו מסביבי שמעו את זה והביטו בי כאילו אני הוא המוזר כאן.
טוב, מבחינה מסוימת, בשבילם אני באמת הייתי המוזר כאן.
אלזה ליזל הביטה בי, סוקרת אותי פעם שלישית. הפעם מבטה השתהה בי יותר זמן מהפעמים הקודמות.
"רגע," היא אמרה. "אני ראיתי אותך פעם!"