סוד האבנים – הקדמה

התבוננתי על האבנים הגדולות, מלאות העוצמה הנסתרת.
רוח קרירה נושבת על פניי מעיפה את שערי הדק והזהוב שאסוף בקוקו גבוה מצד לצד, אני מתרגשת.
אחרי כל כך הרבה זמן, אני פשוט מבינה את הכל.
ואני כאן, מול האבנים האלו.
הם מחייכים אליי, ואני אליהם בחזרה, אני יודעת שחקרתי יותר מדי, אני אומרת להם בראשי, אבל הגיע הרגע לנוח.
הגיע הרגע לא להבין כלל.
"ג'סי" שמעתי את שרה צועקת לי, אני אוהבת את שרה, המדריכה הרוחנית שלי, היא מעדיפה שאני אקרא לה רק שרה.
"אני כאן" הרמתי את ידי בין ההמון הדחוק אל האבנים כדי לסמן את מיקומי, היא הגיע בריצה.
"אסנת" תקינתי אותה.
היא חייכה במבוכה "נכון, שכחתי" אמרה.
שרה.
לבושה בצורה כל כך שונה ממני, ועדיין הנפש הכי קרובה שיש לי בעולם כולו.
"הצלחת להגיע ל..?" היא התנשמה מהריצה הקלה, נענעתי בראשי בשלילה, אני עדיין לא מסוגלת להתקרב כל כך.
"זה בסדר" היא חייכה, ודחפה אותי קדימה לעבר האבנים.
התקרבתי צעד אחר צעד, הושטתי את ידי ברעד, נגעתי..
האבן הענקית הייתה כל כך חמימה למגע, כאילו היא חיה.. פועמת בכל שנייה.
יד אחר יד, ואז גם הגוף נצמד קצת, ולאחר מכן הראש הורכן על האבן, בכיתי.
אני לא יודעת למה אני בוכה בכלל, אולי זה על אבא? אולי על אמא? אולי על התאונה הנוראית שלקחה את כל בני משפחתי.
אולי זה על עצמי בכלל? נערה אמריקאית ממוצעת, בת שבע עשרה, בודדה בעולם.. ללא משפחה כלל.
אבל איפשהו בפנים אני יודעת שזה מגיע ממקום יותר עמוק.
אף פעם לא הרגשתי חוויה עוצמתית כזאת.
הרמתי את עיניי הדומעות לעבר שרה, שחייכה אליי בשמחה רבה, היא תמיד כזאת קורנת, גם כשקשה לה, ואני יודעת שקשה לה עכשיו.
איך היא מצליחה?
הסתכלתי על היונים שחגות מעל ראשנו, חלקם עפות, חלקם יושבות בין האבנים מקשיבות בשקט מופתי, למה?
אני לא יודעת אולי הן שומעות את רחשי הלב, אולי הן שומעות את תפילות האנשים הרבים שפוקדים את האזור מדי יום ביומו.
מה מיוחד פה? זאת שאלה כל כך ארוכה, שלקח לי שנה שלימה להגיע לתשובה על השאלה הזאת. אבל הגעתי לתשובה, ואני כאן עכשיו.
אומנם הייתי פה בעבר, אבל לא ככה, לא כשהראש והלב פתוחים לקבל ברצון את הכל.
הרמתי את ראשי לעבר השמיים הבהירים שחייכו אליי, חייכו אל הלב שלי, הרגשתי שאני כבר לא נמצאת לבד, נגמרה תקופת הבדידות.
יש לי את שרה, יש לי את האבנים ויש לי אותך.. חייכתי לעבר השמיים בחזרה.
התרחקנו פסיעה אחר פסיעה אחורנית, כשהלב כבד עם כל פסיעה חדשה, מתי נחזור לפה שוב? אי אפשר לדעת, יכול להיות מחר, יכול להיות עוד חודש, עוד שנה, או אף פעם לא.
אבל את החוויה שעברתי עכשיו אף אחד לא יצליח לקחת ממני.
הגענו לרחבה הגדולה, ביקשתי משרה עוד דקה.
הסתכלתי בחזרה על האבנים, נופפתי להם לשלום.
"תודה על הכל" לחשתי.
רצתי ביחד עם שרה בחזרה לאוטובוס מלא התיירים שמחכים בקוצר רוח לארוחה שיש לנו בשדרות ממילא.
ישבתי באוטובוס המלא תיירים ליד שרה, פתחתי את יומן המסע שלי העמוס וכתבתי בדף האחרון בגדול, היום היה המפגש הראשון בין הלב שלי לבין הכותל המערבי.